כמו בני קיבוץ רבים שחיו בעיר, במהלך הקורונה והסגרים החונקים נעם אדרי ומשפחתה החליטו לשוב בספונטניות לקיבוץ, למרחבים ולטבע. בלי סטודיו משלה וללא מסגרות לבנותיה הקטנות, נאמנה למוטו "עובדים עם מה שיש", אדרי התחילה לצייר בטושים של בתה הגדולה. "הבת האמצעית הייתה אז בת תשעה חודשים, ובכל שנ"צ שלה היו לי שעה וחצי-שעתיים לצייר. זה מעט זמן וציירתי בטושים כדי להספיק משהו בזמן שהיא נחה. הכי בער בי הקיבוץ, השורשים, החקלאות והחזרה לאדמה ולעבודת הכפיים, הרצון לצייר את הגיוסים של הכותנה והתירס. עם הזמן השקעתי בטושים יותר איכותיים ואז כשהיה לי סטודיו עברתי לצייר בשמן".

מאז הפכה אדרי (43) לחברת רמת יוחנן מן המניין, ילדה את בנה השלישי והמשיכה לצייר. חמש שנות עבודה הניבו תוצאה מרהיבה: ציורי ענק נפלאים, מלאי חיות והומור בצבעי שמן, של סצינות וריטואלים קיבוציים מוכרים היטב. כל כך מוכרים, שחלקם, על אף היותם ייחודיים למדי ברמת המאקרו, נתפסו כבנאליים ולא זכו לתיעוד ארכיוני מקומי. למשל חדר הלחם שדי נעלם מהנוף, ושאדרי נתקלה בו בזמן הווה בברעם, ומתארת אותו מילולית בפיוטיות של מאיר שלו. או הטקס הקבוע של התייצבות הוותיקים, רכובים על קלנועיות, בחדר האוכל ב-11:30 פונקט, חדר האוכל שהופך בחגים למשחקייה לילדים, מינגלינג ליד ברזי המים הקרים והסודה, ועוד ועוד. אנרגיות הדחיפות של האומנית מורגשות היטב. "הייתי במין בולמוס של בנייה של הקיבוץ מחדש. חלק ציירתי ישר על הבד, חלק הייתי רושמת. יש לי רשימה של עוד 50 נושאים". כמי שנולדה בקיבוץ אך נעקרה ממנו בגיל חמש (על כך בהמשך) וחיה בלונדון ובתל אביב, היא הגיעה בחזרה למכורתה וגילתה שהרבה דברים השתנו, גם בוויזואליה. המבט התחדד גם משום ששבה לקיבוץ כאם. "התחלתי לחוות מחדש את הילדות שלי דרך הילדים", היא אומרת.

"כשהגעתי אמרו לי שזה לא אותו הקיבוץ וזה היה מוזר כי המדרכות והבניינים לא השתנו. הכוונה היתה לנאיביות ודרך הציורים ניסיתי לחזור לשם", היא מסבירה. "התחלתי לעשות רה-קונסטרוקציה לקיבוץ. הבנות שלי התחילו להסתכל ולהגיד שזה (הציורים, ע"ט) דומה אבל לא אותו דבר, למשל תאי הדואר המקסימים שהיו מעץ, ועכשיו הם מברזל ונמצאים בחוץ. גם הטקסים האלו, של להיכנס לחדר האוכל שהיה עולם בפני עצמו, השתנו וזה ניסיון לשחזר את הבועה הזאת, העולם שבנינו אז. למשל הלובי בחדר האוכל שהיו מציגים בו את החנוכיות המיוחדות".

הציור הראשון שלך היה "ערב גלגיליות", ספרי עליו. זאת דוגמה לתת-מסורת שלא היתה בכל הקיבוצים.

"זה היה בחנוכה. היו מפנים את חדר האוכל, חברה להשכרת גלגליות הייתה מגיעה, הסקטים היו אחידים ואפשר היה להחליק, מכיתה א'. זה היה גם מין טקס חניכה, היה מפעיל שעשה סללום ואחרי שהילדים התפנו היו גלגיליות למבוגרים. בעיניי זה היה סימבולי לזה שאת חלק מהעדר. כי מחליקים בכיוון אחד ואם את נגדו או לא מחליקה בכיוון הנכון דורסים אותך. את תמיד רוצה להשתלב ולא תמיד מצליחה, הקבוצה נותנת הרבה כוח אבל יכולה להיות הרסנית וכל הזמן דורשת ממך להתאים את עצמך. הקיבוץ לא עודד אינדיבידואליזם".

הביקורת נוכחת בעבודות שלה, אבל מה ששם אותן במקום יוצא דופן, בין השאר, הוא ההומור וההסתכלות האוהבת והחומלת על הקיבוץ, בניגוד לרוב היצירות שעוסקות בעיקר בטראומות הלינה המשותפת, החינוך הנוקשה להיות כמו כולם וכו'. "זה כמו קרוב משפחה שהוא לא מושלם אבל את אוהבת אותו", היא מסבירה. "הביקורת היא הרבה פעמים על המקום שבו הקבוצה יכולה היתה להפוך לדורסני, ולא תומכת ומגינה יותר. מה שהיה שמח למישהו אחד – היה טראומתי למישהו אחר. יש ציור שנקרא "טובה מדברת באסיפה", שהוא על אישה אמיתית שהיתה קמה לדבר באסיפות קיבוץ, כולה קטנה ושברירית ועומדת כמו ציפור שיר מול האסיפה וצריכה לשכנע אותם בצדקת דבריה וזה לא היה תמיד פשוט".

תאי הדואר הם קלאסיים בהקשר הזה.

"כשציירתי אותם סימנתי מראש כדי שיהיו באותו הגודל. הם ייחודיים אבל כל אחד שונה, הטקסטורה של העץ קצת אחרת ורואים עליו את ההיסטוריה שלו דרך המדבקות, מי התחתן והתגרש למשל, וזה מספר את הסיפור. אנחנו כאילו שוויוניים אבל אנחנו שונים, וזה דימוי שמעביר את רוח הקיבוץ והבעייתיות שבלנסות לראות את כולם בצורה אחידה".

מה שעוד מיוחד בתערוכה, מעבר לזה שאפשר לשמוע הסבר קולי שהקלטת על כל ציור שמבאר את הסצינה, הוא שבתוך הציורים שיבצת חברי קיבוץ "אמיתיים" מרמת יוחנן. זה דורש מידה של אומץ.

"רוב הדמויות הן אמיתיות, כולל הזקנים על הקלנועיות. לצערי תוך כדי המלחמה נפלו שני בני קיבוץ וזה שבר מאוד גדול וזה גם נכנס לציורים. החייל הראשון שנפל הוא עמית שחר וציירתי אותו כסולן בציור של מקהלת הקיבוץ הבין-דורית של פסח. זאת מקהלה דמיונית על זמנית וגם אני שם, למרות שאני גדולה ממנו בהרבה. גם שאר הילדים הם אמיתיים, מכל הדורות, מכיתות מעלי ומתחתי".

את חלק מהקהילה, מתהלכת בשבילים. איך אנשים הגיבו? איך התגברת על ה"מה יגידו"?

"היה לי מאוד חשוב שהקהילה תראה את הציורים בזמן אמת. העליתי אותם לדף הפייסבוק של הקיבוץ וחלקם הוקדשו לאנשים ספציפיים. הרוב מאוד התרגשו. חלקם ניגשו אלי בדמעות ובהתפעלות, חלקם כתבו לי שהם בוכים ורועדים כשהם מתבוננים. מאוד חשוב לי דו-שיח עם הקהילה, אני לא יכולה שלא לחשוב 'מה יגידו'. לא מפחד, אלא שיבינו. כי הם חוו את זה איתי והם לא קהל חיצוני".

בהמשך לרצון שיבינו – הקו הוא קריקטוריסטי ויש גרוטסקה בציורים. לא כולם מבינים אומנות.

"היו גם אנשים שנעלבו שציירתי את ההורים שלהם בצורה קריקטוריסטית או מעוותת או לא מכבדת לדעתם. התנצלתי שככה הם מרגישים, קיבלתי את זה בכבוד ובאהבה והסברתי שזה ממקום של אהבה וגעגוע ושאני מציירת בעיניים טובות, אבל ההגזמה והעיוות הם חלק מהעניין של זיכרון סובייקטיבי של ילדה שראתה את הדברים בצורה אחרת ודרמטית, ורוצה לעורר בקרב הצופה מחשבות ושאלות. להסביר זה תהליך. זכותם לכעוס, לא כולם מבינים, זה מאוד טבעי. אבל מאוד נמנעתי מלפגוע. גם אם ציירתי מישהו עם סיפור חיים קשה, ההתייחסות היא איך הוא עשה משהו ששינה את הקיבוץ או תרם לו. היו כמה ממלאי תפקידים היסטוריים, תפקידים ציבוריים כמו 'האחות' ו'האקונום'. יש לי אחריות, אני באה מבפנים ולא רוצה לגרום עוגמת נפש. גם קיבלתי בפייסבוק תגובות וזיכרונות שהוסיפו פרטים ויישמתי אותם בציורים אחרים. היה פה דו שיח שמאוד הפרה גם אותי".

את המימד האותנטי בעבודות היא קושרת גם לגודלן המרשים. "כל בד הוא כמה מטרים. אני אוהבת לעבוד בגדול וזה נראה לי מאוד חדשני, לצייר קהילה אמיתית ולעשות את זה בצורה גדולה. להוציא את האנונימיות והפאתוס, אבל לשמור על קנה המידה הגדול. אני מציירת בשמן, הרבה שכבות לא מתנצלות. אני לא משתמשת בטרפנטין לדילול או לניקיון של המכחולים, זאת טכניקה מסיבית. היד שלי ונקודת המבט שלי מאוד מורגשות. יש פה הנכחה של פעולת הציור".

כאמור, היא נולדה ברמת יוחנן וכשהייתה בת חמש המשפחה עברה לשליחות בלונדון. "היינו שם און אנד אוף ורוב הנעורים שלי היו שם. כל זיכרונות הילדות שלי נשארו חדים כי די נעקרתי מפה", היא מאבחנת. היא חזרה ארצה והתגייסה, למדה לתואר ראשון באומנות בבצלאל ואז לתואר שני באוניברסיטת Goldsmiths בלונדון, אותו סיימה בהצטיינות יתרה ב-2011. באותה שנה הציגה גם במשכן לאומנות בעין חרוד. לאחרונה אצרה את התערוכה "דור אל דור יביע עומר" בקיבוצה. היא עוסקת גם בקולנוע, בפיסול, במיצג ובפרויקטים יצירתיים כמו "גרעינים", בו פיצחה בנקודות שונות במזרח התיכון גרעינים שחורים, ביחד עם משתתפים פלסטינאים ויהודים שגייסה ("זה נבע מהלך רוח קיבוצי"). בפרויקט שגיבשה במהלך התואר השני, שנקרא On Her Majesty’s Secret Service (“בשירות החשאי של הוד מלכותה”) וכלל וידיאו, פיסול, ציור ופרפורמנס, תיעדה את ניסיונה להגיע לפגישה אישית עם מלכת בריטניה. ולמרות שחייתה, למדה והציגה בבירת הממלכה המאוחדת, "עדיין בזהות שלי אני נעם מרמת יוחנן ויש לי את התודעה של מישהי שבאה מחור קטן כזה שהוא מאוד משמעותי לי ונשאר איתי. אבל גם כאן, רק עכשיו אני מתחילה להרגיש שוב שייכת, כי העקירה הזאת גם גרמה לי להרגיש אאוטסיידרית. אומנים תמיד מרגישים קצת שונים".

מה יותר דיכוטומי מלהיוולד בקיבוץ שיתופי באייטיז ולעבור ממנו ללונדון?

"הרבה פעמים שמחתי על זה שזכיתי לגדול במקום אחר ולראות עולם. זה היה מאוד נעים וחיזק את המשפחתיות שלנו. בקיבוץ המשפחה מאוד מתפזרת אבל יש את העניין של לגדול במקום כל כך ייחודי וקטן זה שאת מכירה בו את כולם. את יודעת לזהות כל אחד מהצללית שלו בלילה ממרחק מאה מטר, את מכירה את גוון הקול וההליכה וזה מטורף וייחודי מאוד. זאת שותפות גורל".

ויש בתערוכה גם הרבה שמחה. אולי זה קשור לפרספקטיבה הילדית.

"יש כאן משהו שמאוד חוגג את הקיבוץ והחיים האלו, על כל המוזרויות שלהם, וזה joy וזאת התייחסות מאוד מרעננת לדעתי. קיבוץ הוא מקום עם צופן פנימי משלו ויש גם דברים מאוד יפים שאפשר לחגוג אותם".

שוב בתמונה

עם פרוץ המלחמה והפינוי של קיבוצי הגבול, בהם ברעם, נסגר מוזיאון בר-דוד לאומנות ויודאיקה והפך לשטח צבאי סגור. המוזיאון הנהדר נפגע מרסיסים שחדרו לתקרה וגרמו נזק למבנה. לאחר שיקום ממושך, נפתח המוזיאון המחודש בדיוק שנתיים לאחר סגירתו, עם שלוש תערוכות חדשות. פרט ל"יום אדום" של אדרי, המוצגת בחלל הגדול, מוצגות בו התערוכות "בקצות העצב" של יעל תורן ו"נוף מוגן" של גבריאלה וילנץ (נעילה: 30.2.2026).

אבי איפרגן, אוצר ומנהל המוזיאון, התראיין לתוכניות הרדיו "במרחק נגיעה" של "קול הגליל העליון" לפני הפתיחה החגיגית ואמר כי "זה מאוד משמח לחזור שוב, למרות שהגעתי לפה לסירוגין כדי לפרק תערוכות ולרוקן את הוויטרינות לתוך חדר האוספים, שלא ייפגעו. במהלך התקופה העתקתי את הפעילות המוזיאלית החוצה ושמרתי על קשר עם המוזיאון (…) מה שמשותף לשלוש האומניות שהן נשים ושהן עוסקות בגוף ובזיכרון. כשנשאל אם פתיחתו המחודשת המוזיאון הוא סוג של ניצחון ענה בצחוק כי "זה לא הניצחון המוחלט של ביבי", אלא "ניצחון התרבות והרוח".