מילים מהלב // פתאום אני האורחת בניר עוז, עונה על השאלה ״של מי את?״

יגאל אלון אמר ״עַם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״.

ב־7.10.23 כבר ידעתי שאבא שלי נרצח.
יום אחרי גיליתי שגם ג׳ון נרצח, יחד עם תמרי ושלושת ילדיהם.
על תמוש הודיעו בתחילת ינואר 24.
ב־3.6.24 הגיעה ההודעה שגם דודו נפל בקרב ושהוא לא חטוף. ועם ההודעה הזאת איבדתי גם את שביב התקווה האחרון לנס אישי.

בין לבין, וכמובן עוד הרבה אחרי, איבדתי עוד ועוד מהחיים הקודמים. מהעבר. מהאנשים שהיו הבית.
חלקם היו קרובים אליי, אחרים היו דמויות שהרכיבו את נוף ילדותי, וחלק היו האנשים האלה שהם משפחה, פשוט כי הבית שלהם הוא גם הבית שלי.
אני כבר לא חייתי בבית הזה, אבל הוא עדיין היה שלי.

ב־6.10.23 גרתי עוד בתל אביב. ב־8.10.23 כבר עזבתי את העיר בלי תכנית ברורה והצטרפתי למשפחה ולקהילה באילת.
כי כשהבית עלה באש, האמיתית והמטפורית, כל המשפחה התייצבה למבצע ההצלה.

לאט לאט אבני דרך שהרכיבו את תמונת הזהות הניר עוזית שלי נעלמו מהנוף. מבנים שבהם גדלתי, למדתי, רבתי והשלמתי, נפצעתי ופצעתי, צחקתי ובכיתי – נהרסים כדי לבנות עתיד

בנות ובני הקיבוץ, חברי גרעינים, בני משפחה, אנשים שעבדו בניר עוז וכל מי שנכנס בשער הצהוב של ניר עוז והרגיש את תחושת השייכות שרק בית יודע לייצר – כולם קפצו לעזור. חלק תפעלו את הקהילה באילת, חלק דאגו למשק, אחרים הצילו מהבתים ההרוסים תמונות, תרופות, מזכרות ואוצרות בלי סוף. רבים נרתמו גם למאבק להשבת בני הערובה, ששליש מתוכם היו ממשפחת ניר עוז.

במהלך למעלה משנתיים של מאבק הכרתי אנשים שלפני כן לא ידעתי על קיומם, אבל הגורל ה״משפחתי״ המשותף חיבר בינינו בטבעיות ששום אירוע אחר לא יכול היה לייצר. היה ברור לכולנו שאנחנו משפחה אחת, ושניר עוז הוא הבית של כולנו. התגייסנו להציל את מה שאפשר היה להציל.

עכשיו קשה להבין את ההווה

וכשהמאבק הסתיים והרמתי מעט את העיניים להסתכל סביבי, להבין איפה אני ואיך נראית המציאות החדשה, הבנתי שאיבדתי כל כך הרבה מהעבר שעליו התבססתי, ועכשיו קשה להבין את ההווה.

אין את ג׳ון, אין את דודו, אין את תמוש… אין את אבא.

וגם את הבית שלנו הורידו.
הפוטוס האגדי שטיפס על העץ מול הבית מתייבש, וגם עץ האורן עצמו לא בטוח שישרוד את הבנייה מחדש.
בחורשה שבה היינו עושים מחנה פסח כל חופש גדול בנו גן ילדים חדש.
את ״גן תות״ הפכו לאיזה מתחם היי-טק.
את שכונת הנעורים הורידו, את השקוביות גם.
האחרון להיעלם היה הפאב. יום אחד הוא היה, ולמחרת לא.

וככל שנעלמים האנשים והמקומות שהרכיבו את העבר של ניר עוז, נעלמים גם חלקים מהבסיס שעליו נשענה תחושת השייכות לבית

לאט לאט אבני דרך שהרכיבו את תמונת הזהות הניר עוזית שלי נעלמו מהנוף. מבנים שבהם גדלתי, למדתי, רבתי והשלמתי, נפצעתי ופצעתי, צחקתי ובכיתי – נהרסים כדי לבנות עתיד.

הבית שלי, שהופקר ונשדד, הבית ממנו כולם גורשו ברגע אחד, האדמה שספגה את דמם של רבים מדי ממי שהרכיבו את הלב שלי, הבית שפעם יכולתי ללכת בו בעיניים עצומות – הבית הזה כבר איננו. השלד שנשאר ממנו לא יוכל לשוב להיות כשהיה.

ב־7.10 ניר עוז איבדה רבע מאנשיה. האובדן האנושי והחורבן הפיזי שנותרו מהיום הזה לא מאפשרים להשאיר את פני הקיבוץ כפי שהיה וגם לחזור לחיות בו. יותר מדי נשרף, חולל ונספג בדם.

באחד מימי החורף של תחילת 2026 עמדתי בשעות הערב על שביל שממנו, פעם, ניתן היה לראות את הבית של אחותי ומשפחתה, את הבית של דודו וסיג שהיו שכנים של ההורים, את הבית של עפרי, החברה הכי קרובה שלי מהקיבוץ, ואת הבית שלי – זה שבו נולדתי וממנו מעולם לא עברנו.

רק קרקע חשופה

באותו ערב כבר כל הבתים האלו לא היו. במקום הייתה רק קרקע חשופה.
ובגלל שעבדו על הורדת מבנים, הורידו את החשמל בכל האזור וגם תאורת הרחוב לא עבדה.
עמדתי לבד, עם הפנים לכיוון מערב, בחושך מוחלט, והרגשתי שה״לא כלום״ מעלים את הכול. לאט לאט ״החידלון״ אוכל את העולם שלי.

עמדתי שם כמה דקות, מנסה להבין איזה בתים אני רואה באופק. ניסיתי למקם את עצמי ב״מפה״ שהייתה לי כה טבעית בראש כל החיים, ופתאום לא הבנתי איך לקרוא אותה.

משם המשכתי את דרכי אל הפאב.
זה היה יום שלישי, ומאז שהוקמה ״שכונת החלוץ״ בניר עוז, ימי שלישי הם ימי הפאב.
לא הכרתי כ־80% ממי שהיו שם. כולם כמעט היו תושבי החלוץ וידעו מה הולך סביבם. הם הכירו את מי שמזג את הבירה, ידעו מה הכללים, הכירו אחד את השני. אני לא.

בשלב מסוים אפילו התפתחה שיחה עם ״מקומיים חדשים״ שהמבנה המשפחתי שלי בילבל אותם, אז עשינו יחד תרשים זרימה.

סיטואציה מצחיקה. אבל עבורי היא גם הייתה כל כך סוריאליסטית: אני האורחת, עונה על השאלה ״של מי את?״. הקיבוץ חשוך לגמרי והנוף שונה. כשיסתיים הערב אני אעלה על האוטו לשעה נסיעה ״הביתה״, בעוד שאנשים שאני לא מזהה ילכו ברגל לבית שלהם, זה שעד לפני רגע היה שלי.

המשכתי את דרכי אל הפאב. זה היה יום שלישי, ומאז שהוקמה ״שכונת החלוץ״, ימי שלישי הם ימי הפאב. לא הכרתי כ־80% ממי שהיו שם. כולם כמעט היו תושבי החלוץ וידעו מה הולך סביבם. אני לא

ניר עוז לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה, כי איבדנו יותר מדי מה־DNA של הקהילה. אבל היא גם אורגניזם חי, ומשום כך ברור שהיא תמשיך ותשתנה.
השבר בין הזיכרון ושימור העבר לבין בניית העתיד על אותה אדמה הוא מורכב. הוא שונה אצל כל אחת ואחד, ומלווה בכאב שמקשה על תהליך השיקום האישי והקהילתי, מה שמקשה גם על השיקום הפיזי.

עתיד אפוף בערפל

וככל שנעלמים האנשים והמקומות שהרכיבו את העבר של ניר עוז, נעלמים גם חלקים מהבסיס שעליו נשענה תחושת השייכות לבית. השייכות מתקיימת דרך האנשים, המקומות, הזיכרונות והסיפורים שמחברים אותנו אליו. כשהם נעלמים בזה אחר זה, נוצר כאב שנמצא בדיוק בטווח שבין להיות חלק מהקהילה לבין לאבד חלקים רבים כל כך ממה שחיבר אותנו אליה מלכתחילה.

כבר שלוש שנים שאני חיה לצד האנשים שלי ששרדו: המשפחה והחברים.
כבר שלוש שנים שאנחנו חיים בעיר זרה, בבניינים מבטון שביניהם כבישי אספלט במקום שבילים ודשא.
כבר שלוש שנים שאנחנו חיים ב״מציאות מקבילה״, תקועים בלימבו.

יש עוד שנה או שנתיים עד שהמציאות הזו תיגמר וכולם יתפצלו למקומות שונים.
חלק ימשיכו יחד וייקלטו בקהילה חדשה (פרויקט המיועד לשורדים בלבד), וחלק יחזרו לניר עוז.

ואני?

שלוש שנים עברו, אני עוד מנסה לאסוף את השברים שנותרו מעברי.
ההווה שלי מצומצם ולא יציב, ועתידי – אפוף בערפל.