‏בשכונת הכרם התוססת בתל אביב, בין אנשים שממהרים לעבודה ורעש של עיר שלא עוצרת, ניצב לו בחודשים האחרונים מסך שחור ומולו כיסא אחד. שם יושב לו אדם בודד, שמישיר מבט אל המצלמה. שום תפאורה, שום ניסיון לייפות את המציאות. רק אדם ומי שהוא בתוך התקופה המשוגעת הזאת שכולנו חיים בה.

‏מאחורי המצלמה, כחלק מפרויקט מיוחד ומרגש עד דמעות שנועד להאיר בזרקור את שורדי הטבח ממסיבת הנובה הטראגית של בוקר 7 באוקטובר 2023, ניצבת רומי מידני, צלמת צעירה, בת 25, בת קיבוץ גבעת ברנר ונינה לדור מייסדי הקיבוץ.

היא סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ובמקביל צלמת לפרנסתה. היא מגדירה את עצמה קודם כול כצעירה שמנסה להבין איך ממשיכים לחיות בתוך מציאות מטלטלת.

משהו השתנה בדור שלנו

"קראתי לפרויקט 'אז אם אלו החיים — תנו לנו לחיות'. הוא נולד מתוך תחושה שבשלוש השנים האחרונות משהו השתנה בי. אבל בעצם לא רק בי, משהו השתנה בדור שלנו", היא מסבירה.

"מאז 7 באוקטובר נולדה אצל הרבה מאיתנו איזושהי הקשבה פנימית חדשה. המציאות הכריחה אותנו להתבגר מהר מדי, להתמודד עם דברים שאף צעיר לא אמור להתמודד איתם ובמקביל לנסות להמשיך לחיות.

"רציתי לייצר פאוזה קטנה בתוך הדבר הזה. ליצור רגע אחד שבו הרחוב ממשיך להיות הומה, אנשים ממשיכים ללכת, יש רעש וקצב, אבל מול המצלמה אדם אחד פשוט יושב ונשאר עם עצמו. זו הסיבה שבחרתי לצלם ברחוב, בצורה מאוד מינימליסטית. מסך שחור, כיסא ואדם אחד מולי".

למה דווקא הקונספט הזה?
"הניגוד הזה היה חשוב לי. מצד אחד הרחוב, החיים, העיר שלא עוצרת. מצד שני צעירים וצעירות שנושאים איתם חוויות ששינו את החיים שלהם. האנשים שצילמתי הם חברים וחברות שלי שנגעו מקרוב בכאב של התקופה. חלקם ניצולי נובה, אחרים לוחמים שמתמודדים עם פוסט-טראומה, וכאלה שאיבדו בני משפחה וחברים.

"אבל לא רציתי שהפרויקט יהיה רק על הטראומה, להיפך. רציתי לדבר גם על החיים שאחרי. על הבחירה להמשיך, על הרצון להיות צעיר, לחלום, לאהוב, לצחוק, לבנות עתיד. גם כשהכול מרגיש לא ודאי".

השם משקף את הרצון לאפשר לרבים מהדור שלי לחזור ולהיות צעירים, למרות שהחיים גרמו לנו להתבגר בשנייה. זה אומר לא לשכוח את מה שהיה אבל באותה נשימה, לא לוותר על החיים

‏הרגע בו התגבש הפרויקט הגיע דווקא אחרי שהמצלמה כבתה. "נשארנו כולנו יחד, ישבנו ודיברנו", היא מספרת בהתרגשות. "לא אשכח משפט שאחד החברים אמר לי: 'איזה חיים אלה, אה? אי אפשר לדעת מה יהיה'. ואז חברה אחרת אמרה: 'כן… אבל ככה זה החיים. אז נחיה'.

"ואז היה שקט. בתוך השקט הזה פתאום הבנתי את כל הפרויקט. בין כאב ושכול, אובדן והתמודדות, לבין הדבר שמחזיק אותנו ומבקש להיאחז בחיים. יש כאן דור שלם שבוחר לחיות. ואני רק רציתי להיות שם ולתת לזה מקום".

למה לא נסעת לצלם במתחם הנובה ברעים?
"הפרויקט לא נולד מתוך הרצון לצלם את המקום שבו התרחשו האירועים, אלא בכוונה להסתכל על מה נשאר אצל האנשים שחוו אותם. הרגשתי שאני לא רוצה לייצר עוד תמונות של האסון עצמו. רציתי לצלם את האדם שנשאר אחריו. לכן בחרתי דווקא ברחוב תל אביבי, במקום חי והומה".

ליד כל אחד מהדיוקנאות מופיע הסיפור של המצולמים כפי שהיא דובבה אותו, ההקשר ל-7 לאוקטובר, הדרך באמצעותה הם מתמודדים, ציטוט רלוונטי שלהם.

"היה לי חשוב שהצילום לא יהיה מנותק מהחיים אלא יעמוד בתוכם, ושהצופים יראו את האדם ולא רק את מה שקרה לו. זה בדיוק הדיסוננס בפרויקט: מצד אחד עולם שממשיך לרוץ בקצב שלו, ומצד שני אדם שעוצר לרגע ומאפשר לנו לראות מה הוא נושא בתוכו".

‏מה היה במפגש עם המצולמים?
"כל המצולמים הם אנשים שאני מכירה וחברים קרובים שלי, מה שהפך את המפגש איתם למאוד אישי. המצלמה יכולה להיות דבר מאוד חושפני. כשאדם יושב מולך בלי כמעט שום דבר שמסיח את הדעת, אין הרבה לאן לברוח. בזכות ההיכרות והאמון בינינו נוצר מרחב שאפשר להיות בו אמיתיים.

"היה לי חשוב שהם לא ירגישו שהם צריכים 'להיראות' בצורה מסוימת. לא ביקשתי מהם לשחק תפקיד, אלא פשוט להיות הם.

"אחד החברים, אור נחמיאס, 27 ממושב ישע, שאחיו איתי נרצח בקרב מול מחבלים ב-7 לאוקטובר, הגיע עם הגלשן שלו שמסמל את הניצחון, חבר אחר הביא יומן ועיפרון שמייצגים את הכתיבה שעוזרת לו להתגבר על הטראומה. הרעיון היה לראות את היכולת שלהם לשרוד, ולבחור בחיים. זה אולי הדבר הכי חזק שהיה לי חשוב להראות".

תרפיית גלישה בפנמה

‏רומי גדלה במשפחה שהעמידה בראש את ערכי המשפחתיות, אהבת האדם והמחויבות לקהילה, ולצידן גם את האינדיבידואליות ואת חופש הבחירה. "תמיד האמינו בי. שאם יש משהו שארצה ואוהב – אוכל לעשות אותו, גם אם לעיתים זה אומר להשמיע קול שונה ואחר", היא מספרת.

בתקופת בית הספר היסודי עברה המשפחה לאוקספורד, בריטניה, במסגרת שליחות לאור תפקידו של אביה. לאורך התקופה, אימה הייתה זו שלימדה אותה ואת אחותה בבית, בשעה שהמשפחה הקפידה לטייל ברחבי אנגליה ברכבות ובאוטובוסים. "שם הבנתי שהעולם עגול ופתוח, ואת סוד הקשר הבלתי אמצעי עם אנשים מרחבי העולם. אנשים שונים ממך, דומים לך, אבל תמיד אנשים".

אני מאוד רוצה שהתערוכה תנדוד בין קיבוצים ובהמשך תגיע גם למרחבים תרבותיים וחברתיים. הערך של הפרויקט נמצא גם בשיחה ובתודעה שהוא מייצר. עבורי זאת אמירה על דור שלם

‏בצבא שירתה בגדוד שריון, אחר כך כקצינת משאבי אנוש בגדוד המילואים של סיירת גבעתי, בפיקודו של אסף חממי, שנרצח ב-7 באוקטובר, ולאחר מכן בחטמ"ר עציון, שם הייתה גם אחראית על תחום האובדנות.

"גם בצבא ראיתי מול עיניי את הכוח שבהון האנושי", היא אומרת. "היה לי חשוב לעסוק בקשר אישי וישיר עם האדם עצמו, ולראות כל אדם כאילו הוא עולם ומלואו".

‏הצילום נכנס לחייה כתחביב שהעניק לה שקט פנימי ובהמשך הפך למקצוע. אחרי 7 באוקטובר עברה למשך מספר חודשים לעיירת חוף בפנמה ולקחת נשימה. שם עבדה כצלמת גלישה ואף הייתה חלק מקהילה של משפחות וצעירים שביקשו להתרפא מצלקות התקופה.

"עם הזמן והחזרה לארץ, הצילום הפך להיות הרבה מעבר לתחביב", היא אומרת. "הוא הפך לשפה השנייה שלי".

בימים אלה עובדת רומי על הצגת פרויקט הצילום שלה במסגרת תערוכה של התנועה הקיבוצית, "אני נורא שמחה על ההזדמנות לתת לצילומים במה פיזית ולפגוש קהל מעבר לרשתות החברתיות", היא אומרת. "אני רוצה להודות במיוחד לליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, על התמיכה ועל הנכונות לתת לפרויקט מקום.

"אני מאוד רוצה שהתערוכה לא תישאר במקום אחד, אלא תנדוד בין קיבוצים שונים ובהמשך תגיע גם למרחבים תרבותיים וחברתיים נוספים ברחבי הארץ. הערך של הפרויקט נמצא לא רק בצילומים עצמם, אלא גם בשיחה ובתודעה שהם מצליחים לייצר. עבורי, זאת לא רק סדרת פורטרטים. אלא אמירה על דור שלם".

בקרוב ימלאו שלוש שנים ל-7 באוקטובר, והיא חושבת שהפרויקט שלה משתלב בהנצחה ובעיבוד הטראומה. "ככל שהזמן עובר יש לפעמים תחושה שהחיים חוזרים למסלול – אנשים עובדים, לומדים, יוצאים, מתכננים עתיד, וגם הרחוב ממשיך להיות הומה. אבל עבור הרבה מאוד אנשים, משהו מ-7 באוקטובר נשאר איתם.

"בדיוק כאן הפרויקט שלי נכנס לתמונה. הוא לא מנסה להנציח רק את מה שאבד. הוא מנסה להנציח גם את מה שנשאר. זה אומר את האנשים, את החברים שלי, את הדור שלי, ואת הבחירה שלהם להמשיך לחיות. בעיניי, הנצחה היא לא רק להסתכל אחורה. היא גם לשאול מה אנחנו עושים עם החיים שנשארו לנו".

איזה מסר הפרויקט שלך מעוניין להעביר?
"השם שבחרתי 'אז אם אלו החיים – תנו לנו לחיות" משקף את הרצון לאפשר לרבים מהדור שלי לחזור ולהיות צעירים, למרות שהחיים גרמו לנו להתבגר בשנייה. זה אומר לא לשכוח ולו לרגע את מה שעבר עלינו, לא להתעלם ולא למחוק את מה שהיה.

"אבל גם באותה נשימה, לא לוותר על החיים. אנחנו רוצים לאהוב, לטייל, ללמוד, ליצור, לרקוד, להתאהב, לבנות קריירה, לחלום. אנחנו רוצים להיות יותר מהטראומה שלנו, יותר מהצלקות שלנו.

לא אשכח משפט שאחד החברים אמר לי: 'איזה חיים אלה, אה? אי אפשר לדעת מה יהיה'. ואז חברה אחרת אמרה: 'כן… אבל ככה זה החיים. אז נחיה'

"אני לא יכולה לשנות את מה שקרה, ואני גם לא מתיימרת לרפא את הכאב של אף אחד. אבל אני כן יכולה להרגיש. אני יכולה להקשיב ולהתחבר לאדם שעומד מולי.

אני יכולה להחזיק מצלמה ולתת לאנשים האלו רגע שבו רואים אותם – לא רק דרך מה שקרה להם, אלא דרך מי שהם בוחרים להיות עכשיו".