קוראי כל העולם התאחדו. "הקפיטל" של קרל מרקס, רלוונטי יותר מתמיד
מערכת "זמן קיבוץ" בשיתוף ספריית הקיבוץ המאוחד•14 דק' קריאההתהליכים שניתח מרקס באמצע המאה ה-19 הואצו והעמיקו אחיזתם בכלכלה של המאה ה-21, ההבטחה הגלומה ב"כוחות השוק" ובעקרון "היד הנעלמה" התגלתה כשקר שהיום ברור לעיני כול. "הקפיטל: מדריך קריאה" מציע ללוות את הקוראים במסע הלמידה
התהליכים שניתח מרקס באמצע המאה ה-19 הואצו והעמיקו אחיזתם בכלכלה של המאה ה-21, ההבטחה הגלומה ב"כוחות השוק" ובעקרון "היד הנעלמה" התגלתה כשקר שהיום ברור לעיני כול. "הקפיטל: מדריך קריאה" מציע ללוות את הקוראים במסע הלמידה
בפתח דבר לספר "הקפיטל מאת קרל מרקס: מדריך קריאה" כותב יפתח גולדמן:
"הקפיטל" מאת קרל מרקס הוא ספר שגילו יותר מ-150 שנה. ממילא אפשר לשאול אם טקסט ישן כל כך עדיין רלוונטי לימינו. אפשר לשאול זאת בתום לב, אבל נדמה שהתכיפות והלהט האידיאולוגי שבהם מוצגת השאלה ביחס לכתבי מרקס מעוררים כשלעצמם שאלות ביקורתיות.
השאלה על הרלוונטיות – או ליתר דיוק, הטענה לאי־רלוונטיות – מושמעת הרבה פחות, ובהרבה פחות להט, כלפי טקסטים אחרים בני זמנו של "הקפיטל", למשל כתביו של קירקגור, ואף כלפי טקסטים ותיקים עוד יותר כגון חיבוריו של עמנואל קנט. נראה שאפילו אפלטון ואריסטו לא נדרשים להתמודד עם טענות כה תקיפות ל"אי־רלוונטיות", אף שכתבו את חיבוריהם לפני יותר מאלפיים שנה.
שמא הצורך הדחוף לערער על הרלוונטיות של "הקפיטל" נובע דווקא מן הרלוונטיות הגדולה של הכתוב? שמא עולה הצורך הזה מתוך החשש, האמיתי או המדומיין, שיש בדבריו של מרקס כדי לגנוב את דעתם של הבריות, או, מה שחמור יותר, להאיר את עיניהם? שמא עדיין אפשר לומר ש"רוח הרפאים של הקומוניזם" מהלכת בעולמנו, כפי שכתבו מרקס ואנגלס בפִסקת המבוא של "המניפסט הקומוניסטי"?

אף שההכרזות על חוסר הרלוונטיות של "הקפיטל" מגיעות בדרך כלל מימין, יש להודות שגם רבים מקרב השמאל, בעיקר בצפון אמריקה אבל גם בישראל ובמקומות אחרים, הפנו עורף לתיאוריה של מרקס.
אכן, במחנה השמאל אין הדבר מופיע בדרך כלל ככפירה מוצהרת ישירה, אלא כגישה מפורשת פחות, שעל פיה מעניין ומסעיר הרבה יותר לעסוק בעוולות הגלובליזציה, הכיבוש או האפליה מאשר לברר את הסוגיה של גריפת עודף־הערך ואת הקשר שלה אל הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הלהט הפוליטי שבו יוצאים חוצץ נגד התופעות הללו מכסה לא פעם על דלות תיאורטית.
האסונות, המחדלים, הטרגדיות והזוועות הקשורים בפעילותם של תאגידי־ענק בארצות "הדרום הגלובלי" ממשיכים לגבות מחיר נורא. מספר הקורבנות הישירים של פעילות זו נאמד בעשרות אלפים, ומספר הקורבנות העקיפים נמנה במיליונים
אל מול האקלים התרבותי הזה חשוב להצביע על כמה מן התזות העיקריות הנפרשות ב"קפיטל", אשר הפכו במהלך המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 לרלוונטיות ואקטואליות אף יותר מכפי שהיו בזמנו של מרקס – תזות שהכחשתן עולה לכדי הכחשת המציאות עצמה ושההתעלמות מהן שוללת מביקורת הסדרים הכלכליים והפוליטיים של זמננו את אופייה הרדיקלי (כלומר היורד אלי שורש).
נתחיל מן הסוף: בפרק ה-24 של הקפיטל, במהלך שהוא מבחינות מסוימות סיכום של הספר כולו, מדבר מרקס על האלימות, האכזריות והברוטליות שאפיינו את הקפיטליזם למן הולדתו. כדי להמחיש זאת הוא מתאר את העושק השיטתי שהפעילו מעצמות אירופה במושבות (הקולוניות).

בימינו אנו האסונות, המחדלים, הטרגדיות והזוועות הקשורים בפעילותם של תאגידי־ענק בארצות "הדרום הגלובלי" ממשיכים לגבות מחיר נורא. מספר הקורבנות הישירים של פעילות זו נאמד בעשרות אלפים, ומספר הקורבנות העקיפים (כתוצאה מהרס של חקלאות מקומית, מזיהום של האדמה, האוויר והמים ועוד) נמנה במיליונים.
התאגידים הגדולים אחראים במישרין לחלק גדול של עבודת הילדים על פני כדור הארץ (לעתים בעבודות המוגדרות כמסוכנות לבריאות). גם פגיעות חמורות באמצעי המחיה של קהילות מקומיות, או אף נישולן מאדמתן פשוטו כמשמעו, מתבצעות תחת שרביטו של הקפיטליזם הגלובלי. דוגמאות לכל אלה מתועדות היטב בארצות אסיה, אפריקה ודרום אמריקה.
שיפורים בתנאי חייהם של העובדים היו כשלעצמם פרי של התאגדויות עובדים ומאבקי עובדים, ששאבו לפחות חלק מהשראתם מתורתו של מרקס
באותו פרק 24 המפורסם של הקפיטל כתב מרקס את אחד הגינויים המוסריים הנחרצים שלו – הנדירים למדי – על אודות הקפיטליזם: "ההון בא לעולם שותת דם וזוהמה מכל תאיו, מכף רגלו ועד ראשו". התבוננות בשובל ההרס והאסונות שמותירות אחריהן פירמות מערביות בארצות אסיה, דרום אמריקה ואפריקה מוכיחה ומחזקת את הכתוב בקפיטל ומלמדת אגב כך על הרלוונטיות של הטקסט.
ניצולן של הקולוניות הוא רק היבט אחד של הניצול הקפיטליסטי הנידון ב"קפיטל".
מעמד עובדים חדש בארצות המערב: עובדים זמניים בשכר נמוך שאינם מאוגדים והם חסרי ביטחון תעסוקתי, וזכויות העובד שלהם נתונות באיום מתמיד
דיון מפורט מזה בהרבה מקדיש מרקס לאופנים שבהם מנוצלים העובדים בארצות המתקדמות ביותר של תקופתו ובמיוחד באנגליה. לכאורה אפשר לומר שבמהלך המאה ה-20 הוקהה עוקצו של ניצול זה: הפועלים זכו לשיפורי שכר, לעלייה ברמת חייהם, לחינוך ובריאות בסבסוד ממשלתי ועוד. אלא שעל כך יש להעיר, ששיפורים אלה בתנאי חייהם של העובדים היו כשלעצמם פרי של התאגדויות עובדים ומאבקי עובדים, ששאבו לפחות חלק מהשראתם מתורתו של מרקס.
שנית, וחשוב יותר, נראה שבעשורים האחרונים ההישגים הללו נמצאים בנסיגה. העידן הניאו־ליברלי דלדל עד מאוד את מדינת הרווחה והחליש את כוחם של העובדים המאורגנים.
בספרו "הפרקריאט, המעמד המסוכן החדש" מתאר גאי סטנדינג את הופעתו של מעמד עובדים חדש בארצות המערב: עובדים זמניים בשכר נמוך שאינם מאוגדים והם חסרי ביטחון תעסוקתי, וזכויות העובד שלהם נתונות באיום מתמיד.
התהוותו של ציבור עובדים זה היא תוצאה ישירה של הסדר הניאו־ליברלי שכבש את מקומה של מדינת הרווחה לקראת סוף המאה ה-20.
בספרו, שיצא לאור לפני כ-15 שנים, העריך סטנדינג את גודלו של הפרקריאט כעומד על לפחות רבע מן האוכלוסייה הבוגרת ואולי הרבה יותר מכך (מחקרים רבים שנערכו מאז מראים שחלקם היחסי של עובדים חסרי ביטחון תעסוקתי הולך וגדל):
"התוצאה היא מסה גדלה והולכת של אנשים – אולי מדובר בכל מי שאינו שייך לאליטה, הנטועה היטב בתוך עושרה ומנותקת משאר החברה – הנתונים במצבים שאינם מעוררים אלא ניכור, אנומיה, חרדה ונטייה לכעס". דברים אלה מעלים כמובן על הדעת את ניתוח "העבודה המנוכרת", שמרקס הציג לא רק ב"קפיטל" אלא כבר ב"כתבי־יד כלכליים־פילוסופיים" שלו משנת 1844.
ההבטחה הגלומה ב"כוחות השוק" ובעקרון "היד הנעלמה" התגלתה כשקר שהיום הוא ברור לעיני כול. הקפיטליסטים הגדולים עצמם אינם מאמינים לשקר הזה, כפי שיעידו מִקלְטֵי ההישרדות שהם בונים ומתחזקים כהכנה ל"אירוע" אפוקליפטי קרוב
גם העושק של הדרום הגלובלי בידי תאגידי־הענק וגם צמיחתו של הפרקריאט בתוככי החברות העשירות של העולם הצפוני־מערבי הם לאמיתו של דבר רק מקרים פרטיים של התופעה המרכזית שאותה ניתח מרקס ב"קפיטל".
מרקס הצביע על המהות של אופן־הייצור הקפיטליסטי: גריפת הערך העודף מעבודתם של העובדים השכירים והפיכתו להון השולט בהם. בקפיטליזם עבודה אנושית הופכת לערך־עודף, שבתורו הופך להון המושקע מחדש בתהליך הייצור והופך אגב כך לערך עודף חדש ההופך שוב להון וחוזר חלילה.
כך מתפקדים העובדים השכירים בתוך אופן־ייצור שבו הם מייצרים ושבים ומייצרים את העושר החומרי, המתייצב למולם כעוצמה שלטת שהם סרים למרותה.
שווי השוק של התאגידים הגדולים בעולם כיום (כגון אמאזון, אלפבת ומיקרוסופט) עומד על יותר מ-4,000 מיליארד דולר לכל אחד מן התאגידים הללו. מספר זה הוא שווה ערך, פחות או יותר, לתמ"ג השנתי של מדינות גדולות באירופה כמו גרמניה, צרפת או בריטניה
מה שנאמר כאן בשני משפטים מתואר ומנותח לפרטי פרטים על פני מאות העמודים של "הקפיטל". תהליך זה של שִערוך ההון מגדיל את פערי העוצמה הכלכלית, החברתית והפוליטית בין מעמד בעלי ההון מחד להמוני העובדים השכירים מאידך. מתוך היגיון זה של אופן הייצור הקפיטליסטי הולכים הפערים ומעמיקים, בין שרמת החיים של הפועלים עולה ובין שהיא יורדת או נשארת בעינה.
פער העוצמה האדיר בין ההון (ונציגיו המיליונרים) ובין העבודה השכירה (שהיא מנת חלקם של רוב אזרחי כדור הארץ) ניכר היטב בקפיטליזם התאגידי של ימינו. שווי השוק של התאגידים הגדולים בעולם כיום (כגון אמאזון, אלפבת ומיקרוסופט) עומד על יותר מ-4,000 מיליארד דולר לכל אחד מן התאגידים הללו. מספר זה הוא שווה ערך, פחות או יותר, לתמ"ג השנתי של מדינות גדולות באירופה כמו גרמניה, צרפת או בריטניה.
שבהשוואה לקפיטליזם בן־ימינו נראה הקפיטליזם שאותו ביקר מרקס צנוע ומתון למדי
המסקנה המתבקשת מכך היא שהתאגידים הללו כבר אינם "עסקים" במובן המסורתי של המילה – אלה יחידות כלכליות בעוצמה מקבילה למדינות מערביות בינוניות או גדולות.
לכאורה, נתונים אלה מעמידים בספק את הרלוונטיות של מה שמתואר ב"קפיטל", אך דווקא מהכיוון המנוגד לזה שבו אוחזים בדרך כלל אלה הטוענים להתיישנותו של החיבור: נראה שהתהליכים שניתח מרקס באמצע המאה ה-19 הואצו והעמיקו אחיזתם בכלכלה של המאה ה-21, עד כדי כך שבהשוואה לקפיטליזם בן־ימינו נראה הקפיטליזם שאותו ביקר מרקס צנוע ומתון למדי.
היה זה קפיטליזם שמידתו הייתה עדיין מידת אדם כביכול, ואילו התאגידים הגדולים של ימינו, והאנשים העומדים בראשם, איבדו כבר מזמן צלם אנוש.
"היד הנעלמה" התגלתה כשקר
מאפיין נוסף של אופן הייצור הקפיטליסטי על פי מרקס הוא נטייתו של הקפיטליזם לייצר משברים כלכליים הצפויים להחריף ולהעמיק. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 נהגו כלכלנים ממסדיים לטעון כי חיזוי זה של מרקס הופרך אמפירית: לכאורה לקראת סוף המאה ה-20 הצליח הקפיטליזם הגלובלי להפוך את עצמו לאופן ייצור שלֵו ובטוח, המתנהל בתנועה רציפה קדימה אל עבר עידן שפרנסיס פוקויאמה קרא לו "קץ ההיסטוריה".
אלא שברבע הראשון של המאה ה-21 קרסה אבחנה אופטימית זו, בדבר השגשוג נטול המשברים של הקפיטליזם, ברעש הגדול של משבר הסאב־פריים. לא היה זה אירוע בודד וחולף בנוף השלֵו לכאורה של הקפיטליזם. בשנים הבאות הפכו המשברים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של הקפיטליזם לתופעה מתמדת, כמעט למשבר אחד מתמשך.
שוב ושוב מתגלה לעינינו העובדה שהקפיטליזם יודע לעשות היטב רק את הדבר האחד שידע לעשות מאז ומעולם: להגדיל את שורת הרווח
בימינו פחות ופחות אנשים שׂמים מבטחם בקפיטליזם ומאמינים שתנועתם המעין־אוטומטית של "כוחות השוק" תתקן בעצמה ומתוך עצמה את כל תקלותיה. האמונה הבוטחת בקפיטליזם העולמי התחלפה בספקות מטרידים, במצוקה ואף בחרדה לגורלה של הפלנטה.
שוב ושוב מתגלה לעינינו העובדה שהקפיטליזם יודע לעשות היטב רק את הדבר האחד שידע לעשות מאז ומעולם: להגדיל את שורת הרווח. מגמתו האינהרנטית של ההון להרבות את עצמו, שקיבלה הסבר מאיר עיניים ב"קפיטל", חזקה יותר מכל דאגה לרווחתם של בני־האדם, לאושרם, לבריאותם או אף לשלומו של כדור הארץ.
נדמה שהקפיטליזם נישא מעצמו ובכוחות עצמו, בלא מנהיג ומכוון, אל עבר השמדתה של הפלנטה או לפחות השמדת הציוויליזציה
ההבטחה הגלומה ב"כוחות השוק" ובעקרון "היד הנעלמה" התגלתה כשקר שהיום הוא ברור לעיני כול, פרט לקומץ אידיאולוגים נלהבים של הקפיטליזם. הקפיטליסטים הגדולים עצמם אינם מאמינים לשקר הזה, כפי שיעידו מִקלְטֵי ההישרדות שהם בונים ומתחזקים כהכנה ל"אירוע" אפוקליפטי קרוב.
ההיסטוריה היא תולדה של מעש אנושי
אל מול מציאות משברית זו, בני־האדם חוֹוִים עצמם כחסרי אונים. נדמה שהקפיטליזם נישא מעצמו ובכוחות עצמו, בלא מנהיג ומכוון, אל עבר השמדתה של הפלנטה או לפחות השמדת הציוויליזציה (והשמדתו העצמית של הקפיטליזם).
ייאוש אפוקליפטי כזה הוא כמובן תמונת ראי של הביטחון הנאיבי בכוחו של הקפיטליזם לגאול את האנושות. דווקא משום כך חשוב להדגיש דבר נוסף שלמדנו ממרקס: ההיסטוריה היא תולדה של מעש אנושי.
בני־האדם פועלים בתוך ההיסטוריה, ובהתאם לנסיבות ולאפשרויות שנוצרו בתהליך ההיסטורי, ואגב כך הם יוצרים את ההיסטוריה
הדיאלקטיקה המורכבת בין חירות להכרח היא מאפיין קריטי של תפיסת המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, משום שהיא מאפיין קריטי של ההיסטוריה עצמה. בני־האדם פועלים בתוך ההיסטוריה, ובהתאם לנסיבות ולאפשרויות שנוצרו בתהליך ההיסטורי, ואגב כך הם יוצרים את ההיסטוריה, משנים את הנסיבות ובוראים אפשרויות חדשות.
אין הם בני חורין לעצב את ההיסטוריה שלהם במנותק מן האילוצים המטריאליים של תקופתם, אך גם אין הם נישאים כעלים על פני הזרם של נהר הזמן – הם יוצרים את זרם הנהר ומשפיעים על כיוונו. דבר זה היה נכון מאז ומעולם, לפחות באופן מופשט, אך התהליך ההיסטורי הפך את חירות האדם מהפשטה פילוסופית לאפשרות ריאלית קונקרטית.
בימיו של מרקס, ועוד יותר מכך בזמננו אנו, משתרע טווח האפשרויות הריאליות הפתוחות בפני האנושות על כל הספקטרום שבין השמדת כדור הארץ ובין בריאתה של חברה אנושית חופשית מניצול, מדיכוי ומניכור.
במידה רבה הקפיטליזם הוא שיצר את האפשרויות הללו. במידה רבה הוא זה המכשיל שוב ושוב את הגשמתן של האפשרויות ההיסטוריות של החירות, ומקרב אותנו באופן מסוכן אל קוטב האפשרויות של החידלון.
הוא מלמד אותנו צניעות באשר לכוחנו ועוצם־ידנו, אך בה בעת הוא תובע מאיתנו אחריות
אכן, מעטים הם אלה המצפים כיום לכך שהקפיטליזם יציל אותנו מעצמו ומעצמנו. אולם מצד שני רבים מאוד הם אלה המפקפקים ביכולתנו להציל את עצמנו מן הקפיטליזם.
על רקע קודר זה, המטריאליזם ההיסטורי של מרקס מתגלה כמעט כאידיאליזם. הוא שב ומזכיר לנו כי בידינו הדבר. אכן, הוא מלמד אותנו צניעות באשר לכוחנו ועוצם־ידנו, אך בה בעת הוא תובע מאיתנו אחריות. גם מסיבה זו חשוב כל כך ללמוד את "הקפיטל" של קרל מרקס.
אתגרי הקריאה ב"הקפיטל"
"הקפיטל" הוא טקסט קשה לקריאה. הסיבה הראשונה לכך כמעט מובנת מאליה: לפנינו חיבור מדעי ישן מאוד. הוא מוסר תיאור מפורט ומרתק של אופן הייצור הקפיטליסטי של זמנו, ובעיקר של המהפכה התעשייתית באנגליה (בצד ניתוחים מעמיקים של אופני ייצור טרום־קפיטליסטיים כמו המנופקטורה).
חלק גדול ממרכיביו החשובים של התיעוש בזמנו של מרקס התיישנו כבר מזמן ונעלמו. אל מסילות הברזל הצטרפו מטוסי הסילון. במקום מנוע הקיטור והסרט הנע הופיעו מנועים חשמליים ומערכות אוטומטיות. שרשראות ייצור קטנות וגלובליות ירשו במידה רבה את מקומם של המפעלים הכבדים והריכוזיים. גם מרכזיו הגדולים של הייצור העולמי אינם נמצאים היום באנגליה אלא בארצות העולם השלישי.
ועוד: מקורות האשראי לייצור הפכו גם הם לגלובליים ו"אנונימיים". יתר על כן, תהליכי הייצור עצמם, המתוארים ב"קפיטל", עלולים להיראות זרים לקורא בן ימינו. אמנם גם אנו משתמשים בכלי זכוכית, בגפרורים ובמוצרי טקסטיל, ממש כמו מרקס ובני דורו (ובעצם הרבה יותר ממרקס ובני דורו), אבל מאחר שייצורם של אלה נדד הרחק אל הודו, סין ובנגלדש, כמעט איננו יודעים כיצד הם מיוצרים, ורק לעתים נדירות אנו נותנים על כך את דעתנו.
אתגר נוסף (גם אם לא מחסום חמור במיוחד) מציגים בפני הקורא ערכי המטבעות ויחידות המידה שב"קפיטל". הספר נכתב באנגליה של אמצע המאה ה-19, וכל יחידות המידה הנקובות בו, כמו גם ערכי המטבעות המופיעים בו, מתאימים למה שמקובל היה באותם ימים.
אם לא די בזרותם של תהליכי הייצור ושל יחידות המידה, באה לשונו של החיבור, או ליתר דיוק לשונו של התרגום לעברית, ומציבה בפני הקורא קושי נוסף.
את האתגר הגדול ביותר מציב בפני הקורא תוכנו של "הקפיטל". חיבור זה הוא מלאכת מחשבת של כתיבה דיאלקטית. יש להתמסר לחיבור, לריתמוס שלו, לתנועתו הספירלית, הנדמית כהכלאה בין צורת החץ לצורת המעגל
את "הקפיטל" תרגמו מגרמנית לעברית צבי ויסלבסקי ויצחק מן בשנת 1947. תרגומם זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. בשונה מכמה תרגומים אחרים של "הקפיטל" לשפות זרות, מתרגמי הספר לעברית בחרו ליצור מקבילה עברית הולמת לגרמנית הספרותית והעשירה של קרל מרקס.
בתרגומם שילבו רבדים מן העברית המקראית ומלשון החכמים בתוך העברית המתחדשת של זמנם, וכן אִזרחו מושגים לועזיים שונים ממדעי הכלכלה והסוציולוגיה. התוצאה היא שפה ייחודית שאינה אופיינית לספרי כלכלה או סוציולוגיה או היסטוריה.
כמעט אפשר לומר שהעברית של הקפיטל היא עברית מיוחדת במינה: עברית של ספר אחד. לכן הקריאה ב"קפיטל" בתרגומם של ויסלבסקי ומן היא חוויה מסקרנת ומענגת גם בלא תלות ישירה בתוכנם של הדברים, אבל מסיבה זו עצמה מציג החיבור בפני קורא העברית בן ימינו אתגר מיוחד. על כך יש להוסיף כמובן את אורכו של החיבור: התרגום לעברית של "הקפיטל" מחזיק כמעט שבע מאות עמודי אוקטבו בכתב צפוף.
אבל את האתגר הגדול ביותר מציב בפני הקורא תוכנו של "הקפיטל". חיבור זה הוא מלאכת מחשבת של כתיבה דיאלקטית. היכולת לקרוא טקסט דיאלקטי אינה נרכשת בקלות. יש להתמסר לחיבור, לריתמוס שלו, לתנועתו הספירלית, הנדמית כהכלאה בין צורת החץ לצורת המעגל.

רק בהדרגה, ולא בלי מאמץ, יסגל לעצמו הקורא את התנועה המחשבתית בין הקטבים המנוגדים והמשלימים המרכיבים את "הקפיטל": ערך־שימוש וערך־חליפין, הון ועבודה, המופשט והקונקרטי ואפילו הניגוד המשלים בין גוף הטקסט, הנושא את עיקר התוכן, ואינספור הערות השוליים המספקות דוגמאות, המחשות, הרחבות ותוספות לעלילה המרכזית. מכל הסיבות הללו יש טעם רב בהגשה לציבור של "הקפיטל: מדריך קריאה".
אכן, מעצם טיבו של "מדריך" כזה, עולה סכנה שהקורא יסתפק במדריך ויוותר על קריאת "הקפיטל" עצמו. אולם בנוסף לכך שכותבי המדריך עצמם מזהירים את הקורא מפני ויתור כזה, עלינו להעיר שבהיעדרו של המדריך רבים הסיכויים שהקורא יוותר מראש על התמודדות עם "הקפיטל".
מה גם שמצבו של מי שקרא את המדריך בלבד טוב בהרבה (מבחינת היכרותו עם התיאוריה המרקסיסטית) ממצבו של זה שלא קרא את המדריך וגם לא את "הקפיטל" ולא שום חיבור אחר בתיאוריה מרקסיסטית.
מחברי המדריך הקפידו לעשותו צמוד ככל האפשר לטקסט המקורי של "הקפיטל". את פרקי הספר ערכו בהתאמה כמעט מלאה לפרקי הספר של "הקפיטל" מאת מרקס, ובהסברים שלהם הם מרבים לצטט פסקאות מתוך "הקפיטל" בצד הפירוש שהם מציעים לדברים. מכאן, שעצם קריאת "המדריך" כמוה כהיכרות ראשונית עם "הקפיטל" של קרל מרקס.
"הקפיטל: מדריך קריאה" אינו ספר אקדמי, וגם בכך יש לו יתרון חשוב. הטקסט אינו עמוס בהערות שוליים, הפניות, הסתמכויות ואזכורים של הספרות המחקרית הכמעט אינסופית שנכתבה מאז ימיו של מרקס ועד ימינו. אף שמחברי המדריך בקיאים מאוד בספרות זו, אין הם מבקשים להתנאות בפני הקורא בלמדנות שלהם.
המשימה שנטלו על עצמם היא הנגשתו של "הקפיטל" מאת מרקס, ולא חשיפה בלתי מבוקרת של הקורא לאוקיינוס של מחקרים, כתבי הגות ומסמכים פוליטיים. בכמה מקומות המחברים מרחיבים מעט את היריעה, בעיקר בהצבעה על מקומות שבהם הכתוב ב"קפיטל" רלוונטי במיוחד למציאות ימינו. אולם אלה מקומות ספורים.
עניינם של המחברים הוא לסייע ביצירתו של חיבור ראשוני בין הקורא/ת ובין הטקסט של מרקס. את עיקר עבודת הפיתוח, הביקורת ומתן המענה לשאלת הרלוונטיות של "הקפיטל" משאירים מחברי "המדריך" בידיו ובאחריותה של הקורא/ת.
"הקפיטל: מדריך קריאה" אינו מציית לכללים הפורמליים של הכתיבה האקדמית בת זמננו, וטוב שכך. גם "הקפיטל" עצמו לא ציית לכללים הללו. "הקפיטל", וכמוהו "הקפיטל: מדריך קריאה", לא נכתבו למען קהל של אקדמאים מקצועיים שאקדמיותם אומנותם. שני הטקסטים הללו נכתבו למען כל אדם בר דעת, ואולי יותר מכך, למען כל אדם המבקש דעת. כשכתב מרקס את "הקפיטל" הוא האמין שיש לסֵפר דבר חשוב לאומרו, וכי ראוי שאנשים יקראו ויידעו דבר זה.
מחברי "הקפיטל: מדריך קריאה" שותפים לאמונה זו, והם מוסיפים לה את האמונה בכך שראוי לסייע לאנשים במסע הלמידה של "הקפיטל" וכי יש בכך דחיפות חברתית, פוליטית ותרבותית. מן הבחינות הללו, מחברי המדריך הם ממשיכי דרכו של מרקס לא רק בתחום התיאוריה.
בשנת 1947 יצאה לאור המהדורה העברית הראשונה של "הקפיטל". בדבר־המערכת אל הקורא העברי כתב שמחה אוורבוך (חבר קיבוץ גן שמואל וחבר מערכת ספרית פועלים) כי ספר זה עתיד להקנות לקורא בו את תורת ה"הומניזם־למעשה, הומניזם מפוכח וביקורתי־מיסודו".
על מחברי "הקפיטל: מדריך קריאה":
עדו ערד הוא מנצח תזמורת ופעיל חברתי־פוליטי. עוסק בהתארגנות סוציאליסטית, כותב ומלמד מרקסיזם בברלין.
עינם לבנת הוא מורה בתיכון ופעיל בתנועת העובדים. מלמד מרקסיזם והיסטוריה של תנועת הפועלים בארגונים סוציאליסטיים בארצות הברית.
