רחל רבין: אשת חינוך וערכים וגם סבתא בגובה העיניים

בשנת 2004 הייתי חבר בצוות מרכז ההדרכה של תנועת הנוער העובד והלומד. מדי שנה, לקראת יום הזיכרון לרצח רבין, ערכנו ימי עיון למדריכים באיגוד המקצועי לנוער, בכל פעם בנושא אחר הקשור לרצח. באותה שנה החלטנו לדבר על השורשים הרעיוניים שבהם גדל יצחק רבין. נסעתי עם חבר, לי אור שלגי, לקיבוץ מנרה, לפגוש את רחל רבין.

זו הייתה שיחה מאוד פתוחה: על הבית, על החינוך, על החינוך התנועתי, על הילדות שלה ושל יצחק. זו הייתה אחת השיחות המשמעותיות שהיו לי בחיים עם אנשים. פגשתי אישה מקסימה, מיוחדת, חכמה וחדה מאוד, שסיפרה לי על הבית שבו גדלו, ספוג בערכים. ״בבית לא דיברו על ערכים. עשו אותם״, אמרה.

רחל רבין הלכה לעולמה לאחרונה. בצירוף מקרים מצמרר, מיה ולנטיין, נכדתה, הוציאה ספר על סבתה סמוך למותה. את מיה אני מכיר הרבה שנים, דרך היכרות משותפת בתנועת הנוער העובד והלומד שבה גדלנו שנינו.

דיברה בגובה העיניים

״סבתא תמיד דיברה איתנו בגובה העיניים״, מספרת מיה. ״היה לה מוסד של שיחת טלפון קבועה כל יום שישי, להתעדכן מה קורה, עם כל 11 הנכדים. היא הייתה שואלת המון שאלות, מתעניינת בצורה מאוד כנה בכל מה שעובר עלינו, מביעה הערכה לכל דבר ולכל בחירה, ואפשר היה להתייעץ איתה על הכל.

כאשת חינוך היה לה הרבה מה להגיד ולשאול. גם אני עסקתי בחינוך, אז היה לנו מכנה משותף: היא תמיד התעניינה מה עושים ואיזה סוג של פעילות עושים, אבל גם בשיחות מהותיות יותר, על איך מתמודדים עם קבוצה שבה התפקידים החברתיים נהפכו כבר לסטיגמה.

"היא הייתה מספרת מהניסיון שלה בחינוך ילדים בקיבוץ, שלכל ילד יש את הסטיגמה שלו, ועוד לפני שאחד פותח את הפה כבר כולם יודעים מה הוא הולך להגיד. היה לה הרבה ניסיון בחינוך, וזה היה מאוד משמעותי בשיחות שלנו.

"היא אהבה לדבר על עניינים שברומו של עולם ועל פוליטיקה. הייתה קשובה ודעתנית, ולדעות שלה היה הרבה ערך בעיניי ובעיני המשפחה כולה״.

״אני זוכרת דיון אחד שהתקיים בחדר״, היא ממשיכה. ״ישבנו, כל המשפחה, ודיברנו לקראת בחירות, והדיון היה מאוד מאוד סוער. באיזשהו שלב אמרתי: טוב, חלאס, אני יוצאת לסיגריה. סבתא אמרה: מה פתאום את יוצאת באמצע הדיון? תדליקי סיגריה כאן. זאת הייתה האווירה שהיא יצרה, וזאת הייתה החשיבות מבחינתה לדיונים ולשיחות״.

הבסיס לתחושה שיש עתיד

״הקיבוץ וסבתא, במובנים מסוימים, ממש משיקים. רחל רבין וקיבוץ מנרה זה לפעמים חופף. לאורך כל שלוש השנים של הפינוי, כשהייתי שואלת את אמא שלי: 'את נוסעת היום למנרה?' בעצם התכוונתי: 'את נוסעת היום לסבתא?'

"סבתא לקחה על עצמה כל כך הרבה אחריות על הקמת הקיבוץ, מהיום הראשון של היווסדותו ועד למותה. עד השנים האחרונות היא הייתה בוועדת קבלת חברים, הגיעה לכל פעילות במועדון, ונורא נורא חשוב היה לה שעולים וגרעינים יתיישבו במנרה, שיבואו משפחות חדשות, שיהיה דור עתיד. זה מבחינתה היה הבסיס לתחושה שיש עתיד. סבתא תמיד אמרה שאין לה תחביבים. התחביב שלה זה אנשים״.

היא הייתה, באמת ובכנות, אישה אוהבת אדם – וזה גם מה שנכתב על המצבה שלה

״אחד הדברים שלקחתי ממנה: באמת להקשיב, באמת להתעניין, ובאמת לראות בחמלה כל בן אדם, גם אם הוא אחר ממני. לכבד ולהעריך גם את השונות. היא הייתה, באמת ובכנות, אישה אוהבת אדם – וזה גם מה שנכתב על המצבה שלה. גם הבחירות שקיבלתי בחיים שלי קשורות בתכונה הזו״.

מיה התחילה לכתוב על סבתה ב-2018. ״ניסיתי רומן ביוגרפי תקופתי וביוגרפיה מדעית עיונית, ובסופו של דבר הלכתי לכיוון שהוא הרבה יותר אינטימי, שנוגע בדמות שסבתא הייתה – גם בחולשות שלה וגם בצדדים הפחות יפים שלה. כי זה היופי, וזאת הדמות העגולה שהיא הייתה. היא הייתה גיבורה, אבל גיבורה אמיתית. היא הייתה בן אדם שלם״.

לצד ראיונות ארוכים עם סבתה, מיה ראיינה חברי קיבוץ ובני משפחה ואנשים נוספים שליוו את רחל לאורך הדרך, ביניהם חנה ריבלין (חנה גורי, אחותו של חיים גורי) שהייתה איתה בבית החינוך לילדי עובדים. ״כתבתי מנקודת המבט שלי: איך למדתי להכיר את סבתא שלי, דרך הראיונות האלה ודרך החיטוט בארכיונים, על כל המורכבות שהיא הייתה, ולא רק על הדמות המופתית שהייתה כלפי חוץ״.

רחל עצמה הייתה שותפה לתהליך. ״אמא שלי בעצם עשתה את השידך״, מספרת מיה. ״היא שאלה את סבתא אם היא מוכנה שאכתוב, ושאלה אותי אם אני מוכנה לכתוב. סבתא התרגשה שאני כותבת עליה ספר. קראתי לה פרקים לאורך הדרך, תוך כדי הכתיבה, וליום ההולדת המאה שלה, כשהיא כבר הייתה מפונה בקבוצת כנרת, נתתי לה עותק מודפס של כתב היד. היה לי חשוב שהיא תראה את זה.

"כשביקרתי אותה אחר כך, היא כבר לא הייתה לגמרי צלולה. היא אמרה לי: ׳את ראית את הספר שכתבו עליי?׳ – והראתה לי את הספר. היא לא זכרה שאני זאת שכתבתי אותו, אבל היא דיברה עליו בכזאת גאווה, שהרגשתי ממש בת מזל״.

היה לה מוסד של שיחת טלפון קבועה כל יום שישי, להתעדכן מה קורה, עם כל 11 הנכדים שלה. היא הייתה שואלת המון שאלות, מתעניינת בצורה מאוד כנה בכל מה שעובר עלינו

הפינוי היה קשה. הבית שלה נפגע, כמו 70% מבתי מנרה, ויועד להריסה, ולכן לא יכלה לחזור אליו. ״היא נפטרה בשיבה טובה, ללא כאבים, בשינה, בגיל 101. ועד השבוע האחרון לחייה, גם כשהייתה פחות צלולה, אפשר היה לדבר איתה. כשהלכה לעולמה בכ״ט באלול, ביום האחרון של השנה העברית, היא חזרה להיקבר במנרה, לאדמה שבה חיה, שבה הקימה את הקיבוץ הזה לפני 83 שנים״.

ואני אסיים בהמלצה חמה: לכו לקנות את הספר הזה. הוא מאוד מומלץ.

ודבר אחרון. הסיפור של מנרה ושל רחל נשאר רלוונטי גם היום. מעבר לספר, מיה ולנטיין מגיעה לקבוצות, ש"שינים, קהילות וקיבוצים, ומספרת על הספר ועל הקשר שלו לערכים של ימינו. אפשר ליצור איתה קשר במייל Rachelrabin.book@gmail.com.