נדחתה בקשתה של אלמנת חבר קיבוץ שנרצח ב- 7.10 לקבל "דמי קבורה" מהביטוח הלאומי בגין שריפת גופתו

כתבות עיתונאיות על אירועי 7 באוקטובר, מייצרות עומס רגשי כבר בעצם כתיבתן. זו אחת מהן, אך לנוכח העניין הציבורי שיש בהלכה שנפסקה בעניין זה, הדברים מתפרסמים.

התובעת היא אלמנתו של חבר באחד מקיבוצי הנגב המערבי (נקרא לו – המנוח), שנהרג כשיצא להגן על בתו ושלושת נכדיו מפני מחבלים שחדרו לקיבוצו בשבת השחורה, 7.10.2023.

בהתאם לרצונו של המנוח, עוד בחייו, בחרה האלמנה לטפל בגופתו בדרך של שריפה. התובעת ביצעה הליך של שריפת הגופה, באמצעות ארגון "עלי שלכת" בנוב' 2023. הוצאות שריפת הגופה היו 13,900 שקלים.

אלמנתו של חבר באחד מקיבוצי הנגב המערבי, שנהרג כשיצא להגן על בתו ושלושת נכדיו מפני מחבלים שחדרו לקיבוצו ב-7 באוקטובר בחרה לטפל בגופתו בדרך של שריפה, בהתאם לרצונו של המנוח עוד בחייו

התובעת ביקשה מהביטוח הלאומי כי יישא בתשלום הוצאות שריפת הגופה. המוסד לביטוח לאומי סרב והסוגייה העקרונית הגיעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

התובעת היא נפגעת פעולות איבה וזכאית לזכויות בהתאם להוראות "חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה". באמצעות עו"ד איילת שורץ אסף (מהלשכה לסיוע משפטי), טענה התובעת כי ב"חוק התגמולים", נקבע כי "קרובו של הנפטר לא יישא בתשלום כלשהו בשל הקבורה".

לעמדתה, הביטוי "קבורה", כולל בחובו גם שריפת גופה שנעשתה "לפי תפיסת עולמם ואמונתם של נפגעי האיבה (מתברר כי שש תביעות זהות הוגשו בעניין זה שבהם הייתה שאלה משפטית זהה).

אין להפלות, אמרה האלמנה, בין מי שבחר לטפל בגופתו של נפגע פעולות איבה בדרך של שריפה, לבין מי שבחר לעשות כן בדרך של קבורה באדמה.

הביטוח הלאומי: אין זכאות לתשלום עבור שריפת גופה

הביטוח הלאומי, באמצעות עו"ד מנחם אליעזר כהן דחה את התביעה והתנגד לתשלום הוצאות שריפת הגופה חֶלֶף קבורתה. לעמדתו, חוק הביטוח הלאומי עוסק "בקבורה ולא בשריפה" ו"אין זכאות לתשלום עבור שריפת גופה".

מותב בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב השופט עמי רוטמן ונציגי הציבור (אברהם שבבו ולאה בר אילן), התבקש להכריע בשאלה אם פרשנות המונח "קבורה" כולל גם שריפת גופה, והאם חוק התגמולים מקנה תשלום למי ששורף גופה כאילו קבר אותה.

בהתאם לדין הקיים, אמר בית הדין "אין איסור על אדם (בין אם יהודי ובין אם בן דת אחרת) בישראל, לבחור כי לאחר לכתו מעולם החיים, גופתו תישרף ולא תיקבר".

הדין הקיים אמנם אינו אוסר על אדם לבחור כי לאחר מותו גופתו תישרף, איך מאחר ושריפת הגופה היא "טיפול בגופה" ואינה "קבורה" – אין מקור חוקי המאפשר לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם "דמי קבורה"

בית הדין הסביר כי יש להבחין בין "תשלום הוצאות קבורה" לבין "עלויות שריפת הגופה". הזכאות לתשלום הוצאות קבורה קיימת, בין אם המנוח היה נפטר כתוצאה מפעולה איבה ובין אם במקרה אחר, ובלבד "שהאפר היה מובא לקבורה על ידי גוף שאושר לכך".

חוק הביטוח הלאומי אינו חל במקרים בהם נפטר אדם "כתוצאה ישירה מפעולות מלחמה". באירועים אלה חל חוק התגמולים, אך בית הדין לא מצא כי בעניין זה קיים הבדל בין החוקים השונים ואין בחוק התגמולים כדי להעניק זכאות להחזר עלויות שריפת הגופה או לתשלום הוצאות קבורה, במקרה זה, כאשר התובעת בחרה שלא להביא לקבורה את אפרו של המנוח.

גם חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה – מזכה בהחזר הוצאות בעד "קבורה" במשמעותה המקובלת, הוסיף בית הדין, דהיינו: הבאת הגופה (או האפר) לקבורה בחלקת קבר, בין אם באדמה ובין אם במקום מוסדר אחר שיועד לכך, ובכלל זה מבני בטון (הנבנים כיום בבתי העלמין). עדיין, אין זכאות, אמר בית הדין, להחזר עלות שריפת הגופה עצמה, גם אם לאחר מכן האפר נקבר.

בית הדין: אין מקור חוקי

בית הדין הסביר כי תנאי בסיסי לקבלת הוצאות קבורה גם לפי חוק התגמולים הוא "קיומה של קבורה" (בפועל). "שריפת הגופה משמעה טיפול בגופה, ואין משמעה קבורתה כאמור בחוק".

אם בן המשפחה יבחר להביא את האפר לקבורה, יישא הביטוח הלאומי בעלויות הקבורה ("דמי קבורה") בהתאם להוראות החוק. משכך, לדעתו, אין הפלייה בין המקרים השונים, שכן לא ניתן לחייב את המדינה לממן הוצאות שריפת הגופה בידי ארגון שפעולותיו לא נבחנו ולא הוסדרו בחוק.

סוף דבר: בית הדין דחה את התביעה לתשלום 13,900 שקלים בגין שריפת גופתו של המנוח.

הדין הקיים אמנם אינו אוסר על אדם לבחור כי לאחר מותו גופתו תישרף, איך מאחר ושריפת הגופה היא "טיפול בגופה" ואינה "קבורה" – אין מקור חוקי המאפשר לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם "דמי קבורה", הכוללים גם הוצאות בגין שריפת גופה כאשר זו אינה חלק מהליך קבורה.

בית הדין הוסיף כי יצירת מנגנון תשלום ללא הסדרה של תעריפים, פיקוח ותנאי זכאות לגבי החזר "עלויות שריפת גופה" – תהיה בגדר יצירת חקיקה שיפוטית.