בחייו הקצרים זכה ברטולט בְּרֶכְט להצלחה מסחררת בתיאטרון, כמחזאי, במאי ותיאורטיקן ("אפקט הניכור") – אך לאו דווקא בתחום השירה. מרבית שירתו – הוא כתב למעלה מאלף שירים – לא פורסמה, או לא כונסה בספרים, עד למותו בן 58 לפני 70 שנה.

השיר הברכטי הישיר, הבוטה והסרקסטי, הבָּלָדיסטי־קַבָּרֶטי לעתים, בעל הלשון המחוספסת־סלֶנגית פה־ושם, סייע למשוררים הישראלים בחיפושי הדרך

השיר הברכטי הישיר, הבוטה והסרקסטי, הבָּלָדיסטי־קַבָּרֶטי לעתים, בעל הלשון המחוספסת־סלֶנגית פה ושם, סייע למשוררים הישראלים בחיפושי הדרך להשתחרר מן השיר ה"אֶליוטי" המיוחס, הקשה והמעובה, וגם בהפניית העורף לשיר "השר לעצמו" לטובת השיר המופנה בגלוי לקוראים בלב מציאות פוליטית קשוחה של הקרבת הערכים האנושיים.

אבן הדרך הבולטת במהלך הזה היתה תרגומו של ה. בנימין (הרושובסקי) ללמעלה מ-180 שירים של ברכט בכתב העת "סימן קריאה" ולאחר מכן בספר גלות המשוררים, ספר שעשרות ההדפסות שלו ניכרות במחזור הדם של השירה הישראלית.

שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, מציב כאן מול שירת ברכט מבט מפרספקטיבה אחרת. "אם עלי להצביע על מכנה משותף למבחר זה שלי", הוא כותב, "הייתי בוחר באמביוולנטיות או בספקנות".

על פני השירים הפוליטיים של "מטיף זועף" הוא מעדיף את שירתו המוקדמת של ברכט, בשנות ה-20 שלו, הזוכה בספר לייצוג נרחב, ואת שירתו המאוחרת, אחרי שובו של ברכט לגרמניה מגלותו הכפויה באמריקה – שירים שבהם "מופיעה הרמוניה חדשה, דמויַת ההייקו היפני והאימאג'יזם האמריקני… אולי מיטב שירתו".

זֵכר מָרִיה א.
1
אוֹתוֹ הַיּוֹם בַּתְּכֵלֶת שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר,
חֶרֶשׁ תַּחַת עֵץ־שְׁזִיף תִּינוֹק,
הֶחְזַקְתִּי בָּהּ, יַלְדָּה שְׁקֵטָה, חִוֶּרֶת
בִּזְרוֹעוֹתַי כְּמוֹ חֲלוֹם מָתוֹק.
וּמֵעָלֵינוּ, שָׁם בִּשְׁמֵי הַקַּיִץ,
הָיָה עָנָן, וְהוּא שָׁהָה לוֹ שָׁם,
לָבָן מְאֹד, גָּבוֹהַּ לְהַפְלִיא,
וּכְשֶׁנָּשָׂאתִי עַיִן, נֶעֱלַם.

2
חָלְפוּ בֵּינְתַיִם יְרָחִים הַרְבֵּה,
וְיֶרַח־יֶרַח בַּמְּצוּלוֹת טָבַע.
אֶת הַשְּׁזִיפִים וַדַּאי גָּדְעוּ, וְאִם
תִּשְׁאַל: וּמַה קָּרָה לָאַהֲבָה?
אֹמַר לְךָ: אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר,
עִם זֹאת הַשְּׁאֵלָה הִיא לָעִנְיָן.
אֶת הַפָּנִים שֶׁלָּהּ אֵינִי זוֹכֵר עוֹד,
זוֹכֵר רַק שֶׁנָּשַׁקְתִּי לָהּ מִזְּמַן.

3
וְגַם הַנְּשִׁיקָה הָיְתָה נִשְׁכַּחַת
אִם לֹא הָיָה לְמַעְלָה הֶעָנָן,
אוֹתוֹ אֲנִי זוֹכֵר וְגַם אֶזְכֹּר עוֹד,
הוּא בָּא מִלְמַעְלָה וְהָיָה לָבָן.
אוּלַי הַשְּׁזִיפִים פּוֹרְחִים עֲדַיִן
וְהָאִשָּׁה כְּבָר אִמָּא לְשִׁבְעָה,
אֲבָל אוֹתוֹ עָנָן פָּרַח לְרֶגַע
וּכְשֶׁנָּשָׂאתִי עַיִן, לֹא הָיָה.

אני יודע מה אני צריך
אֲנִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי צָרִיךְ.
אֲנִי פָּשׁוּט מַבִּיט בָּרְאִי
וְרוֹאֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב
לִישֹׁן יוֹתֵר; הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לִי
מַזִּיק לִי.

כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמִי שָׁר, אֲנִי אוֹמֵר:
הַיּוֹם אֲנִי עַלִּיז; זֶה טוֹב
לְעוֹר־הַפָּנִים.

אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל
לְהִשָּׁאֵר רַעֲנָן וְקָשׁוּחַ, אֲבָל
לֹא מִתְאַמֵּץ, שֶׁלֹּא
יַעֲלוּ לִי קְמָטִים.

אֵין לִי מַה לְּנַדֵּב, אֲבָל
אֲנִי מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִי.
אוֹכֵל בִּזְהִירוּת; חַי
לְאַט; מַאֲמִין
בַּמְּתִינוּת.

(רָאִיתִי אֲנָשִׁים שֶׁזֶּה מְאַמֵּץ אוֹתָם.)


אל ילדי המחר
1
אָכֵן, בְּיָמִים אֲפֵלִים אֲנִי חַי.
מִלָּה שֶׁל יֹשֶר־לֵב הִיא אִוֶּלֶת. מֵצַח חָלָק
מַשְׁמָע קֵהוּת. הָאִישׁ שֶׁצּוֹחֵק,
עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְאָזְנָיו
הַחֲדָשׁוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

אֵילוּ יָמִים הֵם שֶׁשִּׂיחָה
עַל עֵצִים כָּמוֹהָ כְּפֶשַׁע כִּמְעַט,
מִשּׁוּם שֶׁפֵּרוּשָׁהּ שְׁתִיקָה עַל עַוְלוֹת רַבּוֹת כָּל־כָּךְ.
אוֹתוֹ אִישׁ הַפּוֹסֵעַ שַׁאֲנָן בָּרְחוֹב
הַאִם הוּא זָמִין לִידִידָיו
הַשְּׁרוּיִים בִּמְצוּקָה?

נָכוֹן: עוֹדֶנִּי מַרְוִיחַ אֶת לַחְמִי
אֲבָל הַאֲמִינוּ לִי: אֵין זֶה אֶלָּא מִקְרֶה. דָּבָר
מִמַּה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֵינוֹ מַקְנֶה לִי אֶת הַזְּכוּת לֶאֱכֹל לָשֹבַע.
פָּסְחוּ עָלַי בְּמִקְרֶה (אִם מַזָּלִי לֹא יְשַׂחֵק לִי
אֲנִי אָבוּד).

אוֹמְרִים לִי: אֱכֹל וּשְׁתֵה! שְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדְךָ!
וְאוּלָם אֵיךְ אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וַאֲנִי גּוֹזֵל אֶת פַּת־לַחְמִי
מִפִּיו שֶׁל מְזֵה־הָרָעָב, וְכוֹס
הַמַּיִם שֶׁלִּי חֲסֵרָה לַצָּמֵא?
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה.

גַּם לִהְיוֹת חָכָם הָיִיתִי רוֹצֶה.
בִּסְפָרִים עַתִּיקִים נֶאֱמָר, אֵיזֶהוּ חָכָם:
הַמִּתְרַחֵק מִן הַמָּדוֹן שֶׁבָּעוֹלָם וּמְבַלֶּה
אֶת קִצְבַּת חַיָּיו בְּלִי פַּחַד,
מִסְתַּדֵּר בְּלִי אַלִּימוּת,
גּוֹמֵל טוֹב לְרַע,
אֵינוֹ שׁוֹקֵד עַל מַאֲוַיָּיו אֶלָּא מִתְעַלֵּם מֵהֶם,
הִנֵּה זֶה הוּא הֶחָכָם.
וְכָל זֶה אֵין בְּיָדַי לַעֲשׂוֹת:
אָכֵן, בְּיָמִים אֲפֵלִים אֲנִי חַי.


3
אַתֶּם, שֶׁתִּנָּצְלוּ מִמֵּי הַמַּבּוּל
בָּהֶם טָבַעְנוּ,
תְּנוּ דַּעְתְּכֶם,
כְּשֶׁתְּדַבְּרוּ עַל חֻלְשׁוֹתֵינוּ,
גַּם עַל הַיָּמִים הָאֲפֵלִים
שֶׁנִּמְלַטְתֶּם מִפְּנֵיהֶם.
שֶׁהֲרֵי הָלַכְנוּ, הֶחֱלַפְנוּ אֲרָצוֹת יוֹתֵר מִזּוּגוֹת נַעֲלַיִם,
דֶּרֶךְ מִלְחֲמוֹת הַמַּעֲמָדוֹת, נוֹאָשִׁים
מוּל עָוֶל לְלֹא מֶרִי.

עִם זֹאת נֵדַע:
הַשִּׂנְאָה, גַּם שִׂנְאַת הַשִּׁפְלוּת,
מְכַעֶרֶת פָּנָיו שֶׁל אָדָם.
גַּם הַזַּעַם נֹכַח הָעָוֶל
מַצְרִיד אֶת הַקּוֹל. הוֹ, אֲנַחְנוּ
שֶׁבִּקַּשְׁנוּ לְהַכְשִׁיר אֶת הַקַּרְקַע לִידִידוּת –
אֲנַחְנוּ־עַצְמֵנוּ לֹא יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת יְדִידוּתִיִּים.

אֲבָל אַתֶּם, בְּבוֹא אוֹתוֹ יוֹם
כְּשֶׁהָאָדָם יִהְיֶה לְעֵזֶר לְאָחִיו:
חַלּוּ פָּנֵינוּ
וְסִלְחוּ.


הפתרון
אַחֲרֵי הִתְקוֹמְמוּת 17 בְּיוּנִי
צִוָּה מַזְכִּיר אֲגֻדַּת הַסּוֹפְרִים
לְחַלֵּק בִּשְׂדֵרוֹת סְטָלִין כְּרוּזִים
לֵאמֹר: הָעָם
אִבֵּד אֶת אֵמוּן הַמֶּמְשָׁלָה
וְרַק בְּעָמָל כָּפוּל וּמְכֻפָּל
יָשׁוּב וְיִזְכֶּה בּוֹ. הַאִם
לֹא הָיָה פָּשׁוּט יוֹתֵר
לוּ פִּזְּרָה הַמֶּמְשָׁלָה אֶת הָעָם
וּבָחֲרָה בְּאַחֵר