זמן קיבוץ
לחוויית קריאה טובה יותר הורד את האפליקציה שלנו
מעבר לאפליקציה
x
28°
Weather תל אביב
תל אביב
חיפה
ירושלים
באר שבע
אילת
קצרין
קיבוץ בארי
מדורים
דעות מגזין
עוד

מתרגל זן בודהיזם ומשקיט זעם קדום של התינוק שבכה בבית הילדים

גבו וייס7 דק' קריאה

גבו וייס היה תרפיסט מצליח, מרצה באקדמיה, מטפל זוגי ומוקף באהבה. אלא שהקורונה זרקה אותו אל התקופה המוקדמת בחייו: הלינה המשותפת בגעש, שם נולד וגדל. בספר חדש הוא כותב כיצד זן בודהיזם ואומנויות הלחימה אפשרו לו לנוע בזמן, אל מפגש חומל ומרפא עם התינוק שבמיטת הברזל, שמקשיב לרעש גלי הים הסוער

גבו וייס היה תרפיסט מצליח, מרצה באקדמיה, מטפל זוגי ומוקף באהבה. אלא שהקורונה זרקה אותו אל התקופה המוקדמת בחייו: הלינה המשותפת בגעש, שם נולד וגדל. בספר חדש הוא כותב כיצד זן בודהיזם ואומנויות הלחימה אפשרו לו לנוע בזמן, אל מפגש חומל ומרפא עם התינוק שבמיטת הברזל, שמקשיב לרעש גלי הים הסוער

גבו וייס06.08.26

אחת לכמה שבתות אני יוצא מביתי ברחובות ונוסע לגעש – הקיבוץ בו נולדתי וגדלתי, לפגוש ולהתאמן בקראטה עם המורים שלי, אותם מורים המלווים אותי בדרך כבר כ-50 שנה.

דרך זו מייצגת עבורי את אותו חיבור עמוק לדרך הזן בודהיזם. דרך שאפשר להתאמן במדיטציה בישיבה, במדיטציה בתנועה מתוך הצ'יקונג ואמנויות הלחימה, שאפשר ללמוד בישיבה עם מורים, בקריאה, בצפייה בגלי הים ובשקיעה, בעץ המניע ענפיו ברוח, בהתבוננות בפרח ובעוד אינספור דרכים. על דרכים אלו, וכיצד הן עזרו לי במפגש עם קשיים וכאב בחיי כתבתי ב"לעצור חנית במעופה", הספר הזה.

גבו וייס. "התרגול בדרך הזן עזר לי, הוא הציל אותי" | צילום: אוהד שחר

מבין התגובות המרגשות שאני מקבל ממי שהתחילו לקרוא את ספרי יש קבוצת תגובות שמרגשת אותי במיוחד, ואלו ההודעות שאני מקבל מבוגרי הלינה המשותפת. בחלק מהשיתופים כותבים לי "קראתי את הפרקים הראשונים, הנחתי את הספר ופשוט לא הפסקתי לבכות", אחרים משתפים או משתפות כי "הסיפורים האישיים והחשופים כל כך עליהם כתבת בספר, הם לא רק אישיים, אלא גם שייכים לי, לכולנו שגדלנו כמוך".

החרדה והכיווץ הופכים לכאב והכאב לעצב, זעם קדום של תינוק בן כמה חודשים שמתקשה לישון, שמתקשה לנשום, והוא לבד בחדר ילדים עם ארבע מיטות…


אז שמתי לב כי בשם הספר, בכותרת המשנה או בכל מקום אחר אין כל רמז על החיבור האינטימי בין הכתוב בו ובין החווית הראשוניות של לינה משותפת, חברת הילדים והנעורים "במוסד". כמו כן, שמתי לב כי חיבור לקהל קוראים זה מאוד חשוב ומשמעותי עבורי. בדיוק כמו שהיה כל כך חזק עבורי לשמוע את השירים של חן רותם, ולקרוא את ספריה של יעל נאמן.

הספר עוסק בדרך הזן ובחיבורה לדרך אמנויות הלחימה, המושג "דרך" מתייחס לדאו – הדרך בחוכמה והרפואה הסינית מימי קדם ועד היום. אך לא כך התחילה הכתיבה של הספר, וגם זה סיפור בפני עצמו. במקצועי אני פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ועוסק בהוראה והכשרת מטפלים בדרך הזן בודהיזם והחמלה בפסיכותרפיה.

לאחר שנים בהם אני מלמד גישה טיפולית המכונה "טיפול ממוקד חמלה" (CFT) החלטתי לכתוב את כל הידע והניסיון בהוראה שצברתי כך שיהיה לראשונה מדריך מסודר בעברית. לאחר עבודה מפרכת, שלחתי להוצאת "פרדס" ספר עב כרס על גישה טיפולית זו. הספר התקבל מיד, וקבעתי להיפגש עם עורכת הספר, ורד זינגר, בגעש.

קבוצת תגובות שמרגשת אותי במיוחד, אלו ההודעות מבוגרי הלינה המשותפת. כותבים לי "קראתי את הפרקים הראשונים, הנחתי את הספר ופשוט לא הפסקתי לבכות"

העורכת קראה את כתב היד, והתבוננה בנוף של הקיבוץ, היא שאלה אותי "כאן גדלת?" ואמרתי שכן. ואז ביקשה שאניח לעבודת הדוקטורט מלאת הציטוטים שהגשתי, ושאכתוב אותו מחדש, חשוף, אישי, על הדרך שלי, על הקראטה שהתחלתי ללמוד בגיל 8, ועל זה שאני היחיד מבני הקבוצה שלי שמתרגל קראטה עד היום, על הכאבים והחרדות שפגשתי בדרך וכיצד התרגול בדרך הזן עזר לי, כיצד הוא הציל אותי.

הילדים הראשונים של חמדיה, 1950 | מתוך ארכיון קיבוץ חמדיה-פרוייקט שימור לדורות של בית יגאל אלון ואוניברסיטת הארוורד, מתןך אתר פיקיוויקי

וכך, ישבתי לכתוב מחדש את הספר הזה, ספר אינטימי, כואב, לפעמים מצחיק וגם מלא תקווה. ספר המציג את דרך הזן ממקום מאד אישי, בגובה העיניים, ספר ששייך לכולם, בדיוק כמו שהדרך שייכת לכולם.

כולנו זוכרים את ימי הקורונה, ולמרות שידענו ימים קשים וכואבים גם אחרי, עבורי הקורונה הייתה נקודת מפנה. עד אותה תקופה תפקדתי די טוב, עם קשיים רגילים כמו כולנו. הייתי מטפל מצליח, מלמד באוניברסיטאות בתוכניות להכשרת מטפלים, ראש דוג'ו לקראטה שפתחתי ב-2010 בקיבוץ נצר סרני, ומוקף באהבה של המשפחה שלי וחברים. אך לתקופת הקורונה, ולמילים שהיו באוויר, הייתה את היכולת לחדור את ההגנות שלי, ולזרוק אותי מהבידוד וההתקפה על מערכת הנשימה של היום אל הבדידות וההתקפים החוזרים של מערכת הנשימה שלי בתחילת חיי.

החיבור היה עוצמתי והשאיר אותי חסר נשימה וחסר עור. נכנסתי לתקופה של כאב מבהיל, כאב שהוליד את הספר הזה.

אחד הרעיונות החשובים בזן בודהיזם הוא "הבוץ והלוטוס". "ללא בוץ, לא יכול להיות לוטוס", כלומר, ללא מגע עם כאב, לא יכול לצמוח פרח הלוטוס המסמל את התודעה הערה, תודעה שקטה שנוכחת ביציבות בתוך כל מה שקורה

זהו אינו ספר שירה, אך לפעמים שירה הייתה הדרך שלי לגעת ברגש ובחוויה, ולכן, הספר משובץ בשירים שנכתבו במהלך תקופת הכתיבה. באחד השירים שבתחילת הספר אני כותב על אותו חיבור:

זיכרון שהולך עם גוף

דרכי נשימה שנסגרות באמצע הלילה

בבית הילדים

עם השנים זה חלף

אחר כך התחלף באלרגיות

של דמעות, עיניים צורבות ואף נוזל כמו בכי שלא נפסק

שנרגעו

והפכו לרעד פנימי במפתח הלב

שמתלקח לפנות בוקר

חמישים שנה של מסע

אל ליבו של הרגש

אמפתיה עמוקה לתינוק

והנה קטע מתוך תחילת הספר המתייחס לחיבור זה שבין היום לפעם:

"בימים שלאחר הבידוד הכול היה פתוח, נשארתי עם עור דק מאוד אם בכלל. זה היה מכאיב אך גם אפשר לי מגע ראשוני עם החוויה שנשארה בגופי מחודשי חיי הראשונים. זה לא עניין של זיכרון, אלא יותר של אמון בדמיון, בתחושות וברגשות העולים כשאני מאפשר את המגע עם מה שמתחולל בגופי. החרדה והכיווץ הופכים לכאב והכאב לעצב, זעם קדום של תינוק בן כמה חודשים שמתקשה לישון, שמתקשה לנשום, והוא לבד בחדר ילדים עם ארבע מיטות…

ילד בפינת החי של גזית, שנות ה-70. זיכרונות נפלאים, רק מגיל שש | צילום: אברי שוין, מתוך ארכיון קיבוץ גזית – פרוייקט שימור לדורות של בית יגאל אלון ואוניברסיטת הרוורד, אתר פיקיוויקי

בשיחות שלי עם חבריי ללינה המשותפת, זוכרים אני ורבים מחבריי הרבה צחוק, משחק − ומלא טבע. כשאני שואל אותם, מה הגיל הכי מוקדם שהזיכרונות האלו כוללים, הם מביטים בי בשקט, ואחר כך מדברים על גיל שש והלאה. אני זוכר אינספור חוויות מרגשות ומענגות מגיל שש והלאה, אבל כמעט לא זוכר את השנים לפני זה. אך לא חייבים לזכור, אפשר לדמיין ולהיות באמפתיה עמוקה לתינוק בן כמה ימים, שבועות או חודשים שעובר כל ערב מהוריו לבית הילדים".

כשהקורונה הגיעה, כבר הייתי עמוק בתוך התרגול הזן בודהיסטי ושל אומנויות הלחימה, בהן תמיד חיפשתי את הפן הרוחני והמחובר לזן. והזן במהותו עוסק בהיכרות עם התודעה שלנו, עם פיתוח היכולת שלא להיסחף אחרי התודעה הסוערת. בפרקי הספר אני מביא דוגמאות לאותה תודעה כמו תודעת הקוף, תודעת הסוס הדוהר או הים הסוער.

המחשבות

כמו גלים

בדרכם לתוך בריכה מוקפת סלעים בים.

המים אותם מים,

הם שונים בתנועתם, במקצבם, בעוצמתם,

בדרך שבה הם מערבלים את החול.

למצוא ריפוי בין העצים

אך בדיוק הזה, במילים פשוטות, אני מדבר על אותן רומינציות, אותן מחשבות חרדה, דאגה, אשמה או כעס המציפות כל כך רבים מאיתנו. מחשבות שמגיעות מאיזשהו ספק וחוסר ביטחון הטבוע בכל כך רבים מחברי החברה המערבית. אצלי אלו היו מחשבות של חרדה, דאגה, בושה וספק בעצמי. אך אותו סדק שנוצר אפשר לי לנוע בזמן, להגיע ולהיות במפגש חומל ומרפא בעזרת הדמיון, עם התינוק שבמיטת הברזל, שמקשיב לרעש גלי הים הסוער.

אחד הרעיונות החשובים בזן בודהיזם הוא "הבוץ והלוטוס", כמו שמאסטר זן תיך נהאת האן אוהב ללמד "ללא בוץ, לא יכול להיות לוטוס", כלומר, ללא מגע עם כאב, לא יכול לצמוח פרח הלוטוס המסמל את התודעה הערה, תודעה שקטה שנוכחת ביציבות בתוך כל מה שקורה.

פעוטות בלול בקיבוץ אפיקים, 1966 | צילום: ארכיון קיבוץ אפיקים-פרויקט שימור לדורות של בית יגאל אלון ואוניברסיטת הרוורש, מתוך אתר פיקיוויקי

אותם ימי כאב, שלוו גם בספק בכל הדרך הארוכה שעברתי, הבהירו לי שעליי להיכנס עמוק יותר לתוך התרגול. זה היה הרגע שסגרתי את הקליניקה ויצאתי לחורשה. למצוא ריפוי בין העצים ופרחי השום והקחוון בחורף, וביחד עם אינספור שעות הקשבה למורי זן, ואינספור שעות תרגול מדיטציה בישיבה, בתנועה ובשכיבה, אט אט הדרך חזרה להופיע.

והדרך הייתה מלאה בקבלה, בהסכמה להיות פגיע וחלש, הסכמה שהפכה לעוצמה, לריפוי. על מסע זה בזמן, ועל המסע בין כאב ובין ריפוי כתבתי בספר. אני מקווה שכמו שהוא נגע ברבים שכתבו לי, הוא גם יגע בכם, בדרך המיוחדת הנכונה לכם, ואם כן, אשמח לשמוע מכם.

פרח

בכל רגע מישהו יכול לדרוך עליו

ועדיין

יופיו מאיר את העולם