"בשש בבוקר יצאה הודעה לקיבוץ שגיא עידן נפל. ובשמונה וחצי כבר כולם מבינים שגם עידו"
אסון כפול נפל על קהילת קיבוץ שמרת ביממה אחת באוקטובר 2024. גיא עידן, רבש"צ הקיבוץ נפל בקרב בלבנון. בזמן שהקיבוץ מנסה לעכל את הבשורה ולהיערך להלוויה, הגיעה בשורה קשה נוספת על נפילתו של עידו בן צבי בקרב ברצועת עזה. ספר לזכרם מספר את סיפורה של קהילה הכואבת את לכתם
הלילה שבין 24 ל-25 באוקטובר 2024 פער פצע שלא ניתן להירפא ממנו בקהילת קיבוץ שמרת בגליל המערבי. מוקדם יותר באותו היום נפל בן הקיבוץ, גיא עידן, בן 51 בלחימה בגבול הצפון.
גיא, שבמשך 22 שנה היה רבש"צ קיבוץ שמרת ועבד במפעל נשק באזור כרמיאל, השאיר אחריו אישה ושתי בנות. כמה שעות לאחר מכן, אור ל-25 באוקטובר בזמן שהקיבוץ מנסה לעכל את הבשורה ולהיערך להלוויה, נוחת כמו מתוך סיוט מכה נוספת.
סמל עידו בן צבי בן ה-21 נפל בקרב ברצועת עזה. עידו היה חניך בקורס מפקדי טנקים והוא הותיר אחריו את הוריו שרון ועמיר ואת אחיו ואחותו.
"אזכור ואזכיר אותם בכל דרך אפשרית"
"כולם מכירים אחד את השני בשמרת", מספר בן הקיבוץ יזהר קישון, "אי אפשר להבין את אותו בוקר של יום שישי. מה שהרגשנו כולנו באותו רגע, זה לא משהו שניתן להבין בכלל. את הפטיש בראש הזה כשהוצאתי בשש בבוקר הודעה לקיבוץ שגיא עידן נפל. ובשמונה וחצי כבר כולם מבינים שגם עידו. אי אפשר להתמודד עם זה".
בחודש שעבר יצא לאור הספר "לילה אחד, קהילה אחת" שכתבו קישון ולאה גורליק ריגר, המבוסס על עדויות אנשי ונשות קיבוץ שמרת.
מרבית העדויות נאספו תחילה לטובת סדרת הפודקאסטים "עוד זה מדבר וזה בא – האסון הכפול של קיבוץ שמרת" שנוצר והוגש בידי איל להב, ונועד להאיר את הדרך שבה בחרו הקיבוץ והמשפחות להמשיך את השליחות של הבנים, ולהפוך את הכאב למעשה ולזיכרון חי וממשי.
"אחרי שזה קרה הבטחתי לעצמי שאני אזכור ואזכיר אותם בכל דרך אפשרית", מספר קישון. "היו לי כל מיני רעיונות. זמן קצר לאחר מכן נחשפתי לפודקאסט בשם 'קולות מעוטף', שהגיש איל להב ומצאתי שהוא מאוד רגיש ומכיל ונותן מקום למרואיינים. יצרתי איתו קשר וישבנו וכתבנו תסריט בראש איך אנחנו רוצים שיראה הפודקאסט ויצאו מזה ארבעה פרקים".
קישון מספר שראה בכתיבת ספר מדיום נוסף שבו אפשר לספר על דמותם של גיא ועידו ועל הקהילה כולה. "זה הרגיש לי נכון, שזו עוד דרך לכבד את גיא ועידו ושמגיע להם שנספר את הסיפור הזה של הקהילה שלנו. כי זה לא רק רע. יש פה דברים טובים שקרו בזכות זה, כמה שזה נורא להגיד את זה. יש דברים טובים שקרו בזכות המשבר הקשה הזה".
סיפור של הקיבוץ
גורליק ריגר, שותפתו של קישון לכתיבת הספר מדגישה את החיבור הנדיר שיש במסגרת הקיבוצית, שהצליחה לייחד את סיפור ההתמודדות של קהילת שמרת.
"אני מגיע מרקע אחר לגמרי, מבית דתי בעיר ומשהו בסיפור הזה נגע בי בצורה עמוקה. יזהר הוא לא בן כיתה של גיא ואין לו ילדים שלמדו עם עידו אבל תחושת הקרבה בתוך הקיבוץ היא מאוד עמוקה.
כמביטה מבחוץ התחברתי מאוד לתחושת והרגשתי בעצמי שהסיפור הזה חייב להיות מסופר על כל חלקיו, כולם חייבים להכיר את גיא ועידו כי הם באמת דמויות מדהימות, וזה ניבט גם מהמשפחות שלהם שדיברו על הכול בפתיחות ובכנות יוצאות דופן".
לדבריה, "מי שיקרא את הספר יבין שכל מעורבות של אדם בסיפור ההנצחה ובתמיכה הקהילתית לא נעשו רק מעצם תפקידו המוגדר בקהילה, היו לא מעט שחשבו: 'רגע, זה גם התפקיד שלי, אבל אני עושה את זה גם כי אני המחליף של גיא ואני החבר של אבא של עידו'.
"זה שזור ביחד ואין שם מישהו שלא מעורב בכל הקצוות של הסיפור, אנחנו קהילה לא גדולה של כ-700 איש, וזה מה שהופך את זה למשהו כל כך שונה ולסיפור של הקיבוץ".
אירגן גם את ההלוויה של בנו בלי לדעת
נפילתם של גיא ועידו התרחשה בשיאה של המלחמה בצפון, כשבין ספטמבר לנובמבר 2024 הלחימה הקשה בלבנון הורגשה ביתר שאת ביישובי הגליל, כשאת השקט היחסי החליפו רעשי נפילות, יירוטים ואזעקות.
ביום שישי בצהריים, על רחבת הדשא ליד חדר האוכל של הקיבוץ, נערכה ההלוויה של גיא וביום ראשון אחר הצהריים, על אותה רחבה בדיוק, ליוו גם את עידו בדרכו האחרונה.
"כל הרעשים והכאוס מסביב רק הגישו כמה קשה הייתה הסיטואציה באותו היום באוקטובר", מספר קישון, "מספר המשתתפים בהלוויות הוגבל ל-50 איש, אבל בפועל כל מי שרצה הגיע להשתתף ולחלוק כבוד אחרון.
עמיר, אביו של עידו, חגג את יום הולדתו ה-50 בקיסריה כדי להתרחק מעט מהאזעקות ומקולות המלחמה. שם התבשר על מותו של חברו הטוב גיא, והגיע מיד לקיבוץ לדאוג לסידורי הלוויה. בעודו עובד על ההכנות לקבורה, הגיעה משלחת המבשרים מהצבא להודיע על נפילת בנו
"ההספדים היו ליד חדר האוכל שבו יש מקלטים סמוכים ולא בבית העלמין עצמו. גם במהלך השבעה היו אזעקות והכול היה באווירה של מלחמה מוחלטת".
בספר מספרים קישון וגורליק ריגר את השילוב הטראגי בין גורל שתי המשפחות בקיבוץ. עמיר, אביו של עידו חגג את יום הולדתו ה-50 בקיסריה כדי להתרחק מעט מהאזעקות ומקולות המלחמה. כששהה בבית חברים שם, הוא התבשר על מותו של חברו הטוב גיא, והגיע מיד לקיבוץ לדאוג לסידורי הלוויה.
הנפילה של גיא קשה ומורגשת מאוד כשמדובר בבעל תפקיד כמו רבש"צ בזמן מלחמה. הרבה מאוד אנשים חוו את ההרגשה שצריך את גיא בדיוק ברגעים כאלו
כששהה בביתו, עובד על סדר הטקס וההכנות לקבורת חברו הטוב, הגיעה משלחת המבשרים מהצבא להודיע על נפילת בנו עידו. "עמיר בעצם אירגן גם את ההלוויה של בנו בלי לדעת את זה", מספר קישון, "זה אירוע קשה ונדיר, שאני מקווה שהיה חד פעמי ולא יחזור על עצמו".
"צריך להבין שגיא וגם עמיר, אבא של עידו, הם אנשים משמעותיים מאוד בקיבוץ. הנפילה של גיא קשה כשלעצמה, ומורגשת מאוד כשמדובר בבעל תפקיד כמו רבש"צ בזמן מלחמה. הרבה מאוד אנשים חוו את ההרגשה שצריך את גיא בדיוק ברגעים כאלו".
גורליק ריגק מספרת שהתחושות היו דומות עם האבדן של עידו, כשאביו עמיר שהיה האיש שנמצא שם תמיד לעזור, לפתע זקוק לעזרה בעצמו. "לא מעט אנשים נכנסו בעל כורחם לתפקיד שלא היה טבעי להם, אבל שידעו שהוא הכרחי עבור הקהילה כולה", סיפרה.
קמים כקהילה
בימים שלאחר האסון התמקדה קהילת שמרת בעזרה מיידית למשפחות עידן ובן צבי. "הייתה הירתמות מלאה של כולם, מחבקים ועוטפים זה את זה. לא תמיד קל להרגיש בזמן אמת אבל אני מסתכל היום אחורה ומבין שהקהילה הזאת היא חזקה. היא לא התפרקה, היא לא התמוטטה. הקהילה הייתה חזקה כשהיה צריך אותה".
קישון מספר על יוזמה שקמה בקיבוץ לאחר הקימה מהאבל על גיא ועידו, שבה תומכים חברי שמרת במשפחות אחרות שאיבדו את היקר להן מכל.
"היו הרבה אנשים שלא היו קשורים לאף אחד והגיעו פה לשבעות בקיבוץ. סתם אנשים טובים מישראל שרצו לחבק, להגיד שלום וללכת. ואז עמיר בן צבי, אבא של עידו, הציע שאולי גם אנחנו נעשה את זה.
למה שיחבקו אותנו, ושאנחנו לא נחבק? ואז יזמנו קבוצת וואטסאפ שהתחילה לאסוף אנשים שעוברים על הדרך ליד מקומות שבהם יושבים שבעה על חיילים שנפלו, ובהמשך אנשים התחילו לסיוע במיוחד.
יש מתנדבים שנסעו לדימונה, לאשקלון ונוסעים במיוחד לשדמות מחולה ונוסעים במיוחד לכל שבעה כמה מתנדבים ומביאים עוגה מהקיבוץ בצירוף מכתב יפה ומספרים את הסיפור שלנו, את מה שאנחנו חווינו ומקשיבים ונותנים איזשהו הרגשה טובה שאתם לא לבד".
על ההחלטה להוציא לאור ספר שיאגד את סיפורו של קיבוץ שמרת בצל האסון, אמרה גורליק ריגר כי היא דמיינה מעיין "ספר תנ"ך" שיהיה לכל אחד על המדף בבית. "לכולנו יש ספרים שהם ספרי חובה, אני באה מבית חרדי ויש ספרים במורשת שלנו, שאין בית שאי אפשר למצוא אותם בו, זה חלק מהזהות הקהילתית. הרגשתי שלכל אחד בקיבוץ צריך להיות חלק מזה בבית, זה ספר והוא יושב שם והוא יהיה נוכח. זו פשוט עוד דרך להנציח, שאפשר לתת בה את המקום לאבל כמשפחה וכקהילה".
