היוצרת מרבדים במופע בהשראת החיילת שנפצעה קשה ב-7 לאוקטובר

כמו יוצרים ואמנים רבים בישראל, גם מיכל גרס־שרמן מצאה את עצמה ב־7 באוקטובר בעיצומו של תהליך יצירתי אחר לחלוטין. באותם ימים עבדה על המופע "אישת נייר" שיועד לעלות בפסטיבל "יוצר דופנ" בפתח תקווה.

פרוץ המלחמה שינה באחת את המציאות והפסטיבל נדחה. כשניסתה לשוב אל העבודה לאחר מכן, גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי.

במקום, היא ביקשה ליצור מופע אינטימי, שקל לשנע ולהופיע איתו בכל מקום ושיוצר תחושה של יחד.

הרעיון נולד מרצון לבצע משפט תנועתי אחד שחוזר על עצמו. בחיפושיה אחר טקסט לעבודה היא נתקלה במקרה בסיפורה של נועה זאבי, מפקדת טירונים שנפצעה מירי בראשה בבסיס זיקים ב־7 באוקטובר.

נועה חזרה להכרה רק שבועיים לאחר מכן. היא לא זכרה מה עבר עליה. לאט חזרו הזיכרונות.

סיפורה של הצעירה, שנפצעה באורח קשה אך המשיכה להפגין כוח חיים ואופטימיות יוצאי דופן, הפך עבור גרס-שרמן למקור השראה. הרצון של נועה להמשיך קדימה, עזר גם לה להתרומם מתהומות הייאוש והכאב.

"בשמחת תורה הפלוגה שלי סגרה שבת בזיקים", נועה שיחזרה את מאורעות אותו היום ל-Ynet. "הטירונים היו בקושי חודשיים בצבא. התעוררתי מפיצוץ חזק והבנתי שמשהו לא תקין קורה. רצתי לחדר של הטירונים והובלתי אותם למרחב המוגן תוך כדי פיצוצים ללא הפסקה. המ"פ אדיר עבודי ז"ל כתב לסגל ברבע לשבע לתפוס עמדות ולהיות בכוננות. עדיין לא התחילו שמועות על חדירה, אבל הוא כנראה הבין.

"הגיעו כמויות אדירות של מחבלים, אבל רק שניים הצליחו לחדור לבסיס ושניהם נהרגו. ניצלנו בזכות הפקודה של אדיר עבודי, אבל לצערי הוא לא שרד".

רצה בין כדורים שורקים

וכך נפצעה: "בזמן שהסגל הפיקודי אייש את העמדות, לי אמרו לאבטח את המיגונית שהיו בה 60 חיילות", סיפרה לאתר. היא השאירה את עומרי פיירשטין ז"ל, שבא לבדוק שהכול בסדר, במקומה ורצה לעמדה, כ־150 מטר בשטח פתוח. "מתברר שרצתי אל עבר עשרות המחבלים והם ירו עליי", סיפרה. היא התלבטה לרגע ואז הסתערה שוב ("רצתי בין כדורים שורקים"). כשכמעט הגיעה לעמדה, ראתה מולה ארבעה מחבלים. היא הצליחה להרוג אחד, אך השני ירה בראשה והיא איבדה את ההכרה.

מיכל, שהיא גם מורה ליוגה, עיסוי תינוקות ובייבי יוגה ומוזיקה לגיל הרך, לא פגשה את נועה או דיברה איתה, אך יש ביניהן קשר דרך הוואטסאפ. נועה נתנה את רשותה להשתמש בסיפורה, וייתכן ובעתיד תבוא לראות את העבודה שנוצרה בהשראתה.

הטקסט עליו נשענת העבודה, שנקראת "עדיף שאני לא אראה בעין אחת קיצר" (הציטוט מתוך ריאיון עם זאבי ב"כאן 11") נלקח מחומרי התיעוד הקיימים: דבריה של נועה, עדויות משפחתה והצוותים הרפואיים.

המופע חשוף וקרוב, ללא במה או תאורה. הוא מתחיל בצורה מופשטת ותוך כדי התנועה מתחבר הסיפור. בתום המופע היא חוזרת לשבת עם המשתתפים

היא פונתה לביה"ח במצב אנוש. "הם הצילו את החיים שלי, אבל אין להם מחלקה נוירוכירורגית", סיפרה ל-Ynet. אביה, רופא מנתח, שלח את הסי־טי שלה להתייעצות עם קולגות בהדסה עין כרם והם אמרו לו שהמצב קשה מאוד. הם הגיעו לשם ברגע האחרון.

במשך שבועיים הייתה מורדמת ומונשמת. "לא היה ברור אם אתעורר בכלל. התעוררתי בסדר, את ההשלכות האמיתיות הבנתי רק אחרי שהשתחררתי מבית החולים והתחלתי לחיות. פוסט־טראומה ופגיעת ראש זה שילוב קשה", אמרה.

למצוא את החוויה הגופנית

מתוך החומרים הללו גרס־שרמן בנתה מונולוג פנימי, וממנו יצאה לחפש בסטודיו את התרגום התנועתי. "לא רציתי 'לאייר' את הטקסט בתנועה, אלא למצוא את החוויה הגופנית שמאחוריו," היא אומרת.

לשם כך ויתרה על מוזיקה חיצונית ויצרה פסקול המורכב מנשימות, קולות ושירה. אל תוך המופע שיבצה גם חלקים מתוך Your Song של אלטון ג'ון, הזמר האהוב על נועה שהושמע לה בבית החולים. השיר מפורק ומשתלב עם קטעי טקסט, ויוצר פסקול חי הנובע מתוך הגוף עצמו.

גרס-שרמן עצמה היא בוגרת לימודי תיאטרון מחול בסמינר הקיבוצים. היא אם לשלושה ויצירתה מתאפיינת בסיפורים אוטוביוגרפיים שמקבלים נופך מופשט ומאפשרים לצופה לבנות נרטיב משל עצמו.

בין עבודותיה אפשר למצוא את "פירורים. מונודרמה מטרידה על הטרדות מיניות" (מבוסס על סיפורה האישי) שעלתה בתיאטרון גלריה "החנות" ובתאטרון תמונע, במקסיקו סיטי ובניו יורק ובתיאטרון הפרינג' באר שבע.

ב-2017 היא נסעה לרילוקיישן עם בעלה ושני ילדיהם למקסיקו סיטי, שם נולד בנה השלישי. שם יצררה שלוש עבודות, ביניהן – "MUJER CON HUEVOS" ("אישה עם ביצים") – עבודת סולו שעוסקת בקונפליקט בין האמהות למחול, שעלתה בבכורה במקסיקו סיטי.

המופע "עדיף שאני לא אראה בעין אחת קיצר" חשוף וקרוב, הקהל מקיף בריבוע את מקום ההופעה. ללא במה או תאורה. הוא מתחיל בצורה מופשטת ותוך כדי התנועה מתחבר הסיפור.
בתום המופע היא חוזרת לשבת עם המשתתפים, מסבירה על תהליך היצירה ומבקשת מהנוכחים לכתוב את התרשמותם.

גרס-שרמן העלתה אותו בקיבוצה, בטקס המרכזי לזכר אירועי 7 באוקטובר של במועצה האזורית יואב, בסטודיו SAS בתל אביב ובתיאטרון "הבית" ביפו. היא תשמח מאוד להתארח איתו בקיבוצים.

"עדיף שאני לא אראה בעין אחת קיצר" נע בין סיפורה של זאבי וההתמודדות שלה, לבין ההתמודדות של גרס-שרמן עם מאורעות 7 באוקטובר: הפחד, התסכול, הכעס, האובדן, בתקווה שתחושות אלה יתעוררו גם בקרב הצופים ויתנו מקום לריפוי.