לא עומד מנגד: בן יד מרדכי לצד קהילות הרועים הפלסטיניות

בתחילת השבוע התעורר ינאי מן השכם בבוקר ויצא מביתו שביפו לכיוון מתחם מגורים רעוע בצפון בקעת הירדן כדי לסייע לרועה פלסטיני המתגורר באותו מתחם, אשר קבוצת מתנחלים מונעת ממנו לצאת עם עדר הכבשים שלו למרעה באזור מגוריו וגם ניסתה להצית את חבילות החציר המיועדות להאבסת העדר.

כעבור שעתיים של נסיעה הגיע ינאי מן למחוז חפצו במסגרת מיזם שלו ושל עמיתיו, מיזם מיוחד ויוצא דופן מסוגו, שבמסגרתו הם דואגים לאספקת חבילות חציר ושקי שעורה שמיועדים להאכלת העדרים באזור צפון הבקעה. "הרועה הזה ורועים נוספים באותו אזור עלולים להגיע לחרפת רעב", מציין ינאי מן, "ואנחנו עוזרים להם להתקיים ולשרוד".

עוד לפני כשמונה חודשים אמר לעצמו ינאי מן, בן קיבוץ יד מרדכי, ש"לא יכול להיות שכל המדינה מגלגלת עיניים ומתעלמת מעוולות נוראיות, מחוסר אנושיות ומרוע טהור כלפי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ורבים בציבור הישראלי עומדים מנגד.

"אחרי שאנחנו טוענים, שבמאה הקודמת כל העולם התעלם ממה שעבר על העם היהודי בשואה, אמרתי לעצמי, שבמקום בו אין אנשים, אהיה איש. הבנתי שבמציאות הזו אי אפשר להמשיך כך".

הפורעים האלה מונעים מאותם רועים לצאת למרעה, מונעים מהם להאכיל ולהשקות את עדרי הכבשים, מציתים להם את חבילות החציר וגם מאיימים על אותם רועים לבל ייצאו למרעה

בחודשים האחרונים החליט ינאי מן גם לעשות מעשה והצטרף לארגון בשם "נוכחות מגינה – צפון הבקעה", שתחום פעילותו הוא אזור בקעת הירדן, מזרחית לעיירה טובאס ועד מחולה והג'יפטליק, לאורך "כביש אלון" מערבית לכביש 90.

"אני חי ומעורב בחיי היום יום של 12 קהילות רועים", מספר ינאי מן, "הם קהילות חקלאים פלסטיניות, רועי צאן ובקר. לכל משפחה יש עדר כבשים. צריך לזכור, שבקרב המתנחלים יש הרבה מאוד כאלה שתומכים בטרור נגד הפלסטינים. זה בא לידי ביטוי, למשל, בהרס בתים של אוכלוסייה ענייה ביותר. הדעת והנפש לא יכולים לשאת זאת. אין יותר אנטי יהודי מזה.

"הפורעים האלה גם מונעים מאותם רועים לצאת למרעה, מונעים מהם להאכיל ולהשקות את עדרי הכבשים, מציתים להם את חבילות החציר וגם מאיימים על אותם רועים לבל ייצאו למרעה, אחרת יבולע להם. אני וחבריי לארגון אליו הצטרפתי, מבקשים לסייע לאותם רועים ככל יכולתנו. אני לא יכול לעמוד מנגד במציאות הזאת".

אתה מתאר מציאות קשה ביותר?
"אני חי בדיסונאנס ענק. יש לי חיים נהדרים. יש משפחה טובה, יש עבודה טובה, יש לי אישה טובה, ילדים ונכדים טובים. מצד שני, אני חרד מהבחירות ואני במועקה נוראית ממה שאני רואה שם. הדרך שלי להתמודד עם זה, זה לנסות ולעשות ולשמחתי הצלחתי. אני מצליח לעשות באופן משמעותי, אבל זה קשה".

לדברי ינאי מן, במציאות השוררת בשטחי יהודה ושומרון בכל הקשור ליחסים בין יהודים לפלסטינים, "יש כאן משהו אנטי יהודי בצורה קיצונית. אין פה לא קדושת החיים ולא 'כולם נבראו בצלם'. יש פה טרור יהודי מאורגן שנתמך על ידי המדינה, על ידי דרגים רבים בצבא ועל ידי חלקים נרחבים באוכלוסיית המתנחלים.

"זה פשוט אנטי יהודי, התנהלות אכזרית, רוע צרוף. כל מה שהם מקדשים זה את הטרור, עד כדי כך שאותם פעילי הטרור היהודי הפעילו טרור כלפי פלסטינים ביום כיפור וגם בימי שישי ושבת. הם אפילו חושבים ששווה להפר את היום הקדוש ביותר ביהדות ואת השבת בשביל לקחת טרקטורון, לנהוג בו ולדרוס ילדים וקשישים כמו גם עדרי כבשים. זה מה שחשוב להם. זה משהו מטורף שאף אחד לא אומר את האמת".

תסביר.
"המדינה בנתה כ-200 מאחזים. בכל מאחז יושב מפקד טרור, שמקבל מהמדינה בית, נשק ומשכורת מתוקף הגדרתו כרבש"צ או כמי שמשרת בהגנה המרחבית והוא מוביל חבורה של 'חיילי טרור' שבטעות מכנים אותם כ'קומץ נערים'.

"הם לא קומץ, חלקם נערים, חלקם בוגרים. אותו אחד שמוביל את המאחז או את החווה הפיקטיבית, הוא מנהיג את החבורה הזו שיורדת באכזריות לחייהם של התושבים הפלסטינים. הם תופסים ילדים בדרכם לבית הספר, מכים אותם, פוצעים אותם, לפעמים גם אוזקים אותם וכולם עומדים ושותקים".

"הקיבוץ היה ונשאר בית בשבילי"

ינאי מן (67) נולד וגדל בקיבוץ יד מרדכי, את שירותו הצבאי עשה ביחידה מובחרת כמפקד צוות, כקצין בדרגת רב סרן. לאחר שפשט את המדים חזר לקיבוץ ולקח, כהגדרתו, חלק משמעותי בחידושה של המכוורת המיתולוגית של הקיבוץ ובחידוש שירותי האבקה של יד מרדכי וכן נטל חלק מרכזי בהקמת מפעל לבקרה בקיבוץ.

לקיבוץ שלי היה מזל גדול. 38 מחבלים נהרגו על הגדרות של הקיבוץ. אני ראיתי מה זה עשה לנכדים שלי, לבעלה של הבת שלי ואני רואה את ההשפעות על הקיבוץ. יום יום אני חווה את הטראומה ומנסה לתרום לתקומה

"הייתי משמעותי ביזמות ובפיתוח עסקי בקיבוץ", הוא מעיד על עצמו, "יצאתי מהקיבוץ, חזרתי לקיבוץ ובגיל 40 עזבתי את הקיבוץ. ראיתי שאני לא מצליח לגרום לשינויים ולהתאמה של הקיבוץ לרוח הזמן ושאני הופך להיות לממורמר. אמרתי לעצמי, שהכי נכון זה לעזוב את הקיבוץ.

"האמת היא שאני קצת חריג. זו היתה הפעם הרביעית שעזבתי את הקיבוץ וגם אחרי שעזבתי המשכתי לנהל את שני המפעלים האלה. במהלך השנים ניהלתי מפעלים שונים בארץ ובחו"ל בתחום האגרוטכנולוגיה. עשיתי את זה תמיד בצורה ערכית ועם הרבה כבוד ושיתופיות".

חודשים אחדים לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", בעקבות 7 באוקטובר, התפטר ינאי מן מעיסוקיו וחזר למחוז ילדותו, לקיבוץ יד מרדכי והתמנה למנהל מנהלת "תקומה" תוך עיסוק באיגום משאבים ופיתוח עסקי בקיבוצו.

מן, שמתגורר כיום ביפו עם בת זוגו, מודה ש"למרות העזיבות שלי את הקיבוץ, קיבוץ יד מרדכי הוא הבית שלי. אמי בת ה- 92 מתגוררת בקיבוץ, שני האחים שלי גרים בקיבוץ, אחת מבנותיי גרה בקיבוץ וגם שלושה נכדים שלי גרים כאן בקיבוץ.

"אנחנו משפחה מאוד משפחתית. לשם הדוגמה, מי מבני המשפחה שנמצא בחו"ל מגיע בימים אלה ארצה כדי להצביע בבחירות הקרובות. לאחר הבחירות אנחנו נתכנס, 45 איש, באיזה צימר, לשלושה ימים, כל המשפחה ביחד. הבסיס שלנו הוא ביד מרדכי. הקיבוץ היה ונשאר בית בשבילי".

ינאי מן מגדיר את עצמו, מעבר לעיסוקיו השונים, כפעיל חברתי. במהלך השנים הוא הקים יחד עם אחד מחבריו עמותה, שפעילה גם כיום לטיפול בכ-100 איש בעלי צרכים מיוחדים והוא גם פעיל בעמותת "כולנא יאפא" השואפת, לדבריו, להפוך את יפו למודל עולמי של חיים משותפים של יהודים וערבים.

רואה מה הכיבוש עשה

בחזרה לנסיעה שביצע מן בתחילת השבוע לסייע לרועה הפלסטיני בצפון בקעת הירדן. "הגעתי אל הרועה ומשפחתו לאחר שעתיים של נסיעה" הוא מספר, "לאחר שלילה קודם לכן קבוצת פורעים יהודים ביקשה להצית את חבילות החציר שלהם ובנס איש לא נפגע באותה שריפה. חיבקתי אותם בהתרגשות".

איך הם מקבלים אותך, ישראלי שבא לעזור להם?
"הם אסירי תודה. בניגוד לאנשים מבחוץ שקשה להם להבין את הדקויות ואת ההבדלים בחברה הישראלית, שבשבילם כל הישראלים הם היום בתודעה העולמית מי שמבצעים רצח עם ושנוקטים מדיניות של אפרטהייד – הפלסטינאים שם מבינים הכל, יודעים הכל, רואים הכל, מכירים הכל. חלקם גם עבדו בשעתו בישראל, יודעים את השפה העברית.

"הם מבינים את המאמץ ויודעים בדיוק מה זה להיכנס בארבע וחצי בבוקר לרכב ביפו ולנסוע לאיזו גבעה ליד מחולה. הם מאוד מעריכים את הפעילות שלנו. הם מיודדים איתנו ומבינים שזה לא מובן מאליו. הם כל הזמן מציינים בפני שהם שואפים לשלום ומקווים שהכל ישתנה".

"אני לא בא ככובש ולא כידען וכמי שמורם מעם", מציין מן, "אני מסייע להם מבחינה כספית. אנחנו ביחד איתם, יש לנו קבוצת וואטסאפ. הם מחליטים איזה חציר לתת לעדר, מה מתאים להם. הכל צריך להיות מסודר מבחינה חשבונאית ובקרה. אני שומר על זה.

"אנחנו גם מנהלים בשבועות האחרונים קמפיין לגיוס תרומות למימון קניית חציר ומזון נוסף לעדריהם של המדוכאים האלה. בזכות התרומות הללו, מתאפשר לאנשים הללו לשרוד. זה גם מאפשר לי להסתכל בראי ולישון בלילה כשאני יודע שהעם שלי עושה דברים נוראיים".

אירוע 7 באוקטובר שינה אצלך תובנות כלשהן, קו חשיבה אחר לגבי דו קיום בין ישראלים לפלסטינים?
"כן. אני חשבתי שהקו הזה, שאי אפשר כרגע להגיע לפתרון ושצריך לדעת לנהל את הכיבוש הנוראי הזה בצורה מושכלת ואנושית, היה בו הרבה מאוד היגיון. לא הסכמתי איתו ב-100% אבל היום ברור לי שזו היתה טעות פטאלית. חייבים להציג אופק, חייבים להתקדם.

"אני גם רואה מה הכיבוש עשה. הזוועה הזו מתפתחת מתוך העובדה שהיום בני ה- 60 וצעירים מהם רגילים רק למדיניות של כיבוש, שנראית להם מובנת מאליה. חייבים לא להתבייש, לדבר על שלום, לדבר על אופק. אני לא פראייר. מבחינת ביטחון וצבא, עשיתי בטח יותר מרוב אותם אנשים שמדברים ומסבירים לך עד כמה הערבים מסוכנים. אני לא פראייר ולא טמבל".

"השינוי בקו המחשבה שלי בעקבות 7 באוקטובר", מדגיש מן, "הוא בכיוון של חתירה לשלום, הצהרה על זה שצריך שלום, הבנה שאנחנו אלה שלא מהווים פרטנר. אנחנו מעולם לא היינו פרטנר. אנחנו לא נוטשים את הרעיון של לנהל ולשלוט ולהיות כובשים.

"צריך חד משמעית לצייר את הכיוון. הכיוון הוא לפתור את הסכסוך ישראלי-פלסטיני בכל צורה שהיא, בין אם מדובר בשתי מדינות או קונפדרציה, או מדינה משולבת. הכיוון הוא למצוא פתרון, לדבר בגובה העיניים ולכבד האחד את השני. צריך יעד וחזון ערכיים, גם אם זה ייקח עשר שנים או עוד 20 שנה".

וכל זה אתה אומר כמי שנולד וגדל בקיבוץ יד מרדכי הסמוך לגדר המערכת עם רצועת עזה?
"יותר מזה. יש לי חברים שנהרגו ב-7 באוקטובר ויש לי חברה טובה שנחטפה ובעלה נרצח באותה שבת. יש לי הרבה מכרים שנפגעו ב-7 באוקטובר ואני רואה את כל ההרס.

"לקיבוץ שלי היה מזל גדול. 38 מחבלים נהרגו על הגדרות של הקיבוץ. אני ראיתי מה זה עשה לנכדים שלי, לבעלה של הבת שלי ואני רואה את ההשפעות על הקיבוץ. יום יום אני חווה את הטראומה ומנסה לתרום לתקומה.

"דווקא מתוך זה אי אפשר להתנהל ללא חזון וללא מטרה, ללא מצפון וללא מצפן. אסור לעמוד מהצד ולגלגל עיניים. צריך לדבר נכוחה ולעשות נכוחה. יש לשנות את המציאות בשטח עם חזון ארוך טווח וברור, שאפשר לחיות אחרת במזרח התיכון".

"מזון עדרים בבקעת הירדן":

תרומות פייבוקס וביט