הטקסטים הבאים הם תמלול של קובץ שֵׁמע בן 38 שעות, המכיל את עדותה של מארייה אַלבֶּרטָה נוּנֶשׁ אָמאדוּ, שהוקלטה בטייפ מנהלים Olympus Note Corder DP-20, בין 18 באפריל 2019 ל־19 באפריל בשנה שאחריה.

כמו במקרים דומים מדובר, כצפוי, בתמלול שאינו נאמן. לפיכך העימוד, הפיסוק, וכן הכותרות אינם באחריותה של הדוברת עצמה.

מהדיבור שלה הוסרו גם סַמָנֵי השׂיח. עקבות הצחוק והדמע שלה, גם הם. אבל המלים, הנשימה והמקצב נאמנים לחלוטין למקור. יש לציין שהמוזיקה המלווה כמה מהדפים הללו, כגון ה"Miserere" הפופולרי ששרים זוּקֶרוֹ פוֹרְנאצ'ארי ולוּצ'אנוֹ פָּבארוֹטי, או ה־Miserere mei, Deus,‏ שהלחין גְרֶגוֹרְיוֹ אָלֶגְרי, וכן קטעי מוזיקה אחרים, כגון מנגינות ישנות לריקודי בּוֹלֶרוֹ, רוּמבָּה ופָּסָדוֹבְּלֶה, הושמטו גם הם.

עוד חשוב להדגיש כי לעריכתו של הספר הזה תרמו רבות 38 ההערות שנכתבו במו־ידיה של הדוברת, והוכנסו כולן לתוך מעטפה בידי נינָה נוּנְיֶז מֶרסֶדֶשׁ. אל המעטפה צירף מישהו טבעת, זוג עגילים, מחרוזת פנינים, וגם תיק בד קטן. בתוך התיק פתק מקופל, כתוב בכתב־יד, בלוק ובו שישה דפים בגודל A8, ועיפרון קטן, תוצרת Viarco,‏ שחודד בסכין.

אטלס

כאן, במקום שאני נמצאת בו, הלילה תמיד ארוך מן היום, אפילו בעונת האביב, כשמספר שעות היום שווה למספר שעות הלילה. הדבר ידוע ללילה, ובדיוק באמצע הלילה הוא בא אלי ושואל אותי שאלות שקשה להעלות על הדעת, כאילו הוא אותו חתול אפור, עתיק מאוד, שקראו לו ספינקס.

כאן נראה שהלילה קלט שהוא לא מדבר עם מישהי שהיא בורה בענייני ערים ושינה את הגישה, הוא רק רצה לוודא שאני יודעת כמה ערי בירה יש בכדור־הארץ

אני מתכוונת ללילה שמכיר את האמונות הכי עמוקות שלי, את רגעי התהילה והמפלה שלי, את כל הסודות הכמוסים שלי, אפילו אלה שאף־פעם לא מספרים לאף־אחד, בעיקר אלה שקשורים לזיכרונות המתוקים של האהבה. ליתר דיוק, כשאני ישנה, הוא רגוע, אבל ברגע מסוים אני מתעוררת, והמאתגר הזה כבר אופף אותי, מתקדם לעבר גופי, נוחת לי על המיטה וממטיר עלי שאלות, כאילו הוא מורָה בחינוך היסודי שרוצָה להפתיע אותי כשאני לא מוכנה. זה לא קל.

בלילה שעבר פָּתח הפה החשוך שלו, שהתמזג בחשֵׁכה הכי חשוכה, ושאל אותי שאלה שהיה בלתי־אפשרי לענות עליה – הוא רצה לדעת כמה עָרים יש בעולם. אבל אני מכירה את התחבולות של הלילה, ולכן הוא אף־פעם לא תופס אותי לגמרי לא מוכנה. על שאלה כזאת עניתי שאני יודעת יפה מאוד שכדור־הארץ הוא דבר אחד, והעולם הוא דבר אחר. העולם הרבה יותר גדול מכדור־הארץ, ועד עכשיו, לפי מה שאומר הבעל של הבת שלי, עוד לא נמצא שום כוכב־לכת מאוכלס אחר, על אחת כמה וכמה ערים שממוקמות מחוץ לחלל של כדור־הארץ.

אז איך אני יכולה לענות לו?
ככה הצלחתי להרים את הראש מן הכר, להישיר מבט אל הלילה ולומר לו – "תשאל אותי שאלה הגיונית, אם אתה רוצה שאתן לך תשובה סבירה". כאן נראה שהלילה קלט שהוא לא מדבר עם מישהי שהיא בורה בענייני ערים ושינה את הגישה, הוא רק רצה לוודא שאני יודעת כמה ערי בירה יש בכדור־הארץ.

אני דמיינתי את הגלובוס שעמד על שידת הלילה שלי, כלי עזר שהשארתי שם, בבית האמיתי שלי, וסברתי, שוב, שבלתי־אפשרי למנות את כל ערי הבירה הקיימות. אבל בכל־זאת התחלתי לספור על האצבעות, וקודם־כל התחלתי לעבור על־פני אירופה, מהמערב כלפי המזרח.

ציינתי את ליסבון, דבלין, לונדון, מדריד, פריז, בריסל, אמסטרדם, ברלין, רומא, וינה, בלגרד, בוקרשט, קייב, וכך פניתי לעבר רוסיה כשהתחלתי להתבלבל בספירה, והלילה, שהבין שלעולם לא אגיע לסוף, ויתר על המבצע הכביר שהטיל עלי. ואז, ברוב פיקחותו, ביקש ממני שרק אציין את הערים שהבת שלי כבר ביקרה בהן. אבל אני עניתי לו – "לא וָלא. אני לא רוצה לערב את השם של הבת שלי בסיוט הלילי, אני רוצה שהיא תישאר מקושרת לדברים היפים בחיים, הדברים שמתרחשים הרחק מהקירות החשופים האלה. תן לי מנוחה…" אבל בכל־זאת, הלילה עמד על שלו.

איפה נמצאת רֵייקְיאוויק

עמד על שלו, רצה לדעת איפה נמצאת עיר הבירה ששמה רֵייקְיאוויק, בהנחה שאני לא מזהה את המלה בגלל הזרות שלה, ולכן הוא יוכל להתיישב לי על הלב, ללחוץ עליו, ולגרום שייעצר. אבל אני עניתי לו, חוגגת ניצחון, ללא היסוס – "רייקיאוויק נמצאת באיסלנד, אי שיש בו הר געש מסוכן מאוד, שכאשר הוא מתפרץ, הוא שולח נשיפות עשן לכל צפון אירופה, והן מסתירות את אור השמש ומתחברות לעננים. לפני כמה שנים, בגלל מסך העשן הזה, היתה הבת שלי תקועה כמה ימים בעיר אחת בקנדה…"
נוכח התשובה הזאת נעתקו המלים מהפה של הלילה. האם במקרה היה יכול מישהו לתת לו תשובה טובה יותר משלי? בכל־זאת, הלילה לא ויתר. הלילה עבר לצד השני של כדור־הארץ ורצה לדעת איפה נמצאת קָראצ'י. הוא התעקש לתפוס אותי לא מוכנה. אבל לא הצליח, כי עניתי מיד – "אה! כן, אתה מדבר על פקיסטן.

הצלחתי להרים מעט את הראש, שלפתי את הנייד מתחת לכר, פתחתי את המכסה, וכשהמסך נדלק, לחצתי על אחד המקשים, והקשבתי. מן העבר השני קלטתי שמי שהתקשרתי אליו מאזין, אבל לא מדבר

אה! אה! אלא שאני יודעת הרבה יותר ממך, לילה חשוך עגום שכמוך. אז קָראצ'י היא כבר לא עיר הבירה של הארץ הזאת, לעיר הבירה קוראים עכשיו איסלאמאבד. למדתי את זה ב'אטלס הגדול של העולם' בהוצאת Civilização, לפני שהוא נהרס. אתה יכול לשאול את כל השאלות שאתה רוצה. תביס אותי, לילה, אם אתה מסוגל". אִתגרתי אני.

וכשאנחנו נמצאים בנקודה הזאת, במקום לוותר, הוא הסתובב מסביב לגופי, ניפנף בכנפיים החשוכות, חשוכות כמו הלילה הכי חשוך, ושאל אותי, בהיענות במשנה להט לאתגר שהצבתי, אם אני יודעת באיזו ארץ עיר הבירה היא בּאקוּ. "כותבים את זה ב־c או ב־k?" – שאלתי. אמר לי שכותבים ב־k. מיד ראיתי את המלה Baku חולפת לנגד עיני כמו בסרט, השם הברור הזה, משורטט, גזור בשטח שנמצא בדרום־מערב אסיה, נשען על הים הכספי, ועמדתי לבטא את שם המדינה, בלי שום היסוס, והנה, לפתע, נעלמה המלה מעיני.

בורות בלתי נסבלת

כאילו הונף על הזיכרון שלי מטאטא וגרף את האותיות לאזור שמחוץ להישג ידי, ובלי שאדע איך, הסרט נעלם. זְבֶּנג. במקום השם יקר־הערך שעמדתי להגות, נותר הרִיק. Baku, שנכתבת ב־k, היטלטלה בחשכת המחשבה שלי, ושום מדינה לא נשארה סביבה. הלילה הביט בי, נעץ את מבטו נטול העיניים בעיניים שלי, והביס אותי. באותו רגע הפכה הבורות שלי לבלתי־נסבלת. איך אוכל להמשיך להתעמת עם הלילה הנורא הזה שלעג לי בחשכת החדר? איך? – חשבתי, חשבתי, בלי להסיט את העיניים מעיני הלילה, עיכבתי את התקדמותו, דאגתי שיהיה רחוק עד כמה שאפשר, ובאותו רגע מצאתי מוצא.
בלי להסיט לרגע את המבט מגופו הנתעב של הלילה, הצלחתי להרים מעט את הראש, שלפתי את הנייד מתחת לכר, פתחתי את המכסה, וכשהמסך נדלק, לחצתי על אחד המקשים, והקשבתי. מן העבר השני קלטתי שמי שהתקשרתי אליו מאזין, אבל לא מדבר. חיכיתי עוד קצת, וכלום. אז דיברתי אני – "שמע, יש לי שאלה אליך. אתה יודע במקרה איפה נמצאת עיר בשם בּאקוּ?" מי שנמצא מעברו השני של הקו המשיך לשתוק, שמעתי את הנשימה שלו כאילו הוא כאן, לידי, אבל הוא לא הוציא הגה. חיכיתי, התעקשתי – "כן, בּאקוּ, בבקשה…"

"את יודעת מה השעה, גברת? את יודעת שעכשיו השעה ארבע לפנות־בוקר? מה עובר לך בראש שאת מטלפנת אלי בשעה כזאת בשביל לשאול על עיר שקוראים לה בּאקוּ?"

אז נשמע קולו ברור, עבה, תוף מתופף לי ליד האוזניים – "את יודעת מה השעה, גברת? את יודעת שעכשיו השעה ארבע לפנות־בוקר? מה עובר לך בראש שאת מטלפנת אלי בשעה כזאת בשביל לשאול על עיר שקוראים לה בּאקוּ?" התנצלתי, אבל הוא לא הקשיב, המשיך לדבר יחד עם המלים שלי – "לא, הפעם לא תתחמקי, הבת שלך תדע הכל. כן, היא תדע. חכי לַמכה…"

התכוננתי. לפי האינטונציה, הבנתי שהוא ימשיך להתלונן באותה נימה, אפילו לא יכולתי לשער איך הדיבור הזה יוכל להסתיים, ואז לחצתי על מקש הניתוק, לחצתי עליו באיטיות עד כמה שאפשר, רציתי לחסל את הקול, רציתי לדמיין כמה טוב היה אם השיחה הזאת לא היתה מתקיימת. שבכלל בכלל לא היתה מתקיימת. וכך נשארתי עם הטלפון ביד, חיכיתי שהוא יחזיר צלצול, או שהיא־עצמה תתקשר אלי כעבור זמן־מה, משם, מן העבר השני של כדור־הארץ, אחרי שהוא יספיק להתקשר אליה, וגם היא תחקור אותי ממרחקים, כדי לברר מה הניע אותי לטלפן הביתה בארבע לפנות־בוקר.

אבל זה לא מה שקרה. הלילה חזר למקומו בלי שיהיו בין שנינו מובס ומביס, ואני לא שמעתי יותר שום רחש בעוד אני ממשיכה להחזיק את הטלפון לחוץ היטב בכף היד ומחכה למה שעלול להתרחש. עד שציפור אביבית עברה בשירה בקרבת מקום. במלבן של החלון הופיע השחר בוורוד, והתקרה הלבנה נראתה ורדרדה מעל לראשי ובישרה על יום חדש. ובעוד המלה בּאקוּ לא הופיעה רשומה על הדף הירוק־כחול של מפת המדינה שהיא הבירה שלה, אני חשבתי על האור שבאותו רגע כנראה מאיר את הבית שנשאר שם, עם השולחנות, הכיסאות, החלונות, הסדינים והווילונות, ושולחן־הכתיבה עם גב המגירות שהשארתי בו את היומנים שלי ואת האטלס האבוד שלי.

19 באפריל 2019

דרך חור דקיק הגשם
דלף – בתוך פחות מהֶבזק ברק
את העולם שטף.

"חמלה" מאת לידיה ז'ורז', בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד