פינוי בגיל המבוגר אינו רק מעבר ממקום למקום. כאשר אדם נעקר מבית שבו חי שנים, הוא נפרד באחת גם משגרה, מתחושת שליטה, מקהילה וממרחב שהוא חלק מזהותו. מחקר שנערך בזמן המלחמה בקרב אזרחים ותיקים מקיבוצי הגליל העליון, מפונים וכאלה שנותרו בבתיהם, מבקש להבין כיצד ממשיכים לעצב מציאות חיים, משמעות וחוסן כאשר העוגנים המוכרים כבר אינם מובנים מאליהם.

אצל אנשים ותיקים הבית והסביבה אינם רק מקום מגורים; הם קשורים להרגלים, לזיכרונות, לתחושת השליטה ולשייכות

את המחקר, שכותרתו "כשהשגרה נעקרת: זהות, קהילה ומרחבי צמיחה בקרב ותיקי קיבוצי הגליל העליון", ערכו ד"ר פליקס קפלן מבית הספר לעבודה סוציאלית באקדמית צפת, זאבית דרומי, מנהלת עמותת "ותיקי הגליל" ולי אלין שנבור, מתכללת מהלך 100 MUNI במועצה האזורית הגליל העליון, והוא יוצג בכנס הדו-שנתי של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, שיתקיים ב-3-2 בספטמבר, בבנייני האומה בירושלים.

לייצר מחדש סדר יום, תחושת שליטה ומשמעות

המחקר, שנערך באוגוסט 2024 במהלך מלחמת "חרבות ברזל", כלל שלוש קבוצות מיקוד ובהן 27 ותיקים בני 72–89: מפונים מקיבוצי קו העימות ששהו במלונות, ותיקים מקיבוצי העורף (של דרום עמק החולה) וותיקים מהקיבוצים של צפון עמק החולה שכונו "השמינייה", הקרובים לקו הגבול, לעיתים במרחק 6 ק"מ, אבל לא פונו בהחלטת מדינה.

החיבור בין השדה לאקדמיה היה חלק מהותי במחקר: זאבית ולי אלין, מתוך היכרות מקצועית עמוקה עם קהילות הוותיקים בגליל ועבודה שוטפת עימן, סייעו בפתיחת השדה ובגיוס המשתתפים. ד"ר קפלן הנחה את קבוצות המיקוד והוביל את כתיבת המאמר, שנמצא בימים אלו לקראת פרסום בכתב עת בינלאומי.

המחקר בחן גם מפונים וגם ותיקים שנשארו באזורי העימות. מה אפשר ללמוד על דרכי ההתמודדות השונות?

ד"ר קפלן: "בדקנו מה קורה לאדם מבוגר כשהבית, הקהילה שאליה הוא שייך והשגרה שלו מפסיקים בבת אחת להיות מובנים מאליהם. אצל חלקם זה קרה בעקבות הפינוי, ואצל אחרים משום שהבית נשאר במקומו אבל המציאות סביבו השתנתה לגמרי.

המחקר לא ניסה לקבוע מי התמודד טוב יותר; הוא מראה שהחוסן נראה אחרת במצבים שונים. בקרב המפונים ראינו ניסיון לייצר מחדש סדר יום, תחושת שליטה ומשמעות. לפעמים זה נעשה דרך דברים קטנים לכאורה, כמו סדר יום קבוע או מפגש בלובי המלון".

"גם ההישארות באזור איום מיידי עיצבה את ההתמודדות אחרת. כולם שילמו מחיר, אבל השאלה המעניינת היא איך אנשים המשיכו לעצב את מציאות חייהם למרות המחיר. אחד הדברים הבולטים שעלו הוא שחוסן אינו ההיפך ממצוקה: אדם יכול להפגין חוסן, ובו בזמן לפחד, לכאוב ולהרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו".

הבית והקהילה הם חלק מרכזי מהחיים בקיבוץ. כיצד הם יכולים להיות גם מקור לחוסן וגם מקור לפגיעות?

"בקיבוצי דרום העמק בלטו שימור השגרה והלכידות הקהילתית. בקיבוצים הצפוניים יותר והקרובים לקו העימות, לעומת זאת, הבית הפך לעוגן של זהות וביטחון, אבל היה לכך מחיר: עומס נפשי מתמשך ונגישות מוגבלת יותר לשירותים חיוניים. אצל אנשים ותיקים הבית והסביבה אינם רק מקום מגורים; הם קשורים להרגלים, לזיכרונות, לתחושת השליטה ולשייכות.

אצל אנשים ותיקים הבית והסביבה אינם רק מקום מגורים; הם קשורים להרגלים, לזיכרונות, לתחושת השליטה ולשייכות

גם הקהילה עצמה יכולה להיות בו בזמן מקור כוח ומקור לפגיעות: היא מחזיקה אותך, אבל החשש מפירוקה או המצוקה של הסובבים עלולים להוסיף עומס. לכן הפינוי וההישארות עיצבו בדרכים שונות את תחושת השליטה, הזהות והחוסן".

"אתם העוגן שלנו"

התובנות המרכזיות מהמחקר לגבי פינוי בגיל המבוגר, הן כאלו, לדברי ד"ר קפלן: "המסר המרכזי הוא שפינוי בגיל המבוגר אינו רק מעבר פיזי ממקום למקום. הוא עלול לערער בבת אחת רצף שלם של הרגלים, תפקידים, קשרים ותחושת עצמאות. לצד זאת, המחקר מראה שאנשים ממשיכים גם בנסיבות קשות לייצר משמעות ולהתאים את חייהם.

בקרב המפונים ראינו איך שגרה, מפגשים קבועים ופעילות יומיומית הפכו לעוגנים חדשים. לכן, כשמתכננים פינוי, לא די לשאול היכן האדם יגור. צריך לשאול גם איך שומרים ככל האפשר על העצמאות שלו, על הקהילה שלו ועל הנגישות לשירותים. במילים אחרות, צריך לחשוב לא רק על שיכון מפונים, אלא על ניהול קהילה בעקירה".

מאיזה פעילויות יומיומיות הם הצליחו להיתרם באותם ימים טרופים, אם כן? זאבית דרומי (מקיבוץ מחניים) מספרת: "היו לנו מלא: התעמלות במעגל, הרצאות, סדנאות אמנות, סדנה לאיכות חיים… היו לנו ותיקים שהעבירו פעילויות לוותיקים. המשבצת שהוותיקים עצמם מילאו היתה מיוחדת, הם החזיקו את החיים הקהילתיים שלהם".

למה את מתכוונת?

"חלקם יזמו קבוצות, חלקם התנדבו. זה בא לידי ביטוי במחקר, שהם הדגישו את המקום שלהם בקהילה. למשל, אנשי ברעם היו מפונים למלון 'קיסר' והחבר'ה הצעירים עם המשפחות התחילו לעזוב באיזשהו שלב לבתים מותאמים יותר בקיבוצי וביישובי אזור הכנרת.

"אני ממש זוכרת את המשפט הזה שהם – ועוד ותיקים בקיבוצים אחרים – אמרו לצעירים יותר בקהילה: 'אתם הולכים, אז בשביל מה לנו כל האירוע פה?', והקהילה ענתה להם: 'אתם העוגן שלנו ומחזיקים את האירוע ובזכותכם יש לנו לאן לחזור'. כי זה היה הבייס של כולם לאותה תקופה".

את אומרת שבהרבה מאוד קיבוצים ותיקים לקחו תפקידים בכיתת הכוננות בלהחזיק את החמ"ל ולשמור בשער בשעות מסוימות.

"נכון. הצעירים יותר היו מגויסים למילואים, אימהות החזיקו את המשפחות. ואנחנו כרשות ניסינו לייצר לייצר מפגשים ואינטראקציה חברתית של לצאת מהבית ולהיפגש ולעודד ליזמות והתנדבות ועשייה בחיי היומיום הקהילתיים, גם בקיבוצים שלא פונו וגם במלונות".

ואז חוזרים סוף סוף הביתה ופה את מעלה נקודה אופטימית.

"כן. מה שראינו זה צמיחה פוסט טראומתית, התעוררות והתפתחות בעקבות המלחמה. אמנם רואים את שחיקת הכוחות, אבל יש קשר חיובי בין יכולת להתאושש מהמשבר ולשגשג, וזה קשור גם לתמיכה הקהילתית בין השאר. אנחנו אומרים את זה בלי קשר לגיל: קהילה מהווה מרכיב משמעותי בהקשר הזה".

ועכשיו אתם מציעים תכנים שקשורים לעיבוד כל האירוע הממושך והמורכב הזה? איזושהי עבודה תרפויטית במסגרת "ותיקי הגליל"?

"הקיץ הזה הצענו תכנים של עיסוק בתהליכים השלכתיים דרך ציורי קיר, סדנאות כתיבה, קראנו לזה 'הפנים של הגליל'. יש לנו עבודה ישירה כמו סטודיו פתוח, או קבוצה שקוראים לה 'בינינו לבין עצמנו' שזה ממש talk about it, או סדנאות שעוסקות בשבר באופן עקיף".