על אף ששיריו פורסמו במהלך השנים באכסניות שונות (וגם מספר פעמים כאן ב"זמן קיבוץ"), רק לאחרונה ראה אור "שבר פתוח" (הוצאת "עמדה"), ספר שיריו הראשון של יעקב אשר. הוא בן 62, חבר קיבוץ עין השופט, מחנך, מנהל חטיבת ההיסטוריה בחבצלת, עורך טקסי חיים וכאמור משורר. "חשבתי לקרוא לספר 'שברים פתוחים' מתוך הבנה שהוא מחזיק יותר משבר אחד", הוא אומר. "המשורר רוני סומק הציע לי את הצמצום. בצבא הייתי חובש קרבי ושבר פתוח הוא דימוי שלקוח מעולם הרפואה, בו רואים את הפצע, השבר, מבפנים. במובנים מסוימים הייתי מעוניין שיסתכלו ככה עלי ויראו את השבר ויבינו שזה לא משהו שאפשר לקבע ולהעלים. הפוסט-טראומה לא נעלמת, היא נשארת איתך כצלקת שאי אפשר לראות ולמשש. קאלי, כלבת השירות שלי, גם היא חלק מהוצאת הסיפור הרחב שלי החוצה".

גדלתי בדלות תרבותית

הוא נולד וגדל בבית שמש ("שהייתה עיירה מאוד קטנה") והתחיל לכתוב שירים כבר בכיתה ה'. "שני הוריי הם ילידי עירק ועלו כנערים לארץ" מספר יעקב, "אבא עבד כל חייו ברכבת ישראל ואימא הייתה מטפלת תינוקות. בכיתה ז'-ח' השתתפתי בקבוצת כתיבה בבית הסופר ע"ש חיים הזז בירושלים. המורים שלי היו יהודה עמיחי, אהרון אפלפלד, מנחם בן, דליה רביקוביץ, שמאי גולן ואחרים. בסוף כיתה ח' ההורים עברו לבת ים ואני בחרתי ללכת לכפר הנוער בן שמן, שם עשיתי את התיכון והייתי תלמידו של יחיאל (חיליק) חזק, שהיה המורה שלי לספרות".

אביו גויס למילואים לתקופה ממושכת במלחמת יום כיפור, והילד יעקב כתב שיר געגוע אליו. "התחושה מלווה אותי עד היום. השיר נבע מתוך עצמו, לא חשבתי אותו. פעמים רבות אין לי מושג מאין באים השירים ואני המום ממה שכתבתי. השירים נובעים מהתת מודע", הוא מספר. "בכיתה ו' פרסמתי שיר בעלון בית הספר והיועצת הפנתה אותי ללמוד ב'בית הסופר' בירושלים. כולם היו שם מבוגרים ממני, בני 'האצולה הירושלמית'. הייתה מורכבות, גם בגלל הגיל. לא נחשפתי לשירה. הייתי מגיע לספריה ולוקח מהמדף ספר שירה והספרנית הייתה מסתכלת עלי ותוהה איך זה יכול להיות. לא היה לי עושר תרבותי, גדלתי בדלות תרבותית והייתי בתחושה של נחיתות מול בני הפרופסורים והשופטים".

יש לך עוד זיכרון מהתקופה ההיא?

אני זוכר שהיה ערב ב'בית הסופר' שבו ביקשו ממני לקרוא שני שירים. לאמא שלי היה יותר חשוב איך אני אראה והיא הכריחה אותי ללבוש את חליפת בר המצווה שלי. חליפת גברדין אשר הרגשתי בה מאוד לא נוח".

הלכתי למלחמה שלא רציתי ללכת אליה ואני חוזר מהמסע לא כמו שיצאתי. אני חושב שכך גם אברהם ויצחק חזרו. המדינה עוקדת אנשים צעירים לתוך מציאות בלתי אפשרית

בבית הסופר הוא נחשף לראשונה לשירה מודרנית בעיקר דרך המורים: יהודה עמיחי, אהרון אפלפלד, דליה רביקוביץ', מנחם בן, אשר רייך. "אהרון אפלפלד ויהודה עמיחי העריכו את מה שכתבתי ומאוד חיזקו אותי. הייתי שם שנתיים ז'-ח' וכבר שם פרסמתי שירים בחוברת בשם 'אגני חימצון' שהוצאתי עם חברים מהחוג".

"המהפכה שלי", אומר אשר, "הייתה כאשר הגעתי ללמוד בבן שמן. חיליק חזק עודד אותי לכתוב. בספרי יש לא מעט שירים מהשנים 1977-1976. לעיתים אני קורא לאנשים שירים מאז ושירים מעכשיו, הם לא תמיד מצליחים לנחש איזה שיר מאיזו תקופה".

מדוע עכשיו השירים שהצטברו במגירה יצאו לאור ונהפכו לספר?

"כל השנים חשבתי שאין לי שירים מספיק טובים. הייתי צריך את האדם שייתן לי את הדחיפה ורותי, בת הזוג שלי, היא שעשתה זאת. היא הייתה המומה כששמעה בפעם הראשונה את השירים ולא הבינה איך יכול להיות שלא פרסמתי עדיין ספר. ועדיין הייתי צריך לשמוע את העידוד והתמיכה מרוני סומק ובהמשך מיקיר'".

בארות העצב

כְּבָר בְּבֶטֶן אִמּוֹ

יָדַע יִצְחָק שֶׁתָּבוֹא הָעֲקֵדָה.

אַךְ הִיא צָחֲקָה בָּאֹהֶל לִבְשׂוֹרַת הַמַּלְאָכִים

וְּרְעָלַת הַחוֹל הַנּוֹדֵד כִּסְּתָה אֶת עֵינֶיהָ

מִלִּרְאוֹת אֶת הַנּוֹלָד.

כְּשֶׁהוּקָא מִתּוֹךְ רַחֲמָהּ

הָיָה בָּרוּר שֶׁהַשֵּׁם אֵינוֹ יָאֶה

לְעֹמֶק

בְּאֵרוֹת

הָעֶצֶב

שֶׁבְּפָנָיו.

אַךְ אַבְרָהָם כְּבָר נִשְׁבָּה בְּמֶתֶק שְׂפָתָיו

שֶׁל הָאֵל וּבְהַבְטָחוֹתָיו

וְאִבֵּד אֶת שְׁמִיעָתוֹ, מְאוֹר עֵינָיו,

צֶלֶם אָב.

השיר הזה עוסק בנושא העקדה, כמו גם שירים נוספים. מהו מקומו של הסיפור בתפיסת עולמך?

"אנשים שקוראים את הספר מופתעים. הפוסט טראומה לא בהכרח באה לידי ביטוי בחיי היומיום שלי – בספר היא מאוד נוכחת והיא מקבלת מקום משמעותי בחיי. הייתי חובש פלוגתי בנח"ל במלחמת לבנון הראשונה. שירתי בלבנון מתחילת המלחמה ועד מרץ 1983. בעקבות השירות לקיתי בהלם קרב אך זה היה מודחק והתפרץ דווקא בארץ באימון בצאלים בשנת 1983. למרות ועל אף הלם הקרב, העליתי פרופיל מחדש והייתי חובש גדודי עד גיל 45. אני מוכר ומטופל דרך אגף השיקום והיום אני מחזיק גם כלבת שירות שעוזרת לי ספציפית עם התסמינים ועם הביטויים השונים של המלחמה שכולנו חווינו בשנתיים האחרונות".

דימוי העקדה, לדבריך, איננו רק הסיפור התנ"כי. במידה רבה זהו הסיפור האישי שלך.

"הלכתי למלחמה שלא רציתי ללכת אליה ואני חוזר מהמסע לא כמו שיצאתי. אני חושב שכך גם אברהם ויצחק חזרו. המדינה עוקדת אנשים צעירים לתוך מציאות בלתי אפשרית. לפני המלחמה (לבנון הראשונה) הייתי בהיאחזות שיאון בהר דב, יש שם אתר של 'ברית בין הבתרים'. נושא שאלת האמונה הקיצונית העסיק אותי מאוד. איך האמונה מביאה אב להקריב את הבן שכל כך כמה לו. היה לי כעס על דור ההורים ששלחו אותי. הייתה לי התנגדות למלחמת לבנון כמי שבא מהצד השמאלי של המפה והיה לי מאוד קשה להכיל את הסיטואציה. ביום הראשון של המלחמה סירבתי לצאת, יצאתי רק בגלל החברים שאמרו שאני החובש שלהם וצריך לטפל ולשמור עליהם".

באחד השירים של העקדה אתה מתאר הליכה בוואדי שהייתם שוכבים בו במארבים, ממש למרגלות העמדות של הסורים.

"ההליכה בוואדי, בסבך של עצים ובידיעה שגם האויב יודע היכן אנו שוכבים ולמעשה בכל רגע נתון יכולנו להיות מותקפים – מובלים אל העקדה – הייתה מאוד נוכחת בהוויה שלי. החרדה מהאפשרות שניתקל, החרדה מהאפשרות שאצטרך לטפל בחבריי תחת אש הייתה חזקה וברורה".

ועולות כאן גם שאלות הקשורות לאמונה.

"העקדה בעיני מרבית המפרשים והפוסקים היא הביטוי האולטימטיבי לאמונה באלוהים ובעיני זה איום ונורא. חברה שמקריבה את הדבר היקר מכל בגלל אמונה זה קשה לי מאוד".

בגן המשחקים

בְּנִי יוֹרֵד אֵלַי בַּמַּגְלֵשָׁה,

כְּמוֹ מַלְאָךְ בְּסֻלַּם יַעֲקֹב.

רֹחַב יָדַי הַפְּרוּשׂוֹת לְקַבֵּל אוֹתוֹ

קָטָן

מִנֶּפַח לִבִּי הַנִּפְתָּח.

אתה אב לארבעה. יש פער גדול בין השירים על העקדה לבין השירים על ילדיך, בהם אתה אב אוהב ורך.

"הפכתי להיות אבא בגיל 35, כמהתי לזה בכל מאודי. מהרגע שסוף, בתי הבכורה והמאיירת המוכשרת של עטיפת הספר, נולדה הרגשתי שעברתי טרנספורמציה גדולה. גדלתי בבית שכמעט אין בו מגע. ההורים לא היו פנויים לילדים. השיר הראשון בספר עוסק בילדים שלי ובתחושה שהם אוצר שאין כמוהו. 'ילדי כל אוצרותיי' ככה אני קורא להם בווטסאפ. אני יותר מחבק ומנשק מההורים שלי והלב שלי מתמלא מילדי כל פעם מחדש. קיים בי צורך לפצות על הילדות שלי מצד אחד ומהצד השני שההורות שלי לא תהיה סוגרת ולוחצת".

הקשר הבין דורי בא לידי ביטוי בשירים על הסבים שלך, שמצד אחד הוא מעיק ומהצד השני גם מעניק ביטחון.

"יש שני שירים על סבא. האחד שאני קרוי על שמו וסבא שני שמאוד אהב אותי. השיר השני, "סבא עובדיה", נוצר כתרגיל בכתיבה בסדנה של רוני סומק. הוא מלווה אותי למרות שהוא נפטר כאשר הייתי בן 14. תמיד אזכור לו את הטיפול בבנו (דוד שלי) בעל הצרכים המיוחדים. עבורי הוא מודל גם בהורות. הוא היה גבאי בבית הכנסת. אני עורך טקסים במסגרת ארגון 'הויה' ומושפע ממנו".

סבא עובדיה

זֶה הָיָה שָׁם תָּמִיד,

כֹּבֶד יָדוֹ שֶׁל סָבִי עַל כְּתֵפִי.

עַכְשָׁו, אַחֲרֵי מוֹתוֹ,

מַכְבִּידָה הַיָּד עַל מַפְתֵּחַ לִבִּי.

אשר מנהל את "מורשת המכון למחקר ותיעוד ע"ש מרדכי אנילביץ'", אבל השיר "כשאפתח את המכסה", נכתב לפני שהגיע לשם. "בחלק מחוויות הילדות שלי השואה הייתה כל הזמן ברקע. השיר הזה מנסה להראות את הוורסטיליות – שירי דיכאון יחד עם ההנאה והגילוי של יופי המראות. להראות תמונה רחבה יותר, לא רק להשתבלל לתוך הטראומה. היה לי מאוד ברור כבר בשלב מוקדם שאני בוחר בחיים – ובחרתי בחיים. בחרתי לעבוד בחינוך, בו אתה חייב לעבוד עם תקווה ועם כוכב צפון שמכוון אותך, בו אתה חייב לצאת מעצמך אל האחר ולהיות אותנטי. שם קורה הניצוץ המיוחד בין חניך ומחנך, בין אדם צעיר למבוגר", הוא אומר.

כשאפתח את המכסה

כְּשֶׁאֶפְתַּח אֶת הַמִּכְסֶה

יִתְגַּלּוּ כָּל אוֹצְרוֹת סִין וְכָל יְפִי מַרְאוֹתֶיהָ.

כְּשֶׁאֶפְתַּח אֶת הַמִּכְסֶה יָבוֹאוּ, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן,

כָּל חֶרְדוֹתַי עַל חַיִּים בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב

שֶׁל וַרְשָׁה.

כְּשֶׁאֶפְתַּח אֶת הַמִּכְסֶה

אוּכַל לְהַכְנִיס יָד וּלְלַטֵּף אֶת הַלֵּב

שֶׁעוֹמֵד מוּל בְּחִירוֹתָיו.

כְּשֶׁאֶפְתַּח אֶת מִכְסֵה גַּלְגַּל הָעַיִן,

אֲגַלֶּה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן

כָּאן.

כמנהל "מורשת המכון למחקר ותיעוד ע"ש מרדכי אנילביץ'", השואה משפיעה על השירים הנכתבים?

"אני חושב שלא העזתי לגעת בשואה באופן ישיר. באחד מימי הזיכרון לשואה אמר פרופ' יהודה באואר ז"ל שהוא ניגש לכל חומר ראשוני מהשואה בחרדת קודש. הרגשתי שהנושא גדול עלי מכדי לעסוק בו. השיר הראשון שלי על הנושא נקרא 'משה שם זמני'. הוא מתאר את החוויה של המעבר מהחיים הרגילים לחוויית המחנה. אני בטוח שאני מושפע מהעבודה ב'מורשת' ומהמסע שעשיתי עם תנועת הבוגרים ואני חושב שיהיה להם מקום משמעותי בספר הבא שלי. היו הרבה אלמנטים מפחידים בחיי והספר גרם לי להיות יותר פתוח, והיום בעקבות תהליך הוצאת הספר ויציאתו לאור אני גם מרגיש יותר נינוח".

נסיים בתודות. ביקשת להודות לאלו "שהספר הזה מאוד בזכותם ובלעדיהם הוא לא היה בא כך לעולם".

"לרותי אוליניק, בת זוגי, לרוני סומק, מורי ורבי וכיום גם ידיד ורע – שתמך וסייע בחיבור ליקיר בן משה (משורר, עורך ומנכ"ל בית ביאליק), עורך הספר שעשה עבודה נהדרת בגיבוש השירים לכדי ספר. לרני יגיל, מנהל ההוצאה לאור 'עמדה', משורר, סופר ומבקר ספרות שעשה עריכה נוספת לספר וליווה את כל תהליך ההוצאה שלו לאור. לבתי סוף שציירה את עטיפת הספר. הציור על הספר מתכתב עם נושא הפוסט טראומה והשבר הפתוח. הוא צויר בטכניקה מיוחדת של יין אדום ומכחול דק והוא נפלא בעיניי. לקרן-עד מעין השופט ולקרן חבצלת על תמיכתם בהוצאת הספר ולמרכז הספריות במשרד התרבות על התמיכה ועל פרס איגוד הספריות הציבוריות".