אני עומד במקלחת, המים החמים מלטפים את גופי, כל כך נעים. במקלחת אני יכול לעשות פיפי – לא ירגישו. אני משתחרר. אוי, רטוב לי, רטוב וקר. וואי, שוב ברח לי במיטה.

"יונתן קום כבר". אני מתבייש לצאת רטוב.

"קום הולכים להצטלם". היא מעיפה ממני את השמיכה באחת. "שוב הרטבת! באמת, אתה כבר בן חמש".

אני בוכה. אני חש את הדמעת גולשות על הלחיים. מנגב.

"מה אתה בוכה? אתה כבר לא תינוק!" רועד מקור היא מקלפת ממני את הבגדים הרטובים האצבעות שלה קרות, לא נעים. היא כנראה ממהרת היא עושה את זה בתנועות חדות, כמעט תלשה לי את הראש כשמשכה מעלי את החולצה. אני אוהב להתפשט לאט, קר לי, אני רועד מקור.

"טוב תתלבש לבד יש לי עוד המון עבודה אני לא המטפלת האישית שלך".

בגן המולה וצהלה. אני מציץ מחדר השינה ורואה שחלק מילדים רודפים אחד אחרי השני, אחרים ישובים ליד השולחנות אוכלים פרוסה עם שוקולדו ויש את הקבועים שמציצים מהחלון הגדול לראות מי מתקרב לאסוף את מי ומודיעים בקול גדול. שאול, באו לאסוף אותך.

אני לובש באיטיות את הבגדים המוכנים על המיטה. לא מסתדר עם הסוודר, מכניס יד אחת ולא מוצא את השרוול השני. "למה לא לבשת את הסוודר? טוב תכניס את היד הזאת, עכשיו את השנייה. לסגור את הכפתורים אתה יודע נכון? אז תרכוס אותם. תתקדם, תכף אמא שלך באה לאסוף אותך. כל הקיבוץ מצטלם היום".

אני סוגר את הסוודר כפתור אחרי כפתור, זה לא פשוט, כפתורים גדולים ולולאות קטנות. "מה זה איך סגרת אתה לא רואה שזה עקום. תפתח ותתחיל מחדש". לא נעים לי שצועקים עלי. למה היא צועקת.

יכול להיות שבגלל זה אני לא צועק על הילדים שלי? מאפשר הכל, כמעט לא מגביל אותם.

אני פותח את הכפתורים בזה אחר זה. מתרכז. מכוון את קצוות הסוודר ומתחיל שוב, כפתור אחרי כפתור. עד למעלה. זה קצת דוקר בצוואר אבל שלא תכעס עלי שלא רכסתי עד הסוף. קר לי, אני לא אוהב שקר לי. עד היום הכי לא נעים לי כשקר לי.

פוירשטיין הצלם מגיע לקיבוץ מחיפה פעמיים בשנה וכל החברים, משפחות משפחות מגיעות לחדר התרבות, ומצטלמות לפי התור. כל ילד לבד, ההורים בזוג וכל המשפחה יחד.

פוירשטיין אומר, תחייך ילד, אימא אומרת, יונתן – תחייך. אחותי עושה לי פרצופים, אבל לי קר ועצוב מחוויית הקימה ממנוחת הצהריים. מה הם רוצים ממני? אני חנוק מהגוש שיש לי בגרון ועסוק בעצירת הדמעות שמאיימות לפרוץ משק הדמעות. אז אין לי חיוך ולא בא לי חיוך מלאכותי.

"המשפחה הבאה!" אני מחפש מקום לשבת. מתיישב מאחורי כוננית השבועונים שחוצצת בין חדר התרבות לבין פינת הקריאה. בחדר התרבות חגיגה. ילדים מתרוצצים, מבוגרים נכנסים ויוצאים, צועקים, יוסי בוא כבר, עכשיו תורנו. נו תזוזו כבר יש עוד משפחות. אני חושב שחוץ מעוד קצת חום אני גם רוצה שקט. ההמולה הזאת לא נעימה לי והסוודר דוקר בצוואר.

שאפתח כפתור? חוץ מהדקירות שלו אני דווקא מרגיש איתו טוב. אני אוהב שהבגדים צמודים לי לגוף, כך אני מרגיש אסוף ומוחזק. הצבע לא משהו. איך הם קוראים לו? בז'. מה זה השם הזה? מה זה הצבע הזה. אני אוהב בגדים בצבעים ברורים שיראו אותי. שיגידו תראו איזה חמוד הילד בסוודר הצהוב. עם זה בטח יגידו. מי זה הילד הבז' הזה?.

זה חשוב לי מה אני לובש ובקיבוץ אתה לא בוחר את הבגדים, לובש את מה שאתה מקבל. כל ילדותי ונעוריי קיבלתי מהקיבוץ בגדים שבחרו לי. עד היום אני לא יודע לקנות לעצמי בגדים לבד. צריך מישהי שתגיד – לא, זה לא מתאים לך או – זה בול עליך, תיקנה.

איזה כיף בפינה הזאת. נעים לי לבד. עד היום אני לא מבין את התגודדויות החברתיות האלה שכולם מדברים ביחד ואף אחד לא מקשיב למה שהשני אומר.

אני מרגיש שהצלם מצלם אותי ובכוונה אני לא מסתכל עליו. אמא שכנראה חיפשה אותי ארוכות, מוצאת אותי. יותי שלי מה אתה עושה פה? אני מחפשת אותך כבר המון זמן. היא מרימה אותי על הידיים מחבקת חיבוק כזה שבו כל סנטימטר שלי נוגע בה. איזה כיף, כמה רוגע. עד היום אני אוהב את החיבוקים האלה בהם כל סנטימטר בגוף שלי נוגע בה. חיבור אמיתי שקשה לי להתנתק ממנו.

עכשיו טוב.