מילים מהלב // כל אחד ויצחק רבין שלו

אנחנו מציינים היום 31 שנים להירצחו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בסיום עצרת השלום שהתקיימה אז, במוצאי השבת של 4 בנובמבר, י'ב בחשוון תשנ"ו, בכיכר מלכי ישראל, שהפכה לכיכר רבין, בתל-אביב.

אני נזכר באותו מוצאי שבת, שהפך לפרק עצוב וטרגי בתולדות מדינת ישראל, כאשר יגאל עמיר, סטודנט בבר-אילן, ירה ביצחק רבין שלושה כדורים עם סיום העצרת וקטל את חייו של ראש הממשלה ומי שהיה רמטכ"ל צה"ל במלחמת ששת הימים וחתן פרס נובל לשלום.

אותה עצרת למען השלום אורגנה אז על ידי תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית וסחפה לכיכר כ- 300 אלף איש. אותם ימים שימשתי גם ככתב של עיתון "דבר" וגם כעורכו של "במעלה", ביטאונה המיתולוגי של תנועת "הנוער העובד והלומד", שהיתה, עם עשרות אלפי חניכיה, שותפה פעילה לקיומה של העצרת.

בתוקף תפקידי התקשורתי כבר רקמתי באותו ערב כיצד אני מסקר את האירוע, כולל נאומיהם של ראש הממשלה רבין ושל שר החוץ, שמעון פרס וכמובן שהתרגשנו אז כולנו בעת שרבין ופרס שרו אז ביחד עם מירי אלוני את "שיר לשלום".

בתסריט המסויט ביותר לא העליתי על דעתי, שדקות אחדות לאחר מכן יישמעו בחלל האוויר הדי היריות ששינו את פני המדינה לשנים רבות

עמדנו אז, אנשי התקשורת, קרוב לבמה, מרחק של עשרות מטרים משורת המכובדים שעל הבמה. בתסריט המסויט ביותר לא העליתי על דעתי, שדקות אחדות לאחר מכן יישמעו בחלל האוויר הדי היריות ששינו את פני המדינה לשנים רבות.

או אז נזכרתי באותו לילה בפגישה אינטימית משהו שקיימנו, יצחק רבין ואנוכי, שנה וחצי קודם לכן, באפריל 1994, עם פתיחת הוועידה התשיעית של תנועת "הנוער העובד והלומד" באולם ה"סינרמה" ביד אליהו שבתל-אביב.

בנעוריו היה רבין, עוד הרבה לפני ששימש רמטכ"ל צה"ל, שגריר ישראל בארצות הברית וראש ממשלה, חניך בתנועת "הנוער העובד והלומד" והוא הוזמן אז, יחד עם נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן המנוח, להיות אורחי הכבוד של הוועידה.

שעה קלה, בטרם נפתחה הוועידה, הותר לי באופן בלעדי להיפגש פנים אל פנים עם רבין בחדר האח"מים של ה"סינרמה" ולראיין אותו עבור ביטאון "במעלה" של "הנוער העובד והלומד", כאשר אנשי האבטחה מונעים מכל נציגי אמצעי התקשורת האחרים שצבאו על דלתות החדר כדי להתקרב לראש הממשלה, קל וחומר לראיינו.

31 שנים חלפו מאז אותו מוצאי שבת בכיכר ודומה שדבר לא השתנה. מציאות של שסע בחברה הישראלית, אלימות והסתה ותהליך השלום נדחק לפינה על רקע של מלחמה מתמשכת וכואבת

רבין כמו רבין, היה מבויש קמעא, הסמיק וחייך מדי פעם כשהוא מתראיין לעיתונאי, בוגר אמנם, כשהוא לבוש חולצה כחולה עם שרוך אדום.

הריאיון עם רבין התמקד אז בזיכרונות ילדותו ונעוריו אודות היותו חניך בתנועת הנוער. במהלך הריאיון, רבין הרגיש כמו בבית. מחוץ לחדר התדפקו כתבים בכירים כדי לחלץ מראש הממשלה איזו אמירה בעלת נופך מדיני, אבל רבין צלל בשיחה עמי אל זיכרונות ילדותו.

"גם אני הייתי בילדותי ובנעוריי ב'נוער העובד' ואפילו הייתי חתום על העיתון של תנועת הנוער", סיפר לי אז רבין, וכל תקופת היותי חניך בתנועה הייתי קורא בעיתון הזה. כל הכבוד לכם שאתם עדיין מוציאים את 'במעלה' לאור".

במהלך השיחה עמו, הענקתי לרבין את הגיליון החגיגי של "במעלה" שיצא לרגל קיומה של הוועידה. רבין עלעל בגיליון, התעכב על כתבה כזו או אחרת וכשהתבקש להתמסר למצלמה בפוזה של 'קורא בעיתון', השיב – "אין שום בעיה. מה לא עושים למען העיתונות ועוד כשמדובר בעיתון של תנועת הנוער בה גדלתי והתחנכתי".

אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות

מפגש בלעדי ובלתי אמצעי כזה לא שוכחים לעולם. זיכרון שמתעצם בכל 4 בנובמבר, הערב בו נרצח יצחק רבין בעצרת שהתקיימה תחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות".

בנאומו באותה עצרת אמר יצחק רבין כי "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות".

31 שנים חלפו מאז אותו מוצאי שבת בכיכר ודומה שדבר לא השתנה. מציאות של שסע בחברה הישראלית, אלימות והסתה ותהליך השלום נדחק לפינה על רקע של מלחמה מתמשכת וכואבת.

ככל שמדובר באותו ראיון שקיימתי אז עם יצחק רבין לפני פתיחת וועידת "הנוער העובד והלומד", הרי גם כשלא היה מדובר בפוליטיקה גבוהה, אלא בראיון אישי בעיקר, לא יכולת שלא להתרשם מההוקרה של ראש הממשלה את התקשורת, הקשר וההבנה ההדדית לחיוניותה של התקשורת במדינה דמוקרטית.

לא מסית, לא משסה את העם בתקשורת.

היום זה לא קורה. היום רואים בדיוק את ההיפך.