המקום האהוב על דורון בראונר, 56, כילד בקיבוץ, היה הארווה. "התשוקה הכי גדולה שלי היתה אז העיסוק עם הסוסים. כל יום אחרי הצהריים הייתי הולך עם החברים שלי לאורווה. זה בעיקר מה שהעסיק אותי בתקופת ילדותי ובנעוריי", הוא נזכר. 

בתיכון למד בבית הספר התיכון האזורי "מעלה הבשור" (לימים "נופי הבשור") ובצבא שירת בפלס"ר נח"ל. לקראת סיום שירותו הוצב בקיבוץ חמדיה כצוות להגנה על הקיבוץ והאזור מפני חדירת מחבלים מירדן. באפריל 1991, בעקבות התראת "פרש תורכי", הוזנק עם חבריו הלוחמים לגזרה אליה חדרה חוליית המחבלים. בהתקלות, סמוך לקיבוץ נווה אור, בראונר נפצע באורח אנוש. "נפלתי על הקרקע", הוא נזכר, "הרגשתי שאני מאבד את הנשימה. כמעט והרגשתי את המוות. נפצעתי אז כתוצאה מירי של כדור אחד לעברי. הכדור חדר לריאה וגם פגע לי בעמוד השדרה ולמעשה שרף את חוט השדרה. אני רואה את התגובה של החבר שלי שהפך אותי על הגב. הבנתי שמצבי קשה ביותר".

"כמה שאתה נמצא בתחתית של החיים, יש בשביל מה לחיות ושווה לחיות, ואתה תצא מזה. כי החיים בסך הכל טובים"

בראונר עוד הספיק לשמוע את חברו אומר לו: "תחזיק מעמד בשביל ענת", שהיתה אז חברתו, בת הקיבוץ וכיום אשתו.

הוא התעורר, מונשם ובמצב אנוש בבית החולים. מבולבל, משפחתו לצידו. "למעשה, היה לי דום לב בזמן הפינוי מהשטח לבית החולים ועשו לי עיסוי לב פתוח. פתחו לי את בית החזה ותפסו פיזית את הלב שלי ועיסו אותו. הייתי ימים לא מעטים בסכנת מוות. הרופאים ציינו בפני ההורים שלי שספק אם אשאר בחיים". 

להמציא את עצמי מחדש

בראונר אמנם נשאר בחיים וכשיצא מכלל סכנה, התברר כי יישאר משותק מהחזה ומטה ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. "מאותו רגע הייתי צריך למעשה להמציא את עצמי מחדש". 

איך מתמודדים עם המציאות החדשה הזאת? 

"זה לא קל. ממי שהרגיש כ'מלך העולם' שיכול לעשות הכל, פתאום אתה הופך לשבר כלי שלא מסוגל להתהפך במיטה ולהתלבש. צריך ללמוד הכל מחדש. זה דיסוננס פסיכי, שהיה לי קשה מאוד. לוקח המון זמן לעכל את המצב החדש. הייתי צריך ללמוד איך לחיות בסיטואציה החדשה. אחרי שיקום ארוך ב'תל השומר' חזרתי לקיבוץ. אני למעשה פגוע, כאמור, מהחזה ומטה, משותק ברגליים וגם הידיים פגועות. זה גוזל ממני המון משאבים נפשיים ופיזיים. זה דרמטי מאוד". 

עם ענת, שליוותה אותו במהלך השיקום הארוך, הוא הביא לעולם שלושה ילדים. "הזמן הוא מרפא טוב וגם יש תמיכה מאשתי ומהסביבה. זה מאוד עוזר שיש מישהו שנותן פרופורציות לחיים. ענת איתי לאורך כל הדרך. הקמנו משפחה, למדתי באוניברסיטה הפתוחה תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותקשורת וסוציולוגיה, וכן דמיון מודרך. בנוסף לקושי הפיזי, אני גם דיסלקט. זו ממש מכה כפולה". 

תשוקה לכתוב לנכה הבא

הדיסלקציה לא עצרה אותו מלכתוב את "לב בגודל של אגרוף", ספר הביכורים שלו, שנוצר במסגרת סדנת כתיבה ב"בית הלוחם". "שם גיליתי את העולם הזה. לא כתבתי קודם לכן. עד אז הייתי מספר לילדים סיפורים שהמצאתי בראש. התחלתי לכתוב אותם ככה סתם במחשב וכשחזרתי לקיבוץ אחרי השיקום עלתה בי התשוקה לכתוב משהו לנכה הבא".

למה הכוונה?

"רציתי שהפצוע הבא, שיהפוך לנכה, יבין שכמה שאתה נמצא בתחתית של החיים, יש בשביל מה לחיות ושווה לחיות, ושאתה תצא מזה. כי החיים בסך הכל טובים".

לקח לו זמן להתבשל עם זה. "ניסיתי לכתוב על מה שקרה לי אבל לא הצלחתי למצוא את הקול הנכון. הרגשתי שאני לא אותנטי ושאני נצמד לדברים לא רלוונטיים. עזבתי את זה. בסדנת הכתיבה שמתי לב שאני כותב בקול של ילד צעיר בקיבוץ, שגדל בלינה המשותפת", הוא מסביר. זה היה הפתרון. הספר מסופר מנקודת מבטו של נדב, בן 13. יש לו אח נערץ וגדול, יואב, שמתגייס לצבא בזמן מלחמת לבנון הראשונה. "נדב מספר את מה שקורה לו, אבל בעצם הוא מספר את מה שקרה לאחיו מרגע פציעתו ובמהלך הליווי בבית החולים", בראונר מסביר. 

הלינה המשותפת נחוות שם כתובענית.

"זה לא היה פשוט. בהחלט יש כאן ביקורת על חוסר המעורבות ההורית במה שקורה לילד שנמצא בבית הילדים. לנדב קורים דברים לא קלים. הפציעה של האח גוררת את כל המשפחה לבית החולים. במובן מסוים, נדב מגלם את דמותי בתקופת ילדותי ואילו יואב מגלם את דמותי בתקופת נעוריי ובתקופת שירותי הצבאי. זה מתכתב עם דברים שקרו לי. זה לא ספר אוטוביוגרפי ולא כתב אישום נגד ההורים או נגד הקיבוץ". 

המחבלים פרצו לבית

דורון וענת עזבו את כיסופים לפני 19 שנה והם מתגוררים בניר בנים ("נשארנו בנשמתנו וברוחנו קיבוצניקים לכל דבר"). במסגרת עיסוקו כאחראי על אורוות הסוסים בכיסופים בראונר הכיר את אליהו (צ'רצ'יל) מרגלית, חבר קיבוץ ניר עוז, שהיה אחראי על אורוות הסוסים בקיבוצו ונרצח על ידי חמאס בדרכו לטפל בסוסים ב-7 באוקטובר. 

"אליהו היה דמות מאוד צבעונית. כל מפגש איתו היה חוויה בפני עצמה. היינו רוכבים מכיסופים לניר עוז ונפגשים איתו. הוא היה איש מאוד מצחיק. היינו צעירים ממנו בהרבה שנים אבל מאוד נהנינו להיות בחברתו. לא הפתיע אותי שהוא רץ לאורווה באותה שבת בעת שהמחבלים תקפו את הקיבוץ".

מה חוו ההורים שלך באותו יום כה טראומטי?

"הם היו בבית. מחבלים פרצו גם לבית שלהם. אמא יצאה בדיוק לשירותים ואבא שלי עמד מאחורי דלת הממ"ד והמחבלים פרצו לבית והשליכו רימונים וירו לכל עבר. בנס המחבלים לא הבחינו בהם ויצאו. לצערנו הרב, מספר חברים שמתגוררים בשכנות נרצחו. שלמה מנצור, למשל".

שנה לאחר אותה שבת מקוללת, הוריו עברו לעומר, שם מתגוררת קהילת כיסופים במגורים הזמניים ("הקהילה עברה טלטלה משמעותית. זה משנה סדרי עולם"). בזמן אמת, ההורים, בשנות ה-90 לחייהם, עברו אל בראונר בניר בנים, מאחר והמלון אליו פונו אנשי כיסופים לא היה נגיש בשבילם. "ה'מזל' שלהם היה שאני מרותק לכיסא גלגלים והבית שלנו מונגש ומותאם והם יכלו לבוא אלינו. יצא מזה משהו טוב", הוא אומר. 

תסביר? 

"בלינה המשותפת בקושי חווינו חוויות עם ההורים. התמזל מזלי שקיבלתי את ההורים שלי שגרו איתנו שנה וזו היתה חוויה. הם היו מאוד נוחים. הם נהדרים. השלמנו את הלילות של הלינה המשותפת".