ב-2003 הקמנו מעון. פנימייה ל-12 ילדות שהוריהן לא יכלו לגדל אותן. ילדות זקנות בנות עשר שעברו במעט שנותיהן מה שזקנים רבים לא יעברו. אני הייתי פסיכולוגית מתמחה. הטיפול הפנימייתי כולו מקופל בסדר יום, השכמה, השכבה, ארוחות, מקלחות.

פרחתי. האם נפל האסימון? לא.

פרחתי. אהבתי במיוחד את הקשר עם הצוות. לעזור להם לאהוב את הבנות, לשמוע את הסיפור שאין לו מילים כשהילדה חצופה, "פה גדול". להעיר את הבנות בבוקר עם הבנה של כמה פגיעים הרגעים האלה. להעמיד אותה במקום ולהציב גבולות בלי לבייש אל מול הקבוצה. והאסימון? טרם נפל.

כולנו במעון ידענו, הילדות, ההורים, הצוות, שאנחנו חלופה. אם הכל היה מתנהל כסדרו הילדות האלה היו גדלות בבית הוריהן. המעון הוא אלטרנטיבה שניסתה למזער את המחיר על כך שדרך הטבע אינה אפשרית. הכל היה שם, האצבעות שמחזיקות את האסימון ממש מעל החריץ – אבל האסימון לא נפל.

אנחנו ״מתפשטים״ מהר ומתחרטים. חלקנו נאלמים, מפחדים שנבויש. חלקנו דרוכים – מי יגיד משהו שיכניס אותנו לפינה? אם אפשר להתחמק ממעגל כיסאות, מקבוצת זום – עדיף

ב-2005, מעט אחרי לידת בתי השנייה, בעלי הזמין לי צימר בעין-הוד לארבעה ימים. הוא נשאר בבית עם שני עוללים ואני יצאתי עם מדפסת בתא המטען, ועשר מנות חמות (״מה-נחה-מה?״). נסעתי לכתוב סיפורים שמאז לידת בתי התרוצצו לי בראש ולא נתנו מנוח. אלה היו ארבעה ימים של הקאה. חזרתי הביתה עם עשרה סיפורים ועם הקלה גדולה. הסיפורים היו בתיקייה במחשב, הראש היה שוב שקט.

חנוכה ברבדים, הקיבוץ בו גרנו כבר עם שלושת ילדינו. בשבוע החג, אורגנו ערבי שיח כדי לקרב ולחבר בין חברי הקהילה הוותיקה לחברי ההרחבה. הפורמט – חבר מספר על עשייה כלשהי שלו בביתה של משפחה מההרחבה לקהל שומעים מחברי הקיבוץ.

נשאלתי אם אוכל להיות אחת הדוברים. נפשי שהיתה כולה במעון הלכה כמובן לשם – כן, אספר על הבנות. אבל שגיא, בעלי, שאל בתום – למה שלא תביאי את הסיפורים? איזה סיפורים? הסיפורים, אלה שכתבת לפני שנים, בצימר.

הכנתי חוברות קטנות – עיצבתי, הדפסתי, גזרתי, כרכתי עם חוטי רפיה וחרוזי עץ – ניסיתי להשתיק את הקולות בראש של ״שוויצרית. את חושבת שיבואו אנשים לשמוע את מה שיש לך להגיד. תעשי חמש חוברות״. עשיתי עשרים. על הכריכה: ״בואי, אמא״.

לערב הגיעו חמישה אנשים. אבל לא רק. הגיעו עשרים. אבל לא רק. רצו לשכנים להביא עוד כיסאות. לא קראנו עשרה סיפורים. קראנו אולי שניים. ישבו במעגל, אנחנו, ילדי בית ילדים. הורינו. בני הזוג שלנו. ודיברנו. אי אפשר היה לעצור את השטף.

חלק שתקו. חלקנו, למודי בית ילדים, מתקשים להבין את הגבול – אנחנו ״מתפשטים״ מהר ואחר כך מתחרטים. חלקנו נאלמים, מפחדים שנבויש. חלקנו דרוכים – מי יגיד משהו שיכניס אותנו לפינה? אם אפשר להתחמק ממעגל כיסאות, מקבוצת זום, מהדבר המעייף והמיותר הזה – עדיף.

אבל באותו ערב התגברנו כולנו וישבנו לדבר. ביציאה, עצר אותי חבר: ״את מספרת סיפורים של מדורת השבט. תכתבי.״ הנהנתי בחיוך מתנצל. הרי קיבלתי מחמאה. למחמאה מוצמדות תמיד התנצלות והרכנת ראש. רק לא לבלוט. יקחו עשר שנים עד שאעשה את מה שאמר.

2021. חליתי. ב-2022 השיער התחיל לצמוח, ואני פתחתי את התיקייה שאם היה אבק על תיקיות במחשב, היא היתה מכוסה בו. לא, לא בגלל שחשבתי שאני הולכת למות וצריך להספיק כי החיים קצרים, אפילו שגם זה נכון. חזרתי לסיפורים כי כמו שאומרת הילדה ב״עיניים גדולות זה לא טוב״: …״דברים יפים רוצים שלא יוותרו עליהם״. די להגיד: אחר כך. מתישהו. כשהילדים יגדלו.

הרגשתי את החום של המרצפות, נאנחתי שוב כשרותק׳ה זירזה אותנו לטוש הקר של הבריכה, והתיישבתי שוב מורעבת לאכול את הפיג׳מות (רק את הבצק, את הנקניקייה אספסר עם מישהו כדי לקבל עוד בצק)

בגוף חלש מכימותרפיה חזרתי אל הסיפורים. והכתיבה הביאה נחמה של בית, מזור לגוף כואב, ללב דואב. רצתי לבריכה במדרכות עם ריח האזדרכת, עם אחד-עשר אחיי ואחיותיי ב״ארזים״, ברגליים יחפות. הרגשתי את החום של המרצפות, נאנחתי שוב כשרותק׳ה זירזה אותנו לטוש הקר של הבריכה, והתיישבתי שוב מורעבת לאכול את הפיג׳מות (רק את הבצק, את הנקניקייה אספסר עם מישהו כדי לקבל עוד בצק). חזרתי לבֶּיתֶלָדִים וכתבתי כמו משוגעת. תוך חודש היה כתב יד.

חרא של אמא

הדחיות הגיעו בשרשרת. אבל אז הגיע המייל מבן ורד, העורך הראשי של הוצאת ״מטר״. דרך ״מטר״ זכיתי בוורד זינגר, עורכת הספר, שהתחילה את יחסינו בבעיטה בעכוזי (לא האחרונה) – ״תפסיקי לקרוא לזה אוסף סיפורים. כתבת רומן.״

היחסים בין עורכת חדה וחריפה ובין כותבת ילדת בית-ילדים הם צלחת פטרי שיכולה לגרום לכל חיידק לשגשג. אני נקרעתי בין הרצון לְרַצּוֹת אותה ולזכות באהבתה לבין – ״נראה לה שהיא תגיד לי מה לעשות?״ (כמו עם רותק׳ה ועמליה שקולן לנצח בראשי). ורד ואני חברות היום. צלחנו את האתגר בזכות כנות, הערכה ואהבה ליצירה המשותפת שלנו.

ינואר 2026. הספר בבית הדפוס. אני מתגוררת בניו זילנד. דנה, מהוצאת ״מטר״ מארגנת ברוחב לב משלוח עד לבית ההורים שלי. הם שולחים לי תמונה מחזיקים בספר. חודש אחר כך ניפגש בביתה של אחותי הקטנה בפורטוגל, להיות איתה בטיפולי הכימותרפיה שלה. הם יגררו וייסחבו טרולי שלם עם עותקי הספר. בשבילי.

חיים עם קבוצת השווים עשרים שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מבית התינוקות ועד סיום ה״מוסד״ והגיוס – הם הפרה של האיזון. קבוצת השווים מלמדת סגולות לחיים טובים כמבוגרים, אבל היא צריכה להיות במידה

אימייל ראשון. אני קוראת בהתרגשות. נעמה, שאני לא מכירה, כותבת לי על מה שהקריאה עשתה לה, על הילדות שלה. אימייל שני. ושלישי. ועוד. ואנשים מבקשים לדבר. לספר.

שלומית כותבת לי: …״וכשהם ׳נמרחו׳ על המדרכה ופתחו ברך או סנטר, כן, רצתי אליהם, אני אמא שלהם זה מה שאני אמורה לעשות – אבל המשפט בראש היה – ׳מה נפלתם??! מה אתם בוכים??! אל תהיו מפונקים!! תנערו את החול ותמשיכו לרוץ.׳ חרא של אמא. כשהגעתי לסיפור ׳אנחנו לא מתפנקים׳, הילדה שבספר דיברה. אבל פתאום זאת הייתי אני. התחלתי להבין למה אני כמו שאני״.

ניצה כתבה לי: …״אבל למה אתם לא מבינים? אהבנו אתכם. ברור שאהבנו אתכם. אתם הילדים שלנו! עשינו את הכי טוב שיכולנו. איך לא עצרנו? איזו מן אמא אני?״.

לניצה ושלומית סיפורים שונים, ועדיין, שתיהן מרגישות שנכשלו.

ואז נפל האסימון.

הטיפול הפנימייתי הוא המומחיות שלי, הבית המקצועי שלי. לאורך שנות עבודתי זכיתי להקים מסגרות, לכתוב עם קולגות ספר לימוד לצוותים, להרצות ולבנות מסלולי לימוד. העשייה הזו העניקה לי שפה. שפה של צרכים שילד זקוק שיקבלו מענה.

לא הרצאה. לא פסיכולוגיה. לא שרינג

התזה שלי פשוטה: בית הילדים מעצם מבנה פעולתו – מעולם לא יכול היה לספק את אותם צרכים. בשונה מהמעון לילדות שהוצאו מביתן, שם התקיים דיבור גלוי וטיפולי סביב האובדן על כך שלא התאפשר גידול כדרך הטבע – בקיבוצי הלינה המשותפת לא התקיים דיבור כזה. לצורת גידול בה הופקעו פונקציות הוריות בסיסיות מידיהם של ההורים, על ידי ההורים עצמם, ניתן מעמד של ״דרך הטבע״.

חיים עם קבוצת השווים עשרים שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מהלולים בבית התינוקות ועד סיום ה״מוסד״ והגיוס לצבא – הם הפרה של האיזון. כן, קבוצת השווים מלמדת סגולות לחיים טובים כמבוגרים, אבל היא צריכה להיות במידה.

דיברתי עם ניצה ושלומית. שלומית עצרה מהססת: ״אז מה שאת אומרת זה שגם אם היינו לוקחים את הילד הכי ׳טוב׳, ההורים הכי ׳טובים׳ והמטפלת הכי ׳טובה׳ – עדיין זה לא היה עובד?״.

ההורים שלנו אהבו ואוהבים אותנו, כי הורים אוהבים את ילדיהם. אנחנו היינו ילדים טובים – לא דפוקים, לא פגומים, לא כשלנו. מציאות בית הילדים, מבחינה מבנית, חָסְרָה דברים בסיסיים מחד והפעילה לחצים שאין לילדים כלים להתמודד איתם מאידך. זהו ״מכבש ההסתגלות״.

היינו ילדים מצוינים: הסתגלנו. זה מה שילדים עושים. והיום, מי שאנחנו, איך שאנחנו תופסים את העולם ומתנהגים עם אהובינו, שורשיהם באותה הסתגלות.

בשונה מהמעון לילדות שהוצאו מביתן, שם התקיים דיבור גלוי וטיפולי סביב האובדן על כך שלא התאפשר גידול כדרך הטבע – בקיבוצי הלינה המשותפת לא התקיים דיבור כזה

שרון, בשנות ה-60 שלה, לא מוכנה לישון בבית ריק. ״כל החיים ישנתי עם עוד ילדים. אני לא צריכה אפילו לראות את האדם האחר. רק לדעת שיש עוד מישהו בבית. את יודעת שגם לנו שרו ׳דוגית׳?״

חגי היה אימת המורים ב״מוסד״ עד שילדיו בגרו: ״תמיד עשיתי את המוות למטפלות וזה לא השתנה עם המפקדים בצבא, הבוסים בעבודה והמורים של הילדים שלי. לא הולך לי איתם. כמוך עם עמליה״.

אופיר מבכה פספוס. ״היום אני מבין שהיא צדקה להתגרש. אני האידיוט לא יכולתי לתת לה אינטימיות אמיתית שהיא רצתה. לא סתם להתפשט כי מתפשטים לפני כולם. איך כתבת – אפילו כשהחשמלאי מתקן את האור״.

כל אלה ועוד הם עקבות ההסתגלות של אז. אותן דרכי הסתגלות הן לא טעות. לא פאשלה. לא כישלון. הן מה שאיפשר לנו להמשיך. אבל חלקן, כשהן ממשיכות איתנו לחיים הבוגרים, מכאיבות. אז בואו נחזור לבֶּיתֶלָדִים, נסתכל עליהן ונשאיר אותן שם, במקום אליו הן שייכות.

מפגשי הזום באים לדבר את מציאות בית הילדים עם אותה שפה שנותנת מילים לצרכים בסיסיים של ילדים, לְמָה שבית הילדים יכול ולא יכול היה לתת, ולדרכים בהן הסתגלנו. לא הרצאה. לא פסיכולוגיה. לא שיתוף לשם שיתוף.

הורינו – בואו להתבונן איתנו על צורת החיים שלקחנו בה חלק כולנו. בואו לשמוע ולהשמיע. ספרו לנו מה היה שם מעיניכם – עיניים שאין שאלה על אהבתן אלינו.

אני לא יודעת אם המפגשים יצליחו למשוך אנשים. אבל לא זה תפקידי. תפקידי הוא לייצר הזדמנות. ובטוחני שההזדמנות תמצא דרכה אל אלה שרוצים בה.

המציאות בה גדלנו קרתה לנו כשהיינו ילדים. היא רשומה בנו במילים שהיו לנו אז. בואו נחשוב אותה במילים של המבוגרים שאנחנו היום, ואולי נוכל להבין אותה אחרת. אני יודעת שקבוצות זו מדיה בעייתית לרבים מאיתנו. לכן מובטחת רגישות גדולה לשיח מוגן ולמי שירצה להמשיך יהיו קבוצות קטנות וזמן אחד על אחד.

ואם ההזדמנות הזו תאומץ על ידי נפש אחת שתשיג ולו מעט יותר נחמה ושלום – דייני.

ההרשמה לקבוצות הזום, להורים ולילדים, נעשית דרך האתר: beityeladim.co.il