מורת דרך

במאמר בשם "מערכת החינוך" באתר "זמן ישראל" מתאר אמיר בר-דוד את מצבו של החינוך בישראל במילים אלה:

"עכשיו נדמה לי שגם חבריי האידיאליסטים ביותר איבדו את שאריות האמון שעוד היו להם במערכת החינוך הציבורית הישראלית, זו שהכניסה השבוע את תכני 'אם תרצו' לאפשרויות הבחירה של מורי ישראל. המילה 'מערכת' בהקשר הזה היא לא יותר מאשליה, ואם נותרו שם שאריות של חינוך –  זה יהיה חינוך ללאומנות, לשמרנות, לצייתנות ולבורות. כל מי שמכיר את מערכת החינוך הציבורית מקרוב מעיד על מדבר שממה פדגוגי, על בתי ספר קורסים, בלי אמונה בעתיד, בלי אופטימיות, בלי חזון, בלי אנרגיה, עם נטישה המונית של מורים וגננות, ועם הסטה מאסיבית של תקציבים לחינוך החרדי. מורים שעוד נותרו במערכת החינוך מעידים על שלטון שזורע פחד מתמיד מכל דיון ביקורתי בנוגע למציאות. אם יריב לוין הוא השר הממונה על הרס מערכת המשפט, שלמה קרעי הוא השר הממונה על הרס התקשורת ואיתמר בן גביר הוא השר הממונה על הרס המשטרה ושירות בתי הסוהר – יואב קיש הוא השר הממונה על הרס מערכת החינוך בישראל".

בַמצב העגום המתואר כאן, תיאור שמקובל עלי לחלוטין – כיצד יכולה התנועה הקיבוצית, שהיא חלק קטן בלבד מן האוכלוסייה, לסייע? היא יכולה! עוצמתה של התנועה הקיבוצית אינה במספר חבריה, אלא באיכותה ובחיבוריה, מה שמצריך עתה הסבר.

במשך שנים – במיוחד מאז שנות ה-80 במאה הקודמת, עת עברו הקיבוצים משבר כלכלי עמוק, שגרם לרבים מהם לשנות את השיטה השיתופית ל"קיבוץ מתחדש" – היתה התנועה הקיבוצית גורם בלתי נחשב בדעת הקהל הכללית. הדבר השתנה באחת בעקבות ה-7.10, אותה שבת ארורה שבה נפגעו רבים מקיבוצי עוטף עזה בצורה מזעזעת. מאז לא ירדו הקיבוצים מסדר היום הציבורי, והפכו למרכזיים בהווייה הישראלית. אבל כאמור, יש כאן שותפויות שהולכות מעבר, והופכות את יכולותיה של התנועה הקיבוצית לעוצמתיות הרבה יותר. לתנועה הקיבוצית יש אגף חינוך המאויש על ידי 15 רכזים שעוסקים בהיבטים שונים של החינוך: קהילה, הדרכה, גן קיבוצי, מפעלים חינוכיים, שנת שירות לפני הצבא, תחום העשרה, פיתוח תוכן – והריכוז של כל אלה. שני הגורמים המרכזים הקשורים אל התנועה הקיבוצית הם המינהל לחינוך התיישבותי שבמשרד החינוך והמועצות האזוריות. ארחיב.

המינהל לחינוך התיישבותי הוא כעין מחוז במשרד החינוך, אלא שהוא אינו מחוז גיאוגרפי כמו "מחוז תל אביב", "מחוז צפון" או "דרום" ונוספים. המחוז לחינוך התיישבותי חולש על כל בתי הספר העל-יסודיים (בדרך כלל שש-שנתיים) שבמועצות האזוריות ועל בתי הספר הפנימייתיים. הפיקוח על הנעשה בבתי ספר אלה נתון כאמור בידי המינהל לחינוך התיישבותי, שבראשו מנהל המינהל המתחלף מעת לעת.

בנסיבות שבהן שרויות המדינה ומערכת החינוך, עלינו למעט בהעברת מידע ולהרבות בחינוך לחשיבה וערכים. המטרה המרכזית בתחום האינטלקטואלי, היא לאפשר לתלמידים להיות מעורבים בתוכן הלמידה

בנסיבות שבהן שרויה המדינה ושרויה מערכת החינוך, עלינו למעט בהעברת מידע ולהרבות בחינוך לחשיבה וערכים. המטרה המרכזית לגבי הכיתה בתחום האינטלקטואלי, היא לאפשר לתלמידים להיות מעורבים בתוכן הלמידה. אנחנו רוצים שהתלמידים יהיו פעילים באופן אינטלקטואלי

הגורם השני: מרכז השלטון האזורי. מועצה אזורית בישראל היא צורת שלטון מקומי המאגדת, מבחינה מוניציפלית, מספר ישובים כפריים או קהילתיים באזור גיאוגרפי מסוים, בשונה מן המינהל ההתיישבותי שהוא מחוז ארצי-כללי. בישראל ובגדה המערבית פועלות למעלה מ-50 מועצות אזוריות המאוגדות בעמותת מרכז השלטון האזורי בישראל. אגף החינוך במרכז השלטון האזורי – כפי שמנוסח מעמדו ותפקידו – מוביל את מנהלי מחלקות החינוך והנוער במרחב הכפרי לעיצוב חזון חינוכי-קהילתי אסטרטגי וארוך טווח. החזון מבוסס על שילוב בין ערכי מסורת לחידושים פדגוגיים מתקדמים, במטרה לקדם את רווחת התלמידים והנוער ולבנות מערכת חינוך איכותית ומותאמת לצרכים הייחודיים של הקהילה הכפרית. האגף פועל לחיזוק המצוינות החינוכית בתחומי הפדגוגיה, הערכים והתהליכים החברתיים, תוך דגש על פיתוח אישי וחברתי מקיף של הדור הצעיר. באמצעות שיתופי פעולה רחבים, האגף שואף להוביל לשיפור מתמשך של מערכת החינוך כולה, תוך התאמתה לאתגרים ולהזדמנויות של המרחב הכפרי.

המאבק על דמותו של הדור הצעיר במדינת ישראל בעיצומו. האפשרות לשנות את דמותה של המדינה תלויה במידה רבה בחינוך אחר. משולש הגורמים שבראשו התנועה הקיבוצית, עשוי להיות בעל השפעה רבה על מערכת החינוך כולה

ובכן, אנחנו בַצומת המשולש של הנהגת התנועה הקיבוצית, המינהל לחינוך התיישבותי ומרכז השלטון האזורי. שלושת הגורמים הללו נמצאים בקשר תמיד, אבל עכשיו חובה ליצור שיתוף פעולה הדוק לצורך התמודדות עם הנחיותיו הכלליות של שר החינוך, שהביאונו אל המקום הנמוך שמתואר למעלה. השינוי צריך להיות בכיוון זה:

בנסיבות שבהן שרויה המדינה ושרויה מערכת החינוך, עלינו למעט בהעברת מידע ולהרבות בחינוך לחשיבה וערכים. המטרה המרכזית לגבי הכיתה בתחום האינטלקטואלי, היא לאפשר לתלמידים להיות מעורבים בתוכן הלמידה. אנחנו רוצים שהתלמידים יהיו פעילים באופן אינטלקטואלי, ולא חסרי דעה פסיביים, שמקבלים מרות צייתנית של מורה או ספר לימוד. בשלושה העשורים האחרונים קיבל הרעיון של למידה לצורך חשיבה והבנה קדימות רבה. ההשקפה הרואה בלמידה המסורתית, הפרונטלית והמשננת, שבבסיסה "העברת חומר" מן המורה לתלמידים, וזכירה – למידה חסרת עניין, נטולת סקרנות ובמידה רבה חסרת תועלת – השקפה זו קיבלה אצלנו דחיפה לפני עשור בהצהרתו של שר החינוך שי פירון בדבר הצורך ב"למידה משמעותית". את דבריהם של הוגי חינוך רבים ניתן לסכם כך: "בימינו החינוך צריך להתמקד בדרכי חשיבה, ובמיוחד בחשיבה יצירתית, בחשיבה ביקורתית, בפתרון בעיות וביכולת להחליט. בעבר חתרו אל סטנדרטיזציה וקבלת מוסכמות, ואילו היום נדרשים כושר המצאה והתאמה אישית של חוויות חינוכיות".

המאבק על דמותו של הדור הצעיר במדינת ישראל הוא בעיצומו. האפשרות לשנות את דמותה של המדינה תלויה במידה רבה בחינוך אחר. משולש הגורמים שציינתי, שבראשו התנועה הקיבוצית, עשוי להיות בעל השפעה רבה על מערכת החינוך כולה. מנהלי בתי הספר היסודיים והעל-יסודיים זקוקים להובלה מצד גורם משמעותי. בעזרתו הערכים והחשיבה הפדגוגית עתידים להשתנות שינוי דרמטי.