דעה // להיגמל מהשקר של "הרוב הציוני", ובמילים אחרות – חאלס עם הגזענות

צריך לנשום עמוק ולשתות כוס מים. נכון, ברגע זה עוד אין תוצאות סופיות, אבל דבר אחד כבר מסתמן בבירור מהבחירות האלה: רוב גדול מאזרחי ישראל רוצה לשים סוף לשלטונו של בנימין נתניהו. לא רוב קטן, לא יתרון מקרי של מנדט או שניים. רוב גדול, ברור ומובהק, שצפוי להתבטא בפער של עשרה עד חמישה עשר מנדטים בין תומכי המשך שלטונו לבין המתנגדים לו.

עשרה מנדטים הם רוב ברור. חמישה עשר הם כבר הכרעה ציבורית מהדהדת. ומי שינסה להסביר לנו עכשיו שאין רוב להחלפת הממשלה, פשוט בוחר שלא לספור חלק מאזרחי המדינה. כי זה בדיוק הסיפור. לא היעדר רוב, אלא ההתעקשות שלא להכיר בו.

כבר שנים שאנחנו שבויים במושג המעוות הזה, "רוב ציוני". מושג שהפך למעין תעודת כשרות פוליטית, שבאמצעותה אפשר לפסול מראש שותפות עם נציגיהם הנבחרים של כמעט חמישית מאזרחי ישראל

כבר שנים שאנחנו שבויים במושג המעוות הזה, "רוב ציוני". מושג שהפך למעין תעודת כשרות פוליטית, שבאמצעותה אפשר לפסול מראש שותפות עם נציגיהם הנבחרים של כמעט חמישית מאזרחי ישראל. אפילו לא שותפות בקואליציה. אפילו לא חברות בממשלה. גם תמיכה מבחוץ, גם הצבעה משותפת בכנסת, הופכות פתאום למעשה בלתי לגיטימי. ואני רוצה לשאול שאלה פשוטה: מה בדיוק הופך את הרוב של הגוש הביביסטי לציוני?

מה ציוני ביהדות התורה, שמעולם לא הייתה חלק מהתנועה הציונית? מה ציוני בכהניזם הגזעני והפשיסטי של בן גביר וחבריו? מה ציוני בתפיסת העולם של מי שמקדשים עליונות יהודית על פני שוויון אזרחי? האם עצם העובדה שאדם נולד יהודי הופכת אותו לשותף פוליטי ראוי יותר מאזרח ערבי שמאמין בדמוקרטיה, בשוויון ובחיים משותפים?

האם בן גביר הוא שותף לגיטימי יותר מרופא ערבי שמציל חיים בבית חולים? האם מי שמסית נגד אזרחים ערבים ראוי יותר לשבת סביב שולחן הממשלה ממורה ערבייה, ממהנדס, מפועל, מבעל עסק, מסטודנטית, ממאות אלפי אזרחים שעובדים, משלמים מיסים, מגדלים כאן ילדים ורוצים בדיוק כמונו לחיות במדינה נורמלית? למה? רק מפני שהם יהודים והוא ערבי?

זוהי אחת המורשות הרעילות ביותר של עידן נתניהו. לא רק ההסתה נגד הערבים, אלא ההצלחה להפוך את הדרתם הפוליטית לעמדה לגיטימית

בואו נעשה לרגע תרגיל מחשבתי. דמיינו בחירות צמודות מאוד בצרפת. קולותיהם של היהודים עשויים להכריע את זהות הממשלה. ואז קמים מנהיגי המפלגות ומודיעים שאומנם הקרב צמוד והבחירות גורליות, אבל אי אפשר להקים ממשלה בתמיכת היהודים. שהם יכולים להצביע, כמובן, אבל אסור להסתמך על הקולות שלהם. שהם פשוט אינם שותפים לגיטימיים להכרעה הפוליטית. מה היינו אומרים על זה? איך היינו מגיבים? ובצדק גמור.

ובישראל? בישראל הפכנו את הדבר הזה לנורמה. לאמירה שאפשר להשמיע באולפן טלוויזיה בלי למצמץ. לתנאי סף שמנהיגים דמוקרטיים כביכול מקבלים כמובן מאליו. זוהי אחת המורשות הרעילות ביותר של עידן נתניהו. לא רק ההסתה נגד הערבים, אלא ההצלחה להפוך את הדרתם הפוליטית לעמדה לגיטימית, כמעט מובנת מאליה, גם בקרב מי שמתיימרים להציע אלטרנטיבה לשלטונו. ואת הדבר הזה חייבים לשנות. עכשיו.

גדי אייזנקוט, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ושאר מנהיגי גוש השינוי צריכים להבין את גודל השעה. אפשר להתווכח על הכול. על מדיניות ביטחונית, על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, על זהותה של המדינה, על כלכלה, על דת ומדינה. לא צריך להסכים על הכול כדי לשתף פעולה סביב מטרה חיונית אחת: לסיים את שלטונה של ממשלת האסון הזאת, להציל את הדמוקרטיה הישראלית ולהתחיל בתיקון.

זו לא תהיה ממשלה פשוטה. היא תהיה מורכבת, מאתגרת, אולי אפילו קשה מאוד לניהול. יהיו בה מחלוקות עמוקות, ויידרשו פשרות לא פשוטות. אבל האם מישהו באמת חושב שהיא תהיה גרועה יותר מהמשך שלטונם של נתניהו, בן גביר, סמוטריץ' ולוין?

ממשלת אחדות עם נתניהו אינה פתרון. היא פרס למי שעמד בראש המדינה ב-7 באוקטובר, למי שהנהיג אותה בתקופת המלחמה הארוכה והנוראה, ולמי שממשיך להתחמק מאחריות ומוועדת חקירה ממלכתית

האם באמת עדיף להמשיך עם ממשלה שמנסה לפרק את מערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, שמתחמקת מלקיחת אחריות על האסון הגדול בתולדות המדינה, שמשסה ומפלגת ובמקביל ממשיכה לקדם חקיקה הרסנית וביזה סקטוריאלית של הקופה הציבורית?

גם לא חייבים להתחיל בהקמת ממשלה. אם וכאשר אכן יתגבש בכנסת רוב נגד נתניהו, אפשר וצריך להשתמש בו. לפעול להחלפת יו"ר הכנסת, לקדם הקמת ועדת חקירה ממלכתית, לבלום את חוקי ההפיכה המשטרית ולהתחיל להחזיר את הכנסת לתפקידה כמפקחת על הממשלה, ולא כחותמת הגומי שלה. אלה צעדים שמחייבים הליכים ורוב פרלמנטרי מתאים, אבל אין שום סיבה פוליטית לוותר עליהם מראש.

ולכל מי שכבר מתחיל לפזר רמזים על "ממשלת אחדות", כדאי להבהיר: לא תודה. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה פתרון. היא פרס למי שעמד בראש המדינה ב-7 באוקטובר, למי שהנהיג אותה בתקופת המלחמה הארוכה והנוראה, ולמי שממשיך להתחמק מאחריות ומוועדת חקירה ממלכתית. היא תהיה הכשר פוליטי ומוסרי להמשך ההתנהלות שהביאה אותנו עד הלום.

אי אפשר להבטיח לציבור שינוי ואז להחזיר לשלטון את מי שאת שלטונו הבטחתם לסיים. אי אפשר לדבר על תיקון ואז להעניק למי שאחראי לכישלון עוד הזדמנות לנהל את התיקון בעצמו. ובעיקר, אי אפשר להמשיך לדבר על דמוקרטיה ובאותה נשימה להודיע שקולותיהם של אזרחים ערבים אינם נחשבים כשמרכיבים ממשלה.

מותר להציב קווים אדומים ענייניים, אידיאולוגיים ודמוקרטיים. אבל הקווים האלה צריכים לחול על כולם, יהודים וערבים כאחד. אסור שהלאום יהיה קו הפסילה

חלק מהח"כים הערבים מביעים עמדות קשות לעיכול, אבל האם הן קשות יותר מהרצון של עמיחי אליהו להטיל פצצת אטום על עזה או של בצלאל סמוטריץ' למחוק את חווארה? ברור שלא חייבים להסכים עם כל עמדה של כל מפלגה ערבית. לא חייבים להכניס כל מפלגה לקואליציה. מותר להציב קווים אדומים ענייניים, אידיאולוגיים ודמוקרטיים. אבל הקווים האלה צריכים לחול על כולם, יהודים וערבים כאחד. אסור שהלאום יהיה קו הפסילה.

אם יש בכנסת רוב שרוצה להחליף את נתניהו, אז יש רוב. נקודה. והרוב הזה חייב להפסיק להתנצל על עצם קיומו. הבחירות האלה עשויות להעניק לנו הזדמנות היסטורית. לא רק לסיים את שלטונו של נתניהו, אלא להיפרד סוף סוף מאחת התפיסות המכוערות והמזיקות ביותר שהוא הצליח להשריש בפוליטיקה הישראלית: הרעיון שיש אזרחים שקולם כשר בקלפי, אבל פסול כשסופרים אותו בדרך לשלטון.

זה הזמן של מנהיגי גוש השינוי להחליט אם הם באמת רוצים להחליף את הממשלה, או רק להמשיך לדבר על החלפתה. כי את המנדט לשינוי הציבור כבר נתן, לפחות כפי שמסתמן כעת. עכשיו צריך את האומץ להשתמש בו.