ילדה ניצבת לצד איילה. יד אחת שלה נחה בעדינות על גבה של החיה ואת ידה האחרת היא מושיטה לעברה, כמו מציעה לה מזון. האיילה מפנה את ראשה אל כף היד המושטת. שתיהן נינוחות, קרובות ובטוחות זו לצד זו. ביניהן מתקיים דיאלוג שאין בו מילים.

פסל הברונזה העדין הזה, שיצר דב פייגין בשנים 1944–1945, מוכר לרבים בשם ״ילדה עם איילה״ או ״ילדה ואיילה״. אלא שמאחורי המפגש הקסום בין הילדה לחיית הבר מסתתר סיפור של אובדן, הנצחה וזיכרון קיבוצי הנמשך כבר יותר מ-80 שנה.

בראשית שנות ה-40 הוזמן פייגין ליצור יד זיכרון לנירה קריצמן, ילדה מקיבוץ אפיקים שנפטרה ממחלת הפוליו. אביה, מיטה קריצמן, היה חברו הטוב של האמן. במהלך העבודה על הפסל נפטר בקיבוץ ילד נוסף והוחלט כי היצירה תוקדש לזכר ילדי אפיקים שנפטרו מהמחלה.

לדברי אוצרי ״תערוכה בשיחים״, אפרת קליפשטיין ופרופ׳ עידו ברונו, פייגין בחר ליצור דמות שילדים ירצו להיות בקרבתה: יצירה שתעורר בהם השתאות, אך גם תאפשר להם להתקרב אליה, לגעת בה ולשחק לצדה.

הפסל הוצב ליד בתי הילדים בקיבוץ וקיבל את השם ״ילדה עם איילה״, אך פייגין ביקש לקרוא לו גם ״לזכר ילדים נהדרים״. שני השמות מלווים אותו מאז, האחד מתאר את הנראה לעין והשני חושף את הזיכרון הטמון בברונזה.

חלק בלתי נפרד מנוף הילדות

בועז מנשרי נולד וגדל בקיבוץ אפיקים ומתגורר בו כל חייו. מבחינתו, כמו מבחינת דורות של בני הקיבוץ, הפסל אינו רק יצירת אמנות או אתר הנצחה, אלא חלק בלתי נפרד מנוף הילדות.

״ככל הילדים שגדלו באפיקים, גדלתי ליד הפסל הזה״, הוא מספר. ״אין ילד באפיקים שלא הצטלם עם הפסל, ליטף אותו ואף טיפס עליו. הוא היה ועודנו תחנה בטיולים של ילדי הגן, ובשביל בני דורי הוא היה קשור גם לביקורים בפינת החי הנהדרת שהייתה במשק״.

דב פייגין, שחי בשנים 1907–2000, נולד ברוסיה, עלה לארץ ישראל בשנת 1927 והצטרף לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. משם יצא ללימודי פיסול בפריז. עם שובו לארץ הצטרף לאגודת הציירים והפסלים והציג בתערוכות רבות.

יצירתו המוקדמת הייתה פיגורטיבית והושפעה מן האמנות הכנענית ומן האמנות המודרנית. לימים פנה אל ההפשטה והיה מחברי קבוצת ״אופקים חדשים״, שביקשה לחבר את האמנות הישראלית הצעירה למגמות באמנות הבינלאומית.

״ילדה ואיילה״ שייך לפרק המוקדם ביצירתו. לדברי האוצרים, זהו הפסל הציבורי הראשון שפייגין יצר והפסל הראשון שלו שנוצק בברונזה. אולם מעמדו בקיבוץ אינו נובע רק מחשיבותו בתולדות האמנות. במשך עשרות שנים הוא היה נוכח בחיי היומיום, צבר מגע, מבטים, משחקים ותצלומים משפחתיים, והפך לחלק מזהותו של המקום.

לכן, כאשר אוצרי התערוכה ברמת הנדיב פנו אל קיבוץ אפיקים בבקשה להשאיל את הפסל לתערוכה, ההחלטה לא הייתה מובנת מאליה.
״הבקשה לא עברה ללא חששות ואף לא ללא התנגדות״, אומר מנשרי. ״הפסל הוא חלק משמעותי מהמורשת ומפני המשק. החששות נבעו בעיקר מהדאגה שלא יקרה לו דבר. היו גם מי שאמרו שפשוט יהיה להם קשה להיפרד ממנו, אפילו לתקופה קצובה, משום שהוא חלק מהנוף הקבוע של חיי היומיום שלהם. מצד שני, רבים שמחו על ההזדמנות לחשוף את יצירת המופת הקטנה שלנו לציבור נוסף״.

קרבה בין האדם לטבע, שיש בה אופטימיות ונחמה

התגובות הרגשיות שהתעוררו סביב ההשאלה חשפו עד כמה עמוק הקשר בין אנשי אפיקים לפסל. מנשרי מכנה אותו בחיבה ״חתיכת הברונזה היפהפייה הזאת״, אך מיד מוסיף שהיא אוצרת בתוכה את זיכרונותיהם של דורות שלמים ואולי אף מהווה חלק מזהותם.

הפנייה אל הפסל הגיעה לאוצרת אפרת קליפשטיין מן האמנית אפרת נתן, בת קיבוץ כפר רופין. קליפשטיין וברונו מספרים שכבר בהתבוננות הראשונה הוקסמו מעדינותו ומהאופן שבו הוא מתכתב עם מיתוסים קדומים הקושרים בין אדם לחיה.

״למרות עדינותו וגודלו הכמעט אנושי, הפסל מעביר תחושה מונומנטלית״, הם מסבירים. ״המונומנטליות שלו נשענת על הבחירה לזכור את הילדים הנהדרים דרך מפגש רווי קסם של ילדה וחיית בר. המפגש מעיד על המשמעות העמוקה שראה פייגין בחיבור בין אדם לחיה, ומציע אפשרות יוצאת דופן ומלאת פלא של קרבה בין האדם לטבע, שיש בה אופטימיות ונחמה״.

כעת מוצב הפסל ב״תערוכה בשיחים״, תערוכה קבוצתית חדשה בגני רמת הנדיב, שאצרו קליפשטיין וברונו. הגנים משתרעים על כ־70 דונם של צמחייה מעוצבת ומטופחת, ובין השבילים מסתתרות גם פינות פראיות יותר, הקרובות באופיין לחורש ולפארק הטבע המקיף את המקום.

בתערוכה מוצגים פסלים של חמישה אמנים: יעקב דורצ׳ין, דב פייגין, עדן בנט, זוהר גוטסמן ומשה רואס. חלק מהעבודות נוצרו במיוחד בתגובה למרחב השיחים, ואחרות הושאלו לתקופת התערוכה. כולן עוסקות, בדרכים שונות, במפגש בין החומר המעובד בידי האדם לבין עולם הצומח והחי. התערוכה היא הפעימה הראשונה במהלך מתמשך של הצגת אמנות ברמת הנדיב.

גם במקומו הזמני הוא ממשיך לשאת עמו את אפיקים, את בתי הילדים ואת כל הידיים הקטנות שנגעו בו לאורך השנים

עבור הפסל של פייגין, היציאה מאפיקים וההצבה בין צמחי הגן מעניקות למפגש בין הילדה לאיילה הקשר חדש. ובכל זאת, גם במקומו הזמני הוא ממשיך לשאת עמו את אפיקים, את בתי הילדים ואת כל הידיים הקטנות שנגעו בו לאורך השנים. תקופת ההשאלה הוגבלה ורמת הנדיב התחייבה לשמור עליו מכל משמר ולספר למבקרים את סיפורו.

מנשרי מבקש שהקהל שיפגוש אותו בגנים יזכור כי עוד לפני שהפך למוצג בתערוכה, הפסל חי במשך עשרות שנים בלבו של קיבוץ.

״הנערה והאיילה שלנו מיוחדות, מפני שהן זוכרות כל ילד שאי פעם ליטף אותן״, הוא אומר. ״הן ראו את הילדים שטיילו עם הגננת גדלים ועולים לכיתה א׳, רצים ביום העצמאות למגרש, נוהגים בטרקטור, עוברים לידן במדים והולכים על המדרכה שלהן יד ביד. הן גם היו שם כשהילדים האלה הביאו יום אחד על הידיים ילד קטן, שליטף להן את הראש. כך זה כבר שנים. אולי ככה אפשר להבין את הקשר של אנשי אפיקים לפסל שלהם. אולי פשוט מפני שכשאנחנו ליד הפסל, אנחנו תמיד גם קצת ילדים״.

״תערוכה בשיחים״ תוצג החל מ־23 באוקטובר 2026 ועד 30 בספטמבר 2027 בגני רמת הנדיב, בין זכרון יעקב לבנימינה. הכניסה חופשית.