דעה // היוזמה להקים קיבוץ חדש בבקעת הירדן, צריכה להדליק אצלנו נורה אדומה

יש מילים שההיסטוריה העניקה להן משמעות גדולה מסך האותיות שלהן. "קיבוץ" היא אחת מהן.

כבר יותר ממאה שנה שהקיבוץ הוא הרבה יותר מצורת מגורים או שיטת התיישבות. הוא היה אחד המפעלים המרכזיים של הציונות המעשית: קלט עלייה, עיבד אדמות, הקים יישובים באזורי ספר, בנה חקלאות ותעשייה, נשא חלק עצום ולא פרופורציונלי ממשימות הביטחון של המדינה ושילם על כך מחיר כבד. ב־7 באוקטובר ובמלחמה שבאה אחריו קיבלנו תזכורת נוראה למחיר הזה.

אבל הקיבוץ מעולם לא היה רק דונמים ודגל. הוא היה גם רעיון: שוויון ערך האדם, שותפות, סולידריות, עבודה, אחריות הדדית וחתירה לשלום. ההבנה שהציונות שלנו אינה צריכה להיבנות על שלילת זכויותיו של עם אחר.

לכן הידיעה שהתפרסמה גם כאן, ב"זמן קיבוץ", על היוזמה להקים קיבוץ חדש בבקעת הירדן, צריכה להדליק אצלנו נורה אדומה בוהקת.

גם אם חבריו יצביעו לדמוקרטים ויקיימו מפגשים עם פלסטינים, וגם אם יהיו בו חדר אוכל וטקס רבין בכל 4 בנובמבר. התנחלות אינה הופכת למשהו אחר מפני שהמתנחלים נחמדים יותר

לא מפני שאני נגד התיישבות. בדיוק להיפך. אני רוצה לראות עוד קיבוצים. אני רוצה לראות את התנועה הקיבוצית חוזרת להקים יישובים, קולטת אלפי משפחות צעירות ומובילה מחדש את ההתיישבות בגליל ובנגב ובכל מקום שבו מדינת ישראל זקוקה לה. אחרי שנות המלחמה והפינוי אנחנו יודעים היטב עד כמה נחוצה התיישבות חזקה בגבולות המדינה.

אבל בקעת הירדן איננה כיום גבול מוסכם של מדינת ישראל.

אי אפשר להתנחל בשם השלום

אילן גזית, שמוביל את היוזמה, מציג אותה כניסיון להציב אלטרנטיבה להתיישבות הלאומנית. במקום מאחזים אלימים – קיבוץ. במקום כהניזם – חקלאות. במקום התנכלות לפלסטינים – יחסי שכנות. "התיישבות ציונית שוחרת שלום".

הכוונות אולי טובות. התוצאה אינה משתנה.

קיבוץ שיוקם מעבר לקו הירוק, בשטח שעתידו צריך להיקבע במשא ומתן, יהיה התנחלות. גם אם חבריו יצביעו לדמוקרטים, גם אם יקיימו מפגשי שכנים עם פלסטינים, וגם אם יהיו בו חדר אוכל, חינוך משותף, חקלאות אורגנית וטקס רבין בכל 4 בנובמבר. התנחלות אינה הופכת למשהו אחר מפני שהמתנחלים נחמדים יותר.

וזה בדיוק הכשל בטענה המלווה את היוזמה: אם אנחנו לא נהיה שם, יהיו שם אחרים; אם ממילא מתיישבים בבקעה, מוטב שיהיו אלה קיבוצניקים ליברלים ושוחרי שלום.

לא. אם מעשה הוא פסול בעינינו, העובדה שמישהו גרוע מאיתנו יעשה אותו אינה הופכת אותו לראוי. התפקיד של התנועה הקיבוצית איננו לספק להתנחלות פנים יפות יותר. התפקיד שלה הוא להציב לה גבול.

יש כבר אנשים בבקעה

קל לדבר על "התיישבות" כאילו מדובר במפה ריקה שמחכה שנצבע עליה נקודה חדשה. בקעת הירדן אינה ריקה.

חיות בה קהילות פלסטיניות, בהן קהילות בדואיות ורועים, ובשנים האחרונות מתרחש שם תהליך שאי אפשר עוד לכבס במילים כמו "חיכוך" או "מאבק על שטחי מרעה". קהילות שלמות נדחקות החוצה.

לפי נתוני האו"ם, מאז ינואר 2023 נעקרו בבקעת הירדן יותר מ־2,000 פלסטינים בעקבות אלימות מתנחלים והגבלות גישה. אחת־עשרה קהילות בבקעה נעקרו לחלוטין, חמש מהן במהלך 2026 בלבד. יותר ממחצית מכלל העקירה בגדה המערבית על רקע אלימות מתנחלים והגבלות גישה מתחילת השנה התרחשה בבקעת הירדן.

גם האלימות עצמה אינה אירוע שולי. בשנת 2020 תועדו בבקעה בממוצע כשני אירועי אלימות מתנחלים בחודש שהסתיימו בנפגעים או בנזק לרכוש. ב־2026 המספר כבר עומד על כ־23 בחודש.

אם מעשה פסול בעינינו, העובדה שמישהו גרוע מאיתנו יעשה אותו אינה הופכת אותו לראוי. התפקיד של התנועה הקיבוצית איננו לספק להתנחלות פנים יפות יותר. אלא להציב לה גבול

וראוי להתעכב על מקום אחד: ראס עין אל־עוג'ה. כ־600 בני אדם חיו בקהילה הבדואית הזאת במרכז הבקעה. בינואר השנה היא התרוקנה לחלוטין. במשך תקופה ארוכה תועדו שם חדירות של מתנחלים לתוך מתחמי המגורים, רעיית עדרים בין בתי התושבים, איומים, פגיעה בגישה לשטחי המרעה ולמעיין הסמוך, גניבת בעלי חיים ופגיעה ברכוש. בסוף האנשים עזבו.

אפשר להתווכח על המונח "טיהור אתני". בצלם כבר משתמש בו במפורש לתיאור המתרחש בחלקים מהבקעה, ומשרד זכויות האדם של האו"ם מתאר תהליך שבו אלימות מתנחלים, הגבלות על גישה למים ולמרעה והקמת מאחזים דוחקות אוכלוסייה פלסטינית מאזורים שלמים. אבל גם מי שמסתייג מהמונח אינו יכול להתעלם מהמציאות: קהילות שחיו במקום עשרות שנים נעלמות ממנו.

ובתוך המציאות הזאת אנחנו רוצים להוסיף "נקודת התיישבות" יהודית?

איזו משמעות תהיה אז למילה שוויון?

"כמה פליטים נוכל ליצור בפעם השנייה?"

לפני יותר מ-50 שנה כתב עודד ליפשיץ ז"ל, חבר ניר עוז, איש אדמה ואיש שלום בכל רמ"ח איבריו, שנחטף מביתו ב־7 באוקטובר ונרצח בשבי:

"כמה בני אדם נוכל לגרש מטעמי ביטחון? כמה פליטים נוכל ליצור בפעם השנייה?"

ליפשיץ כתב אז כי מאחורי כל שרשרת של התנחלויות שנקים נפגוש שוב ערבים, ולכן אין טעם בניסיון לדמיין חיים בלעדיהם. צריך ללמוד לחיות יחד.

54 שנים חלפו, והמשפט הזה נשמע כאילו נכתב השבוע.

זו בדיוק המורשת הקיבוצית שראוי לנו לשאת: לא מורשת נקייה מטעויות ומעוולות – אין כזאת – אלא מסורת שהעמידה במרכז גם את שוויון ערך האדם, הסולידריות והחתירה לשלום. הערכים האלה אינם קישוט שאפשר לתלות בכניסה לחדר האוכל. הם אמורים לחייב אותנו דווקא כשהם אינם נוחים.

קודם גבול, אחר כך קיבוץ

חשוב לומר גם את מה שהטיעון הזה אינו אומר.

אין לי מושג היכן בדיוק יעבור הגבול בין ישראל למדינה פלסטינית אם וכאשר נצליח סוף־סוף להגיע להסדר. בהחלט ייתכן שחלקים מבקעת הירדן יישארו בריבונות ישראלית. ייתכנו חילופי שטחים, ייתכנו הסדרי ביטחון מיוחדים. כל אלה הם נושאים למשא ומתן.

ואם ביום שאחרי הסכם יתברר שהשטח שבו מבקשים להקים את הקיבוץ נמצא במדינת ישראל – אדרבה. בואו נקים שם קיבוץ. לא אחד. עשרה. שהתנועה הקיבוצית תהיה הראשונה להגיע, לחרוש, לזרוע, לבנות בית ילדים ולהוכיח שגם במאה ה־21 היא יודעת לעשות את מה שעשתה במאה הקודמת.

אבל הסדר מדיני צריך לקבוע את הגבול – לא הקיבוץ.

אסור להפוך את ההתיישבות הקיבוצית לכלי לקביעת עובדות בשטח לפני שהישראלים והפלסטינים הגיעו להסכמה על חלוקת הארץ. ואם מטרת ההתיישבות היא לסכל מראש אפשרות שהשטח יהיה חלק ממדינה פלסטינית עתידית, אז אין כאן שום הבדל עקרוני בין קיבוץ לבין מאחז על גבעה.

טשטוש מסוכן

לכן דבריו של מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, בידיעה שהתפרסמה כאן, מטרידים במיוחד.

שמחה אומר כי התנועה בוחנת את הקמת הקיבוץ, משבח את המחנות העולים ואת נערן, מדבר על "נקודת אור של תקווה" ועל שיח "אידיאולוגי וערכי", ומברך על המגעים עם המועצה האזורית בקעת הירדן.

דווקא משום שזהו דיון אידיאולוגי וערכי, נדרשת ממנו עמדה ברורה. יש רגעים שבהם תפקידו של מזכ"ל התנועה אינו למצוא נוסחה שתאפשר לכולם להרגיש בנוח. יש רגעים שבהם הוא צריך לומר מה התנועה הזאת מייצגת.

במאה ה־21 לא מתפקידנו לשרטט את גבולותיה העתידיים באמצעות עוד נקודות על המפה. את הגבול בין ישראל לפלסטין צריכים לקבוע שני העמים בהסכם

והעמדה כאן צריכה להיות פשוטה: התנועה הקיבוצית לא מקימה התנחלויות. לא התנחלויות משיחיות ולא התנחלויות חילוניות. לא התנחלויות עם נוער גבעות ולא התנחלויות עם קומונה של המחנות העולים.

תמיכה של הנהגת התנועה במהלך כזה אינה "חזרה להתיישבות". היא טשטוש מסוכן של ההבדל בין התיישבות בתוך מדינת ישראל לבין קביעת עובדות בשטח כבוש. ואם התמיכה הזאת תהפוך לעמדה רשמית של התנועה הקיבוצית, היא תהיה מבישה ומנוגדת לערכים שהתנועה מתיימרת לייצג.

לא כל גבעה מחכה לנו

במשך שנים התרגלנו לשמוע את המילה "התיישבות" כמעט רק מפי הימין. אולי משום כך יש בתנועה מי שמתפתה עכשיו לקחת אותה בחזרה.

אני בעד. בואו ניקח אותה בחזרה – אבל ניקח גם את המשמעות שלה.

התיישבות שאינה מנשלת. ציונות שאינה דורשת מאדם אחר להיעלם כדי שאנחנו נוכל להגשים אותה. חקלאות שאינה מתחילה בחסימת שטחי המרעה של השכן. חלוציות שאינה משמשת כלי לסיכול האפשרות להסדר מדיני.

הקיבוצים אכן סייעו לשרטט את גבולות המדינה. אבל במאה ה־21 לא מתפקידנו לשרטט את גבולותיה העתידיים באמצעות עוד נקודות על המפה. את הגבול בין ישראל לפלסטין צריכים לקבוע שני העמים בהסכם.

ביום שאחרי, אם מדינת ישראל תבקש מאיתנו שוב להקים קיבוצים לאורך גבולותיה – נהיה שם. ראוי שנהיה שם. זו משימה שאנחנו מכירים היטב.

עד אז, דווקא משום שאנחנו תנועה של התיישבות, אנחנו צריכים לדעת גם היכן לא להתיישב.

קיבוץ אינו רק אוסף בתים, רפת ושדות. קיבוץ הוא גם עמדה מוסרית.

ואם נוותר עליה, נוכל אולי להקים עוד נקודה על המפה.

אבל היא לא תהיה קיבוץ.