מלוחמי 1973 ועד למפוני 2023: מפעל התיעוד של יעקב חורין מאיילת השחר

כאשר יעקב חורין, חבר קיבוץ איילת השחר, השתחרר משירותו הסדיר בצה"ל הוא הוצב בחטיבה 500 של השריון שהתמקמה אז, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בצאלים.

"המלחמה החלה ב-6 באוקטובר 1973 על הדשא בקיבוץ בצהרי אותה שבת של יום הכיפורים. ישבנו ודיברנו על המלחמה, כי היתה הרגשה שקורה משהו" נזכר יעקב חורין.

"בשתיים בצהריים התחילה הפגזת אימים על רמת הגולן ושני מיגים סוריים עברו מעל הקיבוץ, שלושה פגזים נפלו בתוך הקיבוץ. אחרי הצהריים נסעתי לימ"ח של החטיבה והגעתי בשעת לילה מאוחרת לבסיס צאלים. למחרת בבוקר כבר הסתדרנו בטור וירדנו לסיני לכיוון תעלת סואץ".

חטפנו אש תופת מהמצרים

חורין היה אז קצין צעיר שהשתחרר משירותו הסדיר כסגן מפקד פלוגת טנקים. "נענו עם הטנקים לאורך הציר הצפוני של חצי האי סיני", הוא נזכר, "והגענו לצפון תעלת סואץ ובבוקר 8 באוקטובר נלקחה הפלוגה שלי לטובת אחד המעוזים באזור צפון התעלה.

לאחר מספר שעות הכוח שלנו התפצל ואני הפכתי למפקד כוח. את רוב ימי המלחמה עשיתי בצפון תעלת סואץ. לקראת סוף המלחמה הורו לי לפקד על 12 טנקים, לחצות את תעלת סואץ ולהתייצב בג'בל ג'ניפה שבצד המערבי של התעלה, שם ישבה מפקדת חטיבה 500.

הפרס ניתן ליעקב חורין על הפיכת מסמכים וזיכרונות אישיים לפלטפורמה דיגיטלית חיה, המהווה נכס לאומי וגשר ערכי בין דור הלוחמים לדורות הבאים ועל עבודת ארכיון דינמית, קפדנית וחדשנית

עברנו את גשר הגלילים שהוצב על התעלה על ידי חיל ההנדסה. היה שקט והגענו ליעד. ביום האחרון של המלחמה נכנסנו לעיר סואץ. פיקדתי על הפלוגה שנכנסה אחרונה לעיר המצרית. חטפנו אש תופת מהמצרים. הטנק שלי נפגע והצלחנו להיחלץ. נהג הטנק נהרג מחוץ לטנק. ירו עלינו כמו משוגעים. רצנו ברגל בתוך רחובות העיר סואץ בלי נשק, בלי כלום. לי היתה רק קסדה ומשקפת.

בסופו של דבר, הצנחנים חילצו אותנו. בזה נגמרה המלחמה והתארגנו לקראת ההמשך. בחורף 1974 עליתי לרמת הגולן. סופחתי אז לחטיבה 679, בפיקודו של אורי אור, לימים אלוף בצה"ל, ומהחטיבה הזו השתחררתי בשנת 2014.

על טבח 7 באוקטובר: ההפתעה היחידה היתה שזה קרה בדרום ולא בצפון. עוד שנתיים לפני המלחמה אמרתי לחבר'ה שלי שהחיזבאללה יכבוש את הקיבוצים בעשר דקות

בחטיבה הזו עשיתי את כל התפקידים, מפקד פלוגה, מפקד גדוד, וראש המטה של החטיבה. בנוסף, משפחתי ואני הפקנו במשך שנים את העצרת השנתית של המשפחות השכולות לזכר נופלי החטיבה באתר בו מוצבת האנדרטה לזכר הנופלים סמוך לנאפח שבגולן. כבר אז הייתי משולב בתחום השימור והמורשת".

היכן פוגש אותך התחום הזה של השימור והמורשת?
"זו שאלה קשה. כאמור, אני אוהב היסטוריה. היה לי קשר עם המשפחות השכולות, הייתי בקשר עם חברים שלי שלחמו איתי ועברו את המלחמה. צריך לזכור שחטיבה 679 איבדה במלחמת יום הכיפורים למעלה מ- 70 לוחמים.

"הרבה שנים הייתי במטה החטיבה ואת התיעוד הדיגיטלי התחלתי במועצה האזורית גליל עליון. בגלל שאני איש מערכות מידע, הבנתי שמה שלא יעלה בטלפון נייד, לא יהיה קיים לעולם. כלומר, אם לא נעשה את שימור המורשת שיהיה נגיש ברשת, הוא לא יהיה קיים".

מאין שואבים תעצומות נפש להרים פרויקט כזה?
"הפרויקט הזה החל בסביבות שנת 2015, בסיס הקבע של חטיבה 679 עבר למקום חדש ובבסיס הישן היה חדר הנצחה שלא נמצא לו מקום בבסיס החדש.

"יו"ר העמותה של החטיבה, חיים דנון, סרק את כל החומרים אודות חללי החטיבה ואז באתי אליו ואמרתי לו 'בוא וננגיש את זה ברשת'.

"ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 2019, הפרויקט הזה קרם עור וגידים תחת השם – 'חטיבה 679, סיפור מקומי'. כשאתה עושה ראיון אישי עם לוחמים וחברים שלך שעברו איתך את המלחמה, זה למעשה טיפול לשני הצדדים, למראיין ולמרואיין. גם המראיין וגם המרואיין עוברים תהליכים. מבחינתי, זו שליחות. כך אני מרגיש".

תסביר.
"מלחמת יום הכיפורים חשפה את הגנרלים. הציבור התוודע למפקדים הבכירים ביותר של הצבא באותם ימים, לא ללוחמים שהיו בדרגי השדה הזוטרים יותר. יחידות רבות נטלו אז חלק במערכה ואף אחד לא סיפר את הסיפור שלהן.

בתהליך פינוי שלא היה כדוגמתו בעבר, התפנו בכוחות עצמם החברים במרבית הקיבוצים. הם לא חיכו לאף אחד. הם איבדו אמון במדינה ובצבא. הם קמו ועזבו

"אתה לא תמיד יכול לשלוט בסיפור ההיסטורי, אבל הזדמנויות צריך לנצל. כשעלתה בשעתו הסדרה הטלוויזיונית 'שעת נעילה' היו לי ברשת 30 ראיונות מחטיבה 679. פתאום החל גל של כניסות לרשת בהיקפים עצומים. אנשים חיפשו חומרים על מלחמת יום הכיפורים. אז גם פתחנו את הפרויקט הזה לכלל יחידות צה"ל תחת השם – 'דור כיפור 73'.

"רכשנו ציוד, גויסו מתנדבים, רובם פנסיונרים, שרואים בזה שליחות. אנחנו צוות שעורך את הראיונות, שבעיקר מחזקים האחד את השני".

סיפורים שהיו הולכים לאיבוד

בימים אלה, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עם כל הסמליות והסמיכות למועדי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת "חרבות ברזל", מוענק ליעקב חורין מטעם האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע אות ההוקרה לכבודו של ד"ר משה מוסק, ששימש בעבר כגנז המדינה, על פועלו להקמת מאגר היסטורי יחיד במינו, כלשון נימוקי ועדת הפרס, להנצחת סיפורי הגבורה והשכול של הלוחמים במלחמת יום הכיפורים ומנגיש את מורשתם וקולם.

בוועדת הפרס והענקת אות ההוקרה הוסיפו וציינו, כי "הפרס ניתן ליעקב חורין על הפיכת מסמכים וזיכרונות אישיים לפלטפורמה דיגיטלית חיה, המהווה נכס לאומי וגשר ערכי בין דור הלוחמים לדורות הבאים ועל עבודת ארכיון דינמית, קפדנית וחדשנית, המשלבת תיעוד, שחזור, עריכה ותרגום ברמה הגבוהה ביותר".

הבנתי שלא בדיוק מתייחסים למפונים מהצפון, לא מדברים עליהם והרגשתי שחשוב להשמיע את קולם. אמרתי שחייבים לתעד את סיפורם האישי של המפונים

53 שנים לאחר המלחמה ההיא, ויעקב חורין וצוותו עדיין ממשיכים לראיין ולגבות עדויות מלוחמי מלחמת יום הכיפורים. "יום לפני 7 באוקטובר", מספר יעקב חורין, "מלאו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. זה יצר התעוררות עצומה ואנשים הרגישו שהם צריכים לשתף בסיפור האישי שלהם. מבחינתם, זו היתה ההזדמנות האחרונה.

"התקשר אליי בשעתו מי שהיה במלחמת יום הכיפורים מפקד יחידת הדוברות שהיוו את הגשר בצליחת תעלת סואץ. אותו אדם טען בפניי כי יחידתו הניחה את הגשר על התעלה כדי לאפשר ליחידות הלוחמות לחצות את התעלה ולהוות מפנה במהלכי המלחמה מול הצבא המצרי ואף אחד לא שמע את סיפורו. שבוע לאחר מכן כבר ראיינתי אותו. אם אנחנו לא היינו מספרים את הסיפורים הללו, ויש הרבה כאלה, הם היו הולכים לאיבוד".

חורין (76), אלוף משנה בדימוס, נולד בקיבוץ בית השיטה. הוריו היו בין ראשוני הקיבוץ ובעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית הם עברו לקיבוץ איילת השחר. "מאז היותי בן שנה וחצי ועד היום, אני כאן באיילת השחר".

הוא גדל, כאמור, באיילת השחר, התגייס לחיל השריון, עבר קורס קצינים והשתחרר בדרגת סגן. בתום שירותו הסדיר, חזר לקיבוצו והשתלב בצוות שהקים אז מפעל לייצור תבניות לצמיגים. בשלהי שנות הש-70 היה מרכז חטיבת בני הקיבוצים ושימש גם כרכז מפעלים של החטיבה, שהיתה אז במסגרת "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

"אפשר להגיד", הוא אומר, "שרוב חיי התעסקתי בתחום התעשייה, גם בצד הטכני, גם בתחום הניהול. בשנת 2014 נכנסתי למועצה האזורית גליל עליון לתפקיד ארכיונאי ותוך מספר חודשים הפכתי למנהל מערכות מידע. עסקתי הרבה בתחום הארכיונאות ושימור המורשת. זה גם העיסוק שלי עד היום".

איך "נדבקת" בחיידק התיעוד והארכיונאות?
"אני אוהב היסטוריה. בשנות נעוריי בקיבוץ הייתי נכנס לספרייה של הקיבוץ ועל המדף היו ספרים אודות מלחמת העולם השנייה. לדעתי, קראתי אז פעמיים את רוב הספרים האלה. מכאן נדבקתי בחיידק התיעוד והשימור".

נושא התיעוד והשימור לא פוסח עליו ככל שמדובר גם על 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". חורין מודה, שעוד בצאתו מהעיר סואץ, לאחר הקרב הקשה בו נפלו עשרות חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הוא אמר לעצמו שאירוע כזה לא יכול לחזור על עצמו. המציאות טפחה על פניו, כמו אצל כולנו.

"באותה שבת הייתי מאושפז בבית החולים לאחר שחטפתי דלקת ריאות. תוך כדי אשפוז אני נחשף לתמונות הנוראיות של ירי הטילים מרצועת עזה ושל רכבי הטויוטה בשדרות. תוך שעה-שעתיים הבנתי שיש פה אירוע חסר תקדים.

"האמת היא שלא הופתעתי. ההפתעה היחידה היתה שזה קרה בדרום ולא בצפון. עוד שנתיים לפני המלחמה אמרתי לחבר'ה שלי שהחיזבאללה יכבוש את הקיבוצים בעשר דקות. אמרו לי שיש צבא ואני השבתי להם שאין על מי לסמוך.

השריטה של האוכלוסייה בשלוש השנים האחרונות אינה פחותה מזו של מי שחווה את מלחמת יום הכיפורים. היה פה אירוע היסטורי

"שנתיים לפני המלחמה התקשרתי לגורם מאוד בכיר במשרד הביטחון ואמרתי לו שמערכת הביטחון חייבת לחלק נשק בקיבוצים לאורך גדר הגבול. אני יודע מה קורה בצה"ל, אני רואה את התהליכים שצה"ל עובר, של צמצום יחידות, הפחתת מספר הטנקים, הקמת כל מיני יחידות הזויות.

"הצבא עובר תהליכים של הדתת יתר. הצבא צריך לעסוק בהכנות למלחמה ובמלחמה עצמה, וכשהוא עוסק במלחמות דת אז הוא לא עוסק בדברים העיקריים שהוא צריך לעסוק בהם. מאוד קשה לי סיפור ההזנחה של יחידות השריון במילואים שמבוססות על טנקים מדגם 'מרכבה סימן 3'. מה שנשאר, זה רק לבכות מהסיפור הזה".

חיזק את הרצון להשאיר סיפור

במהלך שלוש השנים, מאז 7 באוקטובר 2023, קמו מיזמים רבים של תיעוד ואיסוף עדויות, מרביתם של ניצולי הטבח ביישובי עוטף עזה ומסיבות הנובה וה"פסיידאק". חורין החליט להאיר את הזרקור על אותם תושבי הצפון שפונו מבתיהם עקב המלחמה בצפון.

"בגלל המלחמה בצפון פונו מבתיהם תושבים של 14 קיבוצים במועצה האזורית גליל עליון, מתוך כלל 29 הקיבוצים במועצה. בתהליך פינוי שלא היה כדוגמתו בעבר, התפנו בכוחות עצמם החברים במרבית הקיבוצים. הם לא חיכו לאף אחד. הם איבדו אמון במדינה ובצבא. הם קמו ועזבו. נוצר פה משבר הפינוי, משבר השהייה בבתי המלון ואחר כך חיפוש אחרי דירות חלופיות. גם השיבה הביתה היא סוג של משבר. יש אנשים שלא היו בבית יותר משנה וחצי".

זה מוביל אותך לעשות מעשה ולתעד את סיפוריהם של המפונים?
"הבנתי שלא בדיוק מתייחסים למפונים מהצפון, לא מדברים עליהם והרגשתי שחשוב להשמיע את קולם. אמרתי, שחייבים לתעד את סיפורם האישי של המפונים. בתחילת שנת 2024 יזמתי פרויקט, בגיבוי ותמיכה של מנכ"לית המועצה האזורית גליל עליון דאז, עידית חמל, גייסנו צוות והתחלנו לראיין בבתי המלון וגם אלה שנשארו בבתיהם בקיבוצים. עד עכשיו ראיינו 120 חברי קיבוצים ותושבי הגליל. הפרויקט נמשך. זה לא נגמר".

הפרויקט הנוכחי מחזיר אותך במובן מסוים לפרויקט התיעוד של מלחמת יום הכיפורים?
"אני אישית התפניתי ליישוב כישור, ליד כרמיאל, שם מתגורר הבן שלי. הייתי שם במשך כחודשיים. ב-8 באוקטובר ישבתי מול המחשב ושאלתי את עצמי – 'מה עושים?'. האם נמשיך לעלות חומרים על מלחמת יום הכיפורים? האם אנשים יתעניינו בזה?

"הבנתי שאם אני לא מעלה חומרים חדשים, העסק ימות. יום לפני המלחמה היו אלפי כניסות לאתר שלנו בעקבות ציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, אבל זה החזיק 24 שעות עם פרוץ המלחמה הנוכחית. היום, כמעט שלוש שנים לאחר אותה שבת שחורה, הצלחנו להחזיר את אלפי הנכנסים לאתר שלנו".

ניתן להשוות את 7 באוקטובר למלחמת "חרבות ברזל", שמפרידות ביניהן בדיוק 50 שנה?
"מבחינת בוגרי מלחמת יום הכיפורים, השריטה העמיקה. יש רצון להתראיין. אני חושב שזה חיזק את הרצון להשאיר סיפור, להשאיר משהו למשפחה, לדורות הבאים.

"התיעוד של המפונים בתקופת מלחמת 'חרבות ברזל' הוא גם סיפור בפני עצמו. אנחנו באמצע התהליך.

אין במדינת ישראל ואפילו בעולם פרויקט בסדר גודל כזה. ראיינו למעלה מ- 1,100 בוגרי מלחמת יום הכיפורים והעלינו לרשת 1,300 סרטים

"ברור, שהשריטה של האוכלוסייה בשלוש השנים האחרונות אינה פחותה מזו של מי שחווה את מלחמת יום הכיפורים. היה פה אירוע היסטורי, שאני לא יודע אם היה כמוהו מאז קום המדינה. אצל המפונים לא היתה בעיה להיפתח במסגרת פרויקט התיעוד. הרגשתי מההתחלה, שאנשים שהתפנו מבתיהם מבקשים לספר את הסיפור שלהם. אני מסתכל על עצמי, על מה שאני עברתי. הנפש שלי מעורבת".

מה הכוונה?
"עוד לא סיכמתי עם עצמי מה אני עובר. בגדול, אני מסתכל על המלחמה הנוכחית: יש פה דרג מדיני שמנהל מלחמה כמו מערכת בחירות. מדובר בגנרלים שלא יודעים לנהל מלחמה. לפחות בשנה הראשונה למלחמת 'חרבות ברזל' הם לא ידעו מה זו מלחמה, הם התמחו בלרוץ אחרי שלושה מחבלים בשטחים. מבחינת צה"ל, צריך לדעתי להקים צבא חדש. צבא שחושב אחרת. זה קשה מאוד. יש שחיקה נוראית. זה לא פשוט".

כאשר אתה מתוודע לאמירה של הרמטכ"ל שצה"ל קורס לתוך עצמו, מה זה עושה לך?
"אם אני משווה בין שתי המלחמות, אז צריך לזכור שבתקופת מלחמת יום הכיפורים מנתה אוכלוסיית המדינה כשניים וחצי מיליון תושבים וגויסו כ- 300 אלף אנשי מילואים. במלחמה הנוכחית מונה אוכלוסיית ישראל קרוב לעשרה מיליון תושבים וגייסו 300 אלף מילואימניקים. אין יצירתיות. הדבר המרכזי שקרה לצה"ל, זה שהוא איבד את היצירתיות. במלחמה אתה צריך יצירתיות. לחשוב אחרת. איבדנו את זה".

לדברי חורין, "היית לוקח ואומר לכל מי שמשתחרר מהשירות הסדיר שיחתום שנה קבע, נותן לו 100 אלף שקל למימון הלימודים ותתגייס לצבא. אתה לא צריך להשקיע בו. הוא כבר בא מוכן אחרי שלוש שנות שרות. צריך לעשות צעדים יצירתיים כדי לגייס כוח אדם. לצערי, לא עושים את זה. זו תחושה כואבת מאוד".

מה תחושתך בעקבות הענקת אות ההוקרה?
"זו פעם ראשונה שגוף מדינתי-ציבורי מכיר בפרויקט. זה חשוב מבחינה ציבורית. אין במדינת ישראל ואפילו בעולם פרויקט בסדר גודל כזה. ראיינו למעלה מ- 1,100 בוגרי מלחמת יום הכיפורים והעלינו לרשת 1,300 סרטים. יש לנו כבר חמישה מיליון כניסות לסרטים האלה. זה משהו מאוד חדשני בתפיסת העולם.

"אני מגדיר את עצמי כיזם ומוביל. אני לא מנהל ולא אומר לאף אחד מה לעשות. כל מראיין מפתח לו את הגישה, את שיטת הריאיון. אני מרגיש שמדובר בשליחות. מדובר בהוקרה והכרה בפרויקט שאני יזמתי ומוביל".

מה הלאה?
"אני מתכוון להמשיך כמה שאני יכול. למדתי במשך השנים שצריך כל הזמן להתפתח ולחדש. לא לעמוד במקום. כל הזמן לחפש איך יוצרים יותר כניסות לרשת, איך מנגישים את החומרים בעולם, איך משפרים. הכל לטובת הנחלת המורשת לדורות הבאים".