‏שלוש שנים חלפו מאז 7 באוקטובר, והחברה הישראלית עדיין מחפשת דרכים לשאת את הזיכרון. יש מי שמוצאים את הדרך לאחות את הפצעים באמצעות טקסים ואירועי הנצחה, יש כאלו שמוצאים מזור דרך כתיבת ספרים, במיזמים קהילתיים הנושאים את שמות הנופלים, ויש את מי שבוחרים לחרוט את הזיכרון על עורם, בקעקועים המהווים עבור רבים הזדמנות לעכל את אשר עברו ולהעניק לעצמם מזכרת חזותית, שתלווה אותם כל חייהם.

מי שלקח את הכיוון הזה צעד אחד קדימה בשנים האחרונות הוא הדר ביבס, מקעקע ובן קיבוץ מענית. בראיון מיוחד עבור "זמן קיבוץ" הוא משתף במשלח ידו, ובאופן בו הוא מתכתב עם הצורך של רבים מלקוחותיו לשחזר זיכרונות ורגעים מהולים בגעגוע ליקיריהם.

"הטלטלה שכולנו חווינו מתבטאת בהרבה מאוד תחומים. אין ספק שגם עולם הקעקועים עבר תפנית מסוימת", הוא מספר בפתח השיחה עימו. "הרבה מאוד אנשים שלא היו מקועקעים ואפילו לא חשבו שיתקעקעו אי פעם, בחרו אחרת. האובדן והטרגדיה הובילו לצורך פיזי לבטא את הכאב שלהם בצורה אסתטית. סוג של הנצחה חיה על גופם".

‏הדר (37), נשוי זה ארבע שנים, אחרי עשור של זוגיות עם בן זוגו, כולל שלושה כלבים, מציג סיפור חיים חינוכי ומעורר השראה, שהחל בתום שנת שירות בגרעין, שם שירת כמפקד בגדנ"ע בנח"ל.

במשך 15 שנה עבד בחינוך החברתי בקיבוץ ובחינוך הבלתי פורמלי, כמדריך וכמוביל, ובין לבין יצא ללימודי הוראה, כשהוא צובר מוניטין כמורה ומחנך בבית הספר "גוונים" שבמועצה האזורית מנשה, במקצועות אומנות ומגדר, גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות ואזרחות.

איך איש חינוך מוצא את עצמו יום אחד הופך למקעקע?
‏"מאז שאני זוכר את עצמי, עוד כילד, תמיד ציירתי. אני זוכר שההתלבטות שלי במהלך הלימודים הייתה האם ללמוד אומנות או חינוך. השינוי הגיע בתקופת הקורונה. הסגרים והתקופה הארוכה שכולנו ישבנו בבית, הובילו אותי לחשב מסלול מחדש. לא חלילה כי היה רע בבית הספר, פשוט חיפשתי להוסיף לעצמי אתגר וסיפוק לחיים".

הדר מספר שאת צעדיו הראשונים בתחום עשה אצל מקעקעת מקיבוץ גן שמואל. "במשך שנה למדתי לעומק את התחום במסגרת קורס פרטי. התלוויתי אליה לאורך תקופה, ממש סוג של שוליה שלה. עבדנו יחד בסטודיו שלה עד שהיא יצאה לחופשת לידה.

"באותו רגע הייתי צריך לקבל החלטה מה אני עושה. אחרי הרבה מחשבה, החלטתי שאני יוצא לדרך ומקים סטודיו משלי. בחרתי את השם JETe – המשמעות הייתה אמורה להיות 'אני ואתה' כסוג של יצירה משותפת, למרות שהפירוש הוא בעצם 'אני הוא', לשמחתי, זה תפס…".

"מרגיש כמו פסיכולוג או איש סוד"

הסטודיו בהובלתו של הדר פעיל מזה למעלה מחמש שנים בקיבוץ מענית. בשנים הראשונות עבד לפי דגמים מוגדרים שהביאו עימם הלקוחות מהבית, בהמשך הדרך החל לפרסם סקיצות משלו ולהתקדם לסגנון קעקועים שהוא יוצר בעצמו, כחלק מקו אמנותי ייחודי.

"רוב העבודות שלי סובבות את עולם הצמחייה והבוטניקה", מציין הדר. "אם להיות ספציפי יותר, הקו הוא עדין מאוד ויכול לכלול גם קליגרפיה דרך כתבי יד", הוא מסביר. "זה מגיע משבילי הקיבוץ בילדות שמאז ומתמיד סיפקו לי השראה.

"יחד עם הקעקועים אני מצייר סדרות של ציורים. זה פרויקט מקביל שאני מקדש לו שעות על גבי שעות. עצים, נופים, פרחים וצמחים שנמצאים בקיבוץ ובמרחבים הפתוחים שלצידו. זה נוף ילדותי והמראות הקסומים שליוו אותי לאורך חיי".

מה מייחד אותך כמקעקע?
"כל לקוח מגיע אליי עם סיפור. יש כאלו שסוחבים מטען או רוצים לזכור רגע מסוים, בין אם טוב או, חלילה, טראומטי. משהו שיוכלו להשאיר חותם על הגוף, משהו שיאפשר להם להתרגש ולהרגיש חיבור אליו.

"ברמה האישית, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים כסוג של פסיכולוג או 'איש סוד'. אני והלקוח נמצאים יחד, לרוב במשך כמה שעות. בזמן הזה נוצר קשר בינינו. חלק משתפים בסודות, ברגשות. אני יכול להעיד שלאורך השנים שמעתי סיפורים מכל הקשת האפשרית, כולל כאלו שלא הייתי בכלל מדמיין. דברים שקשורים לזוגיות, אהבה, לידה, אירועים טראגיים לא עלינו ועוד. כל חלק במעגל החיים ובמנעד הרגשות הקיים".

שביל של לגו ומגדל מים בבארי

בין הקעקועים עליהם הוא חתום בשלוש השנים האחרונות, יש כאלה שנגעו בו מקרוב במיוחד. אחד מהם נעשה עבור ליעד ונירית ברעם, הוריו של סמ"ר נטע ברעם ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז.

ליעד, היה קולגה של הדר, מורה בבית הספר שבו לימד. הוריו של נטע קעקעו אצלו מספר קעקועים לזכר בנם. "הם סיפרו לי שההודעה האחרונה שלו בווטסאפ הייתה 'אל תפסיקו לבנות לגו בשבילי'. זה היה אחד התחביבים הכי גדולים שלו. מאז הם מנציחים אותו בתחרויות לגו בכל הארץ. חלק מהקעקועים שהם ביקשו היו של שביל וקוביות לגו.

"ממש לאחרונה, שבוע לפני שציינו שלוש שנים לנפילתו, הם קיבלו מהצבא את טביעות האצבע שלו, וביקשו לקעקע גם אותן. זה היה רגע מאוד מרגש".

סיפור קעקוע מרגש נוסף, של משפחתו של עידו קסלסי ז"ל מקיבוץ הראל, לוחם "מגלן" שיצא להילחם ב-7 באוקטובר מבלי לחכות לקריאה או לצו, יחד עם חבריו ליחידה. לאחר ארבעה ימי לחימה, ביום רביעי 11 באוקטובר 2023, נפצע קשה בקרב בקיבוץ זיקים כשחיפה והגן על צוותו תוך כדי שלחם בגבורה בחוליית מחבלים. הוא הובהל לבית החולים שם נפטר מפצעיו, בן 23 בנופלו.

את האהבה לעבודת האדמה ינק עידו מגיל צעיר, כבן למרכז גידולי השדה (גד"ש) בקיבוצו. כנער, עבד בגד"ש יחד עם אביו ואחיו הבכור, כך למד להכיר ולאהוב את המרחב החקלאי של נוף ילדותו. בחג השבועות נהג להסיע את ילדי הקיבוץ בעגלה רתומה לטרקטור בשטחים החקלאיים. כשסיים את שירותו הצבאי חזר לקיבוצו ועבד בגד"ש. משפחתו ביקשה להנציח את דמותו בקעקוע של טרקטור, לזכרו.

אני מאמין שבכל אמנות יש ריפוי. בין אם זו כתיבה, שירה, ציור או בישול. כל מה שהוא ביטוי ויצירה, יש בו גם תהליך של ריפוי נפשי

במקרה אחר, מיכל גוגל-מאסטר, שבנה אסף מיחידת יהל"ם נפל במהלך המלחמה, בחרה יחד עם משפחתה לשחזר את קעקוע הצב שהיה לבנה, ולהוסיף לו כמה תוספות משלה.

לצד המשפחות השכולות, רבים מחבריו ומבני משפחתו של הדר, התקעקעו אצלו לזכר חברים שנרצחו במסיבת הנובה, בהם בר תומר ז"ל מקיבוץ עין שמר, שנרצחה כשהסתתרה ב"אמבולנס הדמים" שנשרף כולו בשטח המסיבה מפגיעה ישירה של RPG.

‏

סיפור נוסף אליו מבקש הדר להתייחס הגיע מקיבוץ בארי. עידו ברמק, ביקש לקעקע את מגדל המים של הקיבוץ ואת החנוכייה שבראשו אותה בנה סבו. באותו בוקר קשה שהה עידו מחוץ לקיבוץ ולא יכול היה להיכנס אליו, בזמן שמתקבלות הודעות הווטסאפ הזועקות לעזרה. "עיצבנו לו לבקשתו קעקוע עם שבר כסימן לטראומה, בשילוב עם רעיון של תקומה".

עד כמה כל הסיפורים הללו השפיעו עליך לאורך התקופה?
‏"להגיד שזה עובר לידי, יהיה שקר. זה גבה ממני מחיר לא קל. באיזשהו מקום זה הפגיש אותי עם הפחד הכי גדול שלי. אמנם עוד אין לי ילדים, אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד ילד.

"שעות ארוכות לצד הורים שכולים, שסיפרו לי על היקרים להם, לשמוע כל סיפור שכזה גורם לך לצביטה עמוקה בלב. אותי אישית זה שאב פעם אחר פעם פנימה, והציף גם לא מעט חרדות. אני חושב שכל המקעקעים כיום מתמודדים עם הדבר הזה בצורה כזו או אחרת".

מה למדת על עצמך לאור השנים האחרונות?
‏"כמו הרבה מאוד אנשים, אני חושב שגם אני השתניתי. החלטתי במשך הזמן שאני רוצה להעמיק את הידע שלי, בעיקר בכל מה שקשור להנחיית קבוצות בשילוב עם אמנויות. המטרה הייתה לנסות לרדת לשורש הדברים, ולפתח את עצמי גם בתור מנחה".‏
‏

איפה נראה אותך בעוד חמש שנים?
‏"ימים יגידו. אני רק יכול לקוות שאמשיך לעשות את הדברים שאני אוהב. אני מאמין שבכל אמנות יש ריפוי. בין אם זו כתיבה, שירה, ציור או בישול. כל מה שהוא ביטוי ויצירה, יש בו גם תהליך של ריפוי נפשי. שאזכה להמשיך לעשות טוב לאנשים ולאפשר להם לזכור. מבחינתי זהו סיפוק אדיר בכל פעם מחדש".