הקיבוץ הוא גם שלהם: הנכדים שמגיעים בקיץ לכפר עזה

בכל קיבוץ, בטח בקיץ, מתרוצצים על המדרכות ילדים שלא כולם מכירים. סבים וסבתות, חברי הקיבוץ הוותיקים, מארחים את הנכדים שלהם ליום, יומיים, שלושה. יש שאפילו ליותר. "של מי את?, "של מי אתה?" נשאלים הנכדים, כדי לחבר את ההקשר המשפחתי.

בכפר עזה בקיץ, קורה דבר שונה, לפחות עבור אלו שלקחו חלק ב"קייטנת סבא-סבתא". אותם כבר לא ממש צריכים לשאול. אותם מכירים. ואז, במקום סימני שאלה, נפתחות זוג עיניים מאושרות, וילד או ילדה צעירים רצים אל חברי הקיבוץ ומתחבקים.

ככה כנראה נראית מסורת כשהיא מצליחה באמת.

המציאות השתנתה, המסורת פחות

כבר עשור, מתקיים בכפר עזה "אירוח סבא-סבתא", מפעל קיץ יוצא דופן שמיועד לנכדים של חברי הקיבוץ שאינם חיים בו. ילדים שמגיעים במשך השנה לבקר את סבא וסבתא, אבל במשך כמה ימים בקיץ, הקיבוץ הופך גם קצת שלהם.

אפילו בתקופה שבה הקהילה התגוררה בבתי המלון התקיים יום כזה בשפיים. השנה התנוססה מעל הכול הסיסמה שיש בה גם הבטחה וגם משאלה: בשנה הבאה בכפר עזה הבנויה

"השנה התקיימה הקייטנה ברוחמה במשך יום וחצי בלבד", אומרת נורית חמיידס, רכזת הותיקים של כפר עזה, חברת משק ותיקה ואחת ממקימות הפרויקט. "בשנה שעברה ניסינו יומיים והבנו, שזה לא פשוט כשאנחנו עדיין בקרווילות ואין את הבתים הגדולים של הקיבוץ. בכפר עזה הקייטנה נמשכה בעבר ארבעה או חמישה ימים, אבל מאז 7 באוקטובר המציאות השתנתה".

המסורת, מתברר, פחות.

אפילו בתקופה שבה הקהילה התגוררה בבתי המלון התקיים יום כזה בשפיים. השנה התנוססה מעל הכול הסיסמה שיש בה גם הבטחה וגם משאלה: "בשנה הבאה בכפר עזה הבנויה".

בשנה הבאה תהיה זו הפעם העשירית שבה תתקיים הקייטנה. רק שנה אחת חסרה ברצף – שנת הקורונה, שבה כבר הייתה תוכנית, אבל המארגנים החליטו לא לקחת סיכון.

הכול התחיל מהנכדות שבאו לבקר

מי שזרעה את הזרע הראשון הייתה בתיה כהן, מותיקות הקיבוץ. "לילדי הקיבוץ יש פעילויות כל הזמן", היא מספרת. "וראיתי את הנכדות שלי, שההורים שלהן לא בקיבוץ. הן היו באות אליי ורציתי לעשות משהו גדול יותר".

כהן נסעה לקיבוץ סעד, אחרי ששמעה שמתקיימת שם קייטנת נכדים מוצלחת. "אבל שם זה כלל תפילות ועניינים, אז זה פחות התאים לי". היא חזרה הביתה עם הרעיון, פנתה לפיצו ולנורית חמיידס – ומשם העסק התחיל להתגלגל.

יצחק (פיצו) מור, היה אז בעיצומן של חגיגות ה-60 לכפר עזה שעליהן היה אחראי. כבעל ניסיון באירוח נכדותיו שלו, להן ארגן פעילויות בקיבוץ (שהועברו לאחר מכן לפרויקט סבא-סבתא), לא היה צריך הרבה שכנוע. "בתיה אמרה לי 'בוא נעשה קייטנת נכדים', ואמרתי לה שזה רעיון נפלא!".

"שהנכדים יכירו את מה שקורה בקיבוץ"

מלכתחילה היה ברור למארגנים שהם לא רוצים רק למצוא דרך להעסיק את הנכדים בחופש הגדול. "אני עשיתי את זה כי רציתי שיתחזק הקשר לקיבוץ", אומרת בתיה. "שהנכדים יכירו את מה שקורה בקיבוץ, את האנשים ואת המסורות".

וזה אולי הסוד של הקייטנה.

בכפר עזה הקייטנה בנויה סביב הקיבוץ עצמו: שנה אחת עסקו בסיפורי מקום, בשנה אחרת באמני הקיבוץ. היו גם המחזות של מקומות היסטוריים, ביקור וסיור במפעל כפרית.

משפחות אירחו קבוצות לפעילויות ביתיות: בתיה כהן הכינה עם הקבוצה שהגיעה אליה הביתה עוגיות, האומנית שוש שגב העבירה לילדים סדנת אמנות, ראובן צומן שעשה להם פעילות נגינה על כלים ועוד.

אירוע הסיום בדרך כלל היה, איך לא, בבריכה, יחד עם ההורים, הסבים ובני הדודים המקומיים.

"כל הדברים האלה מאוד חיברו אותם לקיבוץ", אומרת נורית. הימים עצמם היו אינטנסיביים: פעילות מתשע בבוקר עד אחת, כולל ארוחת צוהריים, ואז שוב משעות אחר הצהריים ועד הערב. ובתוך כל אלה יש אירוע אחד שמעמדו כבר כמעט מיתולוגי – משחק הדגל.

הדגלים, מספרת נורית בגאווה, הם עדיין הדגלים המקוריים מהקייטנה הראשונה. בכל שנה מעצבים חולצה חדשה, אבל את הדגל, שעשוי מהחולצה של המחזור הראשון, לא מחליפים.

עם השנים גדלו גם הילדים. הקייטנה מחולקת לקבוצות גיל: א' עד ג', ד' עד ו' ו-ז' עד ט', הגדולים, בני י' ו-י"א, כבר הופכים למדריכים. בשלב מסוים, צוחקת נורית, היו כמעט יותר מדריכים מחניכים.

וזה בדיוק הרגע שבו מבינים מה נבנה כאן.

"אני בת 21 ונמצאת כבר עשור בקייטנת סבא-סבתא"

זוהר שנער, הייתה בת 12 בקייטנה הראשונה. היום היא בת 21, קצינה לוחמת, ועדיין לוקחת חופש במיוחד כדי להגיע אליה. "כמה התרגשתי לפני הקייטנה הראשונה", היא מספרת. "לישון שבוע אצל סבא וסבתא, כל בני הדודים – אין כיף כזה. ואז התחילה הקייטנה והבנתי שזה הרבה יותר מזה".

לדבריה, הילדים שהגיעו ממשפחות שונות הפכו לקבוצה בפני עצמה. "פתאום ארוחות שבת וביקורים אצל סבתא וסבא הפכו להיות גם ביקורים של החברים וחיפוש שלהם בשבילים בקיבוץ".

המסורת הפכה לכל כך חזקה, שאפילו כשלא היה בית בכפר עזה אחרי המלחמה, לא ויתרו עליה. היה יום פעילות בשפיים ועוד שתי קייטנות ברוחמה, בתקווה גדולה שהקייטנה תחזור לכפר עזה

הזיכרונות שלה מכפר עזה שזורים בזיכרונות מהקייטנה: משחק הדגל בשבילי הקיבוץ, סדנאות היצירה, המוזיקה, ההמנון השנתי, הניחושים לקראת צבע החולצה החדשה והמגנט עם תמונת המחזור שמתווסף בכל שנה למקרר.

"המקום הזה הפך לבית שלי", היא אומרת. "אני כבר בת 21 ובצבא, ועדיין מגיעה כל שנה מחדש ולא מוותרת על זה".

זוהר היא אולי ההוכחה הכי טובה לכך שהרעיון המקורי עבד. כי הקשר שנוצר לא נעלם גם כשהקיבוץ עצמו לא היה נגיש. המסורת הפכה לכל כך חזקה, שאפילו כשלא היה בית בכפר עזה אחרי המלחמה, לא ויתרו עליה. היה יום פעילות בשפיים ועוד שתי קייטנות ברוחמה, וכולם מחכים, מצפים ומתרגשים לקראת השנה הבאה, בתקווה גדולה שהקייטנה תחזור לכפר עזה".

זורעים את הזרעים להתאהבות בקיבוץ

פיצו, בן 82, היה השנה בצוות הקייטנה בפעם התשיעית – וגם החליט שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יישא באחריות להפקתה.

פיצו, מכיר את כל המרכיבים של הפרויקט: תקציבים, תכנון, אחריות. הוא מקפיד לציין שהקייטנה מעולם לא חרגה בשקל מהתקציב. לאורך השנים השתתף הקיבוץ במימון, השנה הצטרף גם תורם והסבים משלימים חלק מהעלות. גם קרן חינוך מיוחדת, שהותירה אחריה חברת הקיבוץ המיתולוגית חנהל'ה, מסייעת לחינוך דור ההמשך.

מי יודע, אולי אחד הנכדים יתאהב מספיק בכפר עזה כדי לשכנע יום אחד את הוריו לחזור

אבל כשפיצו מדבר על התשואה, הוא כבר לא מדבר על כסף. "אנחנו זורעים את הזרעים להתאהבות בקיבוץ, וכל נכד שיחזור עם משפחתו זו ברכה", הוא אומר. מבחינתו, אפילו ועדת קליטה הייתה צריכה להשתתף במימון: מי יודע, אולי אחד הנכדים יתאהב מספיק בכפר עזה כדי לשכנע יום אחד את הוריו לחזור.

ויש גם משהו פשוט יותר. "כשאני עובר על המדרכות זה כאילו שבני המשפחה שלי באים לביקור. זה ממש מרגש. יש ילדים שאנחנו כבר כמעט עשור נפגשים איתם כל קיץ, וזה יוצר קשרים נהדרים".

גם נורית כבר מסתכלת קדימה. בשנה הבאה, היא אומרת, האחריות תעבור יותר ויותר אל המדריכים הצעירים. הם כבר לא רק הילדים של הקייטנה; הם יהיו אלה שבונים אותה יחד עם המבוגרים ומקבלים עליה אחריות.

יש בזה משהו יפה במיוחד. הילדים שהגיעו פעם רק להתארח אצל סבא וסבתא, הופכים למי שמקבלים את הדור הבא.

פיצו מבקש לסיים בקריאה לסבים הצעירים, אלה שנכדיהם עוד לא גדלו מספיק כדי להשתתף בקייטנה, להצטרף ברגע שנכדיהם יגיעו לכיתה א', ולעזור להמשיך את המסורת. והוא מבקש להודות להורים, לסבים ולקיבוץ, שהיה לדבריו לאורך כל הדרך "רוח גבית משמעותית". ובעיקר חשוב לו להחזיר את הקרדיט למקום שבו הכול התחיל.

"אני חוזר ואומר כדי שלא יטעו אחרים – הרעיון הוא של בתיה", הוא מדגיש. "ומגיע לכל הצוות שאפו ענק על זה שהם שומרים על המסורת".

אז גם אם בתיה בסך הכול רצתה שהנכדות שלה ירגישו קצת יותר שייכות למקום שבו חיים סבא וסבתא, כמעט עשור אחר כך, יש ילדים שמסרבים, כך מספרים לה, לצאת לחופשה משפחתית אם היא לא מסתיימת בזמן לקייטנה.

יש קצינה בת 21 שלוקחת חופש כדי לחזור אליה, יש דגלים בני כמעט עשור, חולצה חדשה בכל שנה, מגנטים על מקררים וחברויות שנולדו על השבילים.

ויש דור שלם של ילדים שכבר לא צריך לשאול אותו "של מי אתה?". הם הפכו חלק מהקיבוץ.