המאמינה מנערן

לירון אבנת (39), מקיבוץ נערן, היא מזכ"לית תנועת המחנות העולים ב-8 השנים האחרונות. בראיון לסיום כהונתה היא מספרת על הילדות בקיבוץ סמר, על המסורת של הקמת קיבוצים במשפחתה ("סבא וסבתא הקימו קיבוצים, וגם הוריי, ועכשיו אני"), ועל המשמעות של הובלת תנועת נוער עם עשרת אלפים חניכות וחניכים בתקופה משברית.

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ סמר, בערבה", מספרת אבנת, "הוריי הגיעו בגרעיני נח"ל להקים את הקיבוץ בשנות ה-70. קיבלתי את החינוך הקיבוצי באופן בלתי אמצעי מהשיטוט בטבע ומבית הילדים. את החוויה שנצרבה בי כילדה רציתי לייצר לכל ילד וילדה בחברה הישראלית".

איזו מן חוויה זו היתה לגדול בקיבוץ?
"חוויה של קהילה, שותפות וערבות הדדית. חוויה של נוער מדריך נוער. תחושה עמוקה שאם אני ארצה אני יכולה לעצב את הסביבה שלי, ואת העולם. זו חוויה שהחברה הישראלית כל כך זקוקה לה, ערכים שהחברה צמאה להם. חלק מהפעולה התנועתית שלנו היא להביא את הקיבוץ במהות שלו – שותפות, קהילתיות, ערבות ואחריות על החברה – לכלל בני הנוער במדינת ישראל".

אבנת יצאה לשנת שירות במחנות העולים, תנועת הנוער האזורית של המועצה בחבל איילות עד היום. "כילדה מהערבה, שחיה באיזו בועה מקסימה, נפגשתי פתאום בשנת השירות בחברה הישראלית, בבעיות ובאתגרים שלה. הדרכתי בפנימייה 'נחלת יהודה' בראשון לציון בני נוער שעברו דברים קשים". שם החליטה אבנת שהיא תשקיע את שנותיה הבאות בניסיון להביא לשינוי חברתי. "עשיתי פרק משימה עם הנח"ל בנוף הגליל, ונשארתי לחיות שם 14 שנים. פגשתי אנשים שונים ממני מאוד. ריכזתי קבלות שבת קהילתיות והדרכתי נוער וילדים בתיכון וביסודי.

"חברים שלי צחקו עלי שכשהייתי הולכת ברחוב, כולם היו אומרים לי שלום, ילדים, נערים, הורים", אומרת אבנת בגאווה, "זו היתה חוויה מעצבת ופוקחת עיניים".

מה פקח את עיניך?
"המפגש בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. בשכונה שאני הדרכתי התקיים מפגש יומיומי בין עולים מברית המועצות לשעבר לאוכלוסייה הערבית. הבנתי שמישהו צריך להדריך את המפגש הזה, גם של המבוגרים וגם של הילדים ובני הנוער. הקמתי בתנועה צורת פעילות חדשה, יחד עם חבריי, שנותנת מענה לנוער בהדרה".

אבנת מאמינה גדולה בכוחה של תנועת הנוער לשנות מציאות. "תנועת נוער היא לא מותרות", היא קובעת בנחרצות, "זה דבר חיוני לחברה הישראלית. תנועת הנוער נותנת לילדים ולבני הנוער מקום להיות מי שהם, ואין אף מקום אחר כזה – לא בית ספר, לא חוג וגם לא הבית.

"תנועת הנוער היא המקום היחיד שבו הדבר הראשון שכששואלים ילדים 'מה זה בשבילכם'? הם עונים: 'זה הבית השני שלנו'. התשובה הזו חוזרת במשך שנים, ולא משנה מהיכן מגיעים הילדים".

מה הופך את תנועת הנוער לבית?
"יש כוח לנוער שמחנך נוער. המדריכים גדולים רק בשנתיים שלוש מהחניכים, ויודעים את השפה שלהם. הש"שינים הם מבוגרי ביניים שמאפשרים לקסם הזה להירקם. החניכים והמדריכים מרגישים שהמקום הזה הוא שלהם ובהובלתם. זה מייצר עבורם תחושה חזקה שאפשר לעצב את המציאות, זה מחנך אותם להיות אקטיביים ומורדים במציאות הקיימת. מהעבודה עם נוער בהדרה למדתי, שכשאתה לא אהוב אתה לא מרגיש שאתה יכול לשנות, ולכן חשוב מאוד להעניק אהבה לילדים ולנוער".

ובני הנוער עדיין מגיעים לתנועות נוער?
"זה התפקיד שלנו, לזמן את האפשרות הזו לכולם. לכל ילד מגיעה הזכות להיות בתנועת נוער, וזה המון עבודה להנגיש את האפשרות הזו לבני נוער שרחוקים מזה כל כך ביומיום שלהם. כיום, לעומת העבר, זה לא טבעי ללכת לתנועת נוער, ואנחנו צריכים לעשות מאמצים גדולים בשביל להיות בכל מקום".

למה זה כבר לא טבעי?
"החברה השתנתה. עולם הערכים השתנה. מבוגרים כיום מתקשים לראות ערך בפעולה שאין בה תכליתיות, או רווח מידי. תנועת הנוער עוסקת מאוד ביחיד, בקבוצה ובחיבור ביניהם לבין החברה הישראלית. בנוסף, בתנועת הנוער אין הפרדה בין הקהלים השונים שמגיעים לתנועה, כולם נפגשים יחד – במחנה, בטיול ובסמינר. המפגשים האלה הם מפתח לחברה טובה ומלוכדת יותר, לא מפולגת ושסועה".

איפה היית ב-7 באוקטובר?
"ב-8 באוק', חזרתי מחופשת לידה עם הבן השני שלי. דיס האינפורמציה היה כל כך גדול. היו לנו חניכים בנח"ל - חיילי התנועה בגדוד 50, שהיינו צריכים להבין מה מצבם. אחרי כמה שבועות גילנו שאיתן הורן שהיה רכז אזור שרון בתנועה במשך שנתיים, וסיים ביולי 23' את עבודתו בתנועה – נחטף.

ספרי על איתן הורן.
"איתן הגיע אלינו מהבונים דרור, הוא היה מדריך בארגנטינה ואחר כך בארץ. הוא עלה לפני הוריו, עם נוער נעל"ה. איתן הוא בחור עם שמחת חיים מדהימה, המון אהבה למעשה החינוכי, אוהב ואהוב על החניכים. בהיותו מדריך הוא חשב שצריך לתת לבני הנוער לעשות הכול, שצריך לתת להם להוביל את העולם. הוא מאוד קשור לארץ הזו, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה.

"כשחזר משבי חמאס סיפר לנו יאיר, אחיו, עד כמה יש לאיתן נפש חזקה, סיפורים מעוררי השראה. כתנועה אנחנו מאוד מגויסים לליווי המשפחה של איתן ויאיר, וכמובן למאבק להשבת החטופים".

בחזרה לפעילות התנועה במלחמה. אבנת מספרת שהתנועה היתה הראשונה לכנס את כל שכבת י"א של תיכון "נופי הבשור" לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. "ערכנו סמינר של שבוע, שהיה מרגש וטעון מאוד. "נופי הבשור" הוא תיכון שליווינו בו שנים את המסעות לפולין, וגם בזכות הקשר עם ליאת אצילי התחלנו להכניס מדריכים להדריך את הנוער בבית הספר".

"יזמנו את פרויקט "צומחת שוב" יחד עם מכון שיטים שכולל ליווי תרבותי של 17 קהילות בנגב המערבי. הפרויקט מתקיים יחד עם המועצות האזוריות וכולל עבודה קהילתית וחינוכית שלדעתנו היא מנוע שיקום משמעותי".

אחרי שנתנו מענים מיידים לקהילות הנגב המערבי, עברו המחנות העולים לפעול גם בצפון. "השנה אנחנו פותחים פעילות נוספת במטה אשר, בקיבוצים ראש הנקרה ומצובה, שם יובילו 29 ש"שינים את פרויקט "צפונה" שמטרתו לסייע בשיקום הקהילות שנפגעו במלחמה. מדובר בשתי קהילות מדהימות שפונו וחזרו בחודשים האחרונים. הש"שינים ישתלבו בחינוך החברתי ובעשייה הקהילתית".

המציאות כל כך קשה ומייאשת, מהיכן את שואבת כוחות?
"סבתא שלי, מקיבוץ ברעם בצפון, חגגה לאחרונה יום הולדת 88, אחרי שהיתה מפונה מביתה במשך שנה וחצי במלון בטבריה. אילנה איתמרי שמה. הזמנתי אותה לפני כמה חודשים  לדבר עם פורום של מזכ"לי תנועות הנוער מכל קצוות הקשת הפוליטית של החברה הישראלית

"סבתא סיפרה את הסיפור שלה – ניצולת שואה, שעלתה לארץ, התגייסה לנח"ל וחיה מאז בקיבוץ ברעם. כל חייה היתה מחנכת. פתאום אחד החברים שאל אותה שאלה 'האם את רואה חיבור בין השואה וה-7 באוקטובר', ואני ממש הייתי לחוצה מהשאלה.

"סבתא חשבה קצת וענתה לבסוף: 'מה שאפשר ללמוד משני המאורעות הקשים האלה זה שגם מהם  אפשר להשתקם'. אני מאוד משתדלת להאמין במשפט הזה, וזה לא תמיד זה קל".

במחנות העולים, תנועת הנוער הוותיקה שתציין בשנה הבאה 100 שנים להיווסדה, ישנם כיום עשרת אלפים חניכים ב-50 מחנות ברחבי הארץ. 40-30% מהם בקיבוצים. בסיום הריאיון אנחנו שואלים את אבנת האם היתה רוצה שילדיה הקטנים ילכו גם הם לתנועת נוער, וימשיכו את השושלת המשפחתית של הקמת קיבוצים (ברעם, סמר, נערן), או שמא עדיף בתקופה הזו לחשוב על חיים במקום אחר בעולם, שקט יותר.

"אני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר חוץ מישראל", עונה אבנת בלי הרבה היסוס, "לילדים שלי אני מאחלת להיות בתנועת נוער עם מדריכים שילוו אותם באתגרי החיים שלהם, ולגבי הקמת קיבוץ? כן. הייתי רוצה שילדיי יחיו בקהילה שיש בה ערבות הדדית ואחריות על החברה. אני חושבת שלהיות חלק מחבורה וקהילה שלוקחת אחריות על החברה, זו זכות גדולה בחיים הללו, ואני מאחלת את זה לכל ילד וילדה בישראל".

מה את הולכת לעשות עכשיו?
"לנוח".

אבנת החליפה בתפקיד המזכ"ל את אילן גזית שמשמש כיום כיו"ר מחנות העולים. את אבנת תחליף בקרוב נעה שליט (40) מנערן.