גוף יחיד, גוף רבים

נסה לחדור אל חוויית העצמי, אל המראֶה שמרצד בעיניך כשאתה עוצם אותן, אל רטט הגוף החי, אל תחושת הזרימה בקצות האצבעות, אל הצליל העמום של השקט שמקנן בתוך הגולגולת. כל אלה מעצבים תחושה של נבדלוּת, של קַשיבוּת, ויש האומרים, את תודעת עצמי.

הקשר בינך לבינך, בינך לבין מה שמחוץ לך, מושג באמצעות התודעה. לטענת עמנואל לוינס, הכושר להבין את היש עומד ביסוד הקיום האנושי. הבנה זו היא ישות בפני עצמה, אופן הקיום של האדם. השאלה לגבי אופן קיומנו אינה מרפה, אלא מתדפקת על כל השערים, כדברי הלל הזקן: "כשאני לעצמי, מה אני?"

באותה מידה אפשר לתהות גם על אפשרות קיומה של תודעה עצמית קולקטיבית. סך הרשמים האישיים – האין הם באים לידי ביטוי בתרבות התקופה – בהלכי הרוח, בזרמים הפוליטיים, בתנועות החברתיות ובהשקפות העולם, בהגות, במחקר וביצירה? האין הם ראי התקופה, כפי שפרידריך הגל טוען במשנתו הפילוסופית?

האני־אנחנו הוא קפסולת קיום של המין האנושי. הביוגרפיה של הפרט היא במידה רבה חלק מהיסטוריה משותפת, רעיון שסותר את האמונה של הנאורות ושל האתוס המודרני בכוחם של היחיד ושל קבוצות שוליים, בכלל זה אמנים וקולקטיבים, להשפיע ולחולל שינוי.

האם יצירתו ההגותית, המחקרית או האמנותית של היחיד משפיעה על תחום הציבור, על המהלך התרבותי והפוליטי הכולל, באותה מידה כמו השפעתם של מי שאינם שואלים או שלא זכו לתנאים לשאול ולחפש תשובה לתכלית חייהם?

היינץ קוהוט אומר:

בהיותי כה שקוע בפסיכולוגיה אינדיווידואלית, קשה לי להגות בהפשטה של קבוצה שיש לה משמעות חיים כמו זו של אדם (יחיד). כאשר אנו מדברים על עצמי־הקבוצה, אנו מתכוונים למספר פרטים שאינם בהכרח הרוב אולם הם הקובעים את המעשה ההיסטורי. […] הם חייבים להיות מייצגים. היכן שהוא חייב להתקיים מכנה משותף, גלויה ככל שתהא שונוּתן של קבוצות.

כשהוא נדרש לשאלת הזולת־עצמי התרבותי, קוהוט מתייחס לתפקיד האמנות בזיהוי מוקדם של צורכי העצמי־קבוצה ובהיענות להם. העצמת העצמי, האינדיבידואל, היא סממן של תחיית הפעולה המשותפת ושל התגבשותן של אידיאולוגיות חברתיות ומרחביות במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20.

אנחנו נמצאים על הרצף בין הפרטי לציבורי ומגבים את עצמנו באמצעות זיקה לקולקטיב כזה או אחר, מתוך הקפדה לשמור על העצמאות ועל הפרטיות שלנו. המרחב, בייחוד העירוני, מאפשר לנו להיות לבד אך להרגיש ביחד.

במילים אחרות, הזהות האישית והנבדלוּת שלנו מתגבשות למעשה בסביבת זולתנו. פועלות כאן דינמיקות סותרות, מצד אחד, של רפלקסיה – שיקוף או הדהוד של הקבוצה – ומצד שני, של פעולה מתוך ביקורת עליה ואף התנגדות לה. לו הייתה על המגרש רק קבוצה אחת, יש סיכוי שהקהל היה הופך להמון (לגוף רבים).

כאן כבר נחשף הקשר בין גוף, קול ומרחב, כי ההמון (מלשון "הומה") הוא גם הֶמיָה. מֵעֵבר לתפיסת המרחב הציבורי בזיכרון שלנו כהבזק, כלומר כתמונת מצב נייחת, הוא יכול להתקיים בתודעה שלנו גם כמרחב קולי או צלילי.

דמיינו את הצליל המרחבי של עיר בעת תהלוכת הפגנה ברחובותיה או של כיכר עיר לאחר שהפגנה בה התפזרה. לצליל המרחבי יש נפח, אך להבדיל מחומר רגיל, יש לו גם השפעה חזקה בזכות כושר ההתפשטות והחדירה שלו. אנחנו מסובבים כפתור כשאנחנו מבקשים להגביר את עוצמת הקול במכשיר הנגינה. צליל בעל נפח ראוי יוצר מרחב: גוף יחיד, גוף רבים (להבדיל מגופים), קול יחיד, קולות רבים, חתימת קול.

המרחב הציבורי "עושה רילוקיישן" כעת לרשתות חברתיות מקוונות, למאגרי מידע של מערכות תקשורת אלקטרונית ושל תוכנות מעקב וריגול. לכל מהלך של יצירת קשר בין־אישי נדרש ליווי צמוד של לוויין: אתם נוסעים ברכבת הקלה, מבטיכם נפגשים. אתם פותחים את האינסטגרם. בלחיצה על שלוש הנקודות, ייפתח תפריט ובו חמש אפשרויות, בחר באפשרות Copy Profile URL. אם הנוסעת שמולך תאשר, תוכל לשלוח את הקישור למכשיר שלה. שיתפת? חשפת. חשפת? נחשפת, אבל דילגת על המבוכה שכרוכה ביצירת קשר. מורה נבוכים.

רשימת אנשי הקשר שלך מתארכת והולכת. אתה חבר בקבוצות תקשורת, בפורומים ובקהילות מקוונות רבות. הקשר־לא־קשר הזה אינו מתייג אותך כשייך, אינו מחייב אותך להזדהות או לקשור קשרים פיזיים.

האינטראקציה, אם וכאשר היא מתקיימת, אינה מתקיימת בהכרח ברמה האישית. אפשר להיות אחד ממאות אלפי העוקבים אחר איש תקשורת או אשת תקשורת עם פרופיל אישי מהונדס ועם תמונת פרופיל אטרקטיבית או אחר אישיות שזה עתה הגיחה מרחמה של בינה מלאכותית.

בשונה ממרחבי הסייבר, השייכות אינה תכונה מולדת של המרחב הציבורי. המשתמש נוכח בפעולתו וממקם את עצמו ביחס למרחב. הוא מִתקשר אליו באמצעות הפעולות שלו. הפעולות האלה הן שרירים ברקמה האורבנית. פעולה משותפת בשעות השיא במרכזי עסקים עירוניים או בעת הפגנת המונים יוצרת מסת שריר: היא "עושה שריר". רפיון השרירים ניכר בערי שינה ובשכונות פרווריות, שהקשר בין התושב לסביבתו נחלש בהן.

עיר רפאים: מצלמת הווידיאו נעה באיטיות מעל הרחובות, הבתים והחצרות. אין נפש חיה. משהו מוזר מתרחש כאן. זיכרון של גוף מת מכה בכם. המרחב נראה אמיתי, אך נדמה שעצר את נשימתו. אתם רוצים "לבדוק לו את הדופק" – האם הוא מגלה סימני חיים?

תקריב: עין צופה מתמקדת בפרטים, מנסה לתהות אם מדובר ביצירת וידיאו־ארט שכבר נצפתה בעבר או בחלום בלהות. מצג שווא של שכונה פרוורית? העין מאמתת את הפרטים – המספרים על לוחות הרישוי של המכוניות, תיבת הדואר שניצבת לצד שער הכניסה לחצר, הפרחים שצומחים בערוגה, תנודת עלי העץ ברוח, הווילון בחלון.

לפתע פתאום העין מבחינה בחסרונם של צללים – לא משנה מאיזו זווית ראייה הסצנה צולמה או דומיינה. לא ברור היכן מקור האור, מה רוּם־השמש, מה שעת היום. הדימוי הזה אינו מניח לצופה בו, הוא מעורר אימה שמחוץ למקום ולזמן, כמו מחוג שניתק מלוח השעות.

האם מדובר בתיעוד או שמא רק בדימוי, בתמונת מצב דיסטופית, אפוקליפטית, באמנזיה מרחבית? הדימוי מתדפק בשער. פּֽתח! אתה פוקח עיניים. אישון אחד חולק את המראֶה עם אישון אחר. אתה עוצם עיניים. הדימוי חומק. צל עובר.

צל על בריכת שושני המים בצילום דיוקן עצמי של קלוד מונה. הוא מצלם את האדוות בבריכה שבגינת ביתו בזִ'יבֶנִי, וצללית דמותו נקלטת בעין המצלמה באקראי, צפה על פני המים. "נופי המים האלה וההשתקפויות בהם הפכו לי לאובססיה. הם מעבר לכוחותיי כאדם זקן, ובכל זאת ברצוני למצוא יכולת לבטא את מה שאני חש".

פרק מתוך "גוף צל", ספרו של הדס עפרת שרואה אור בימים אלה בסדרת קו אדום אמנות בהוצאת הקיבוץ המאוחד

הדס עפרת הוא אמן בין-תחומי, חתן פרס ישראל לאמנויות המופע (2016), מייסד בית הספר לתיאטרון חזותי ושותף לייסודם של תיאטרון הקרון, הזירה הבין־תחומית בירושלים וספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב. משמש כיום יו"ר המִּנהל הקהילתי גינות העיר בירושלים.

ספרו 'מציאות רבה מדי: על אמנות המופע' ראה אור בסדרה 'קו אדום אמנות', הוצאת הקיבוץ המאוחד.