דעה // האוצר רוצה לפרק את הרפת, לא את יוקר המחייה

הרפורמה החדשה-ישנה שמקדם משרד האוצר בענף החלב נראית על פניו כצעד להגברת תחרות, אך למעשה היא מהווה העברת כוח מהמגזר הציבורי למונופולים פרטיים.

ביטול התכנון הציבורי יפגע בביטחון המזון הלאומי, בפריפריה וברפתות השיתופיות והמשפחתיות, שהן לב החקלאות הישראלית והכלכלה הקואופרטיבית.

משרד האוצר מציג את "הרפורמה בענף החלב" כהוזלה לצרכנים. אבל מאחורי הסיסמאות מסתתרת תוכנית שמפרקת את אחד ממנגנוני הביטחון הלאומי האחרונים שנותרו לנו – היכולת לייצר חלב ישראלי, יציב ובטוח.

האוצר מבקש לבטל את חוק תכנון משק החלב, לפרק את מועצת החלב, לבטל מכסות ייצור ולפתוח את השוק לייבוא "חופשי". בפועל, זהו לא שוק חופשי – אלא שוק שנמסר לידיהן של שלוש המחלבות הגדולות ורשתות המזון.

במילים פשוטות: במקום תכנון ציבורי שמאזן בין אינטרסים של המדינה, היצרנים והצרכנים – נקבל תכנון פרטי של תאגידים.

הנתונים מספרים סיפור אחר

במשך שנים מטפטפים לנו שהתכנון "כושל". אבל הנתונים מספרים סיפור אחר. הפער בין מחיר החלב ברפת למחיר על המדף נוצר בעיקר במקטע העיבוד והשיווק, לא אצל הרפתנים. מחיר המטרה לחלב גולמי אינו "מתנה", אלא מנגנון הגנה מול כוח השוק של המחלבות.

ביטול התכנון הציבורי יפגע ביציבות הענף ויעביר את הכוח לשחקנים החזקים בשרשרת, בלי שהמחירים לצרכן ירדו

ובזמן שבאירופה החקלאים מקבלים תמיכה ישירה של עד 40% מהכנסותיהם, בישראל התמיכה כמעט ואינה קיימת. אף על פי כן, רפתני ישראל מייצרים חלב איכותי, מתקדם ומבוקר, באחד הענפים היעילים והחדשניים בעולם.

המחקר שביצענו במכון "יסודות" על ענף החלב מצביע על כך שמאפייני המוצר והענף מחייבים תכנון מתואם בין הייצור לעיבוד. השאלה האמיתית אינה אם יהיה תכנון – אלא מי יתכנן: המדינה, החקלאים או המחלבות. ביטול התכנון הציבורי יפגע ביציבות הענף ויעביר את הכוח לשחקנים החזקים בשרשרת, כפי שכבר קרה במדינות שבהן "פתיחת השוק" הובילה לקריסת יצרנים, בלי שהמחירים לצרכן ירדו.

המחקר גם קובע שתחרות הוגנת מחייבת תנאי תמיכה ותקינה דומים בין ישראל למדינות היבוא, וכי יעילות הרפתות נובעת בעיקר מהניהול ולא מהגודל. תרומת הענף לפריפריה במשרות ישירות ועקיפות מחייבת מדיניות ארוכת טווח שתבטיח השקעות, חדשנות ומעבר הוגן בין דורות של יצרנים.

תלות מוחלטת ביבוא פירושה חוסר ביטחון. מגפת הקורונה, משברי האקלים ומלחמות הסחר בעולם הראו עד כמה מסוכן להמר על "שוק חופשי" כשמדובר במזון

מחזיקים את הפריפריה

בלב הקיבוצים פועם מודל כלכלי נדיר: שיתופי, יעיל ומבוסס ערבות הדדית. הרפתות השיתופיות אינן רק מפעלים לייצור חלב, אלא מוסדות קהילתיים שמחזיקים את הפריפריה, מספקים תעסוקה, מטפחים סביבה ומחזירים ערך חברתי לקהילה.

כשהאוצר מדבר על "פתיחת השוק", הוא מתעלם מהמודל הזה – כלכלה מתקדמת שמחברת בין ייצור מתקדם, מקצועיות ואחריות חברתית. ביטול התכנון הציבורי יהפוך את הרפתנים, גם השיתופיים שבהם, לקבלני משנה של מחלבות ענק. רפת שתכננה דורות קדימה תמצא את עצמה נאבקת על הישרדות.

הרפורמה תפגע ביציבות הייצור, תעמיק את התלות ביבואנים, ותשאיר את ציבור חשוף למחירי שוק תנודתיים

חלב הוא לא רק סחורה, הוא תשתית. כל מדינה מתקדמת מבטיחה לעצמה ייצור מקומי של מזון בסיסי. תלות מוחלטת ביבוא פירושה חוסר ביטחון. מגפת הקורונה, משברי האקלים ומלחמות הסחר בעולם הראו עד כמה מסוכן להמר על "שוק חופשי" כשמדובר במזון.

הרפורמה של האוצר תייצר בדיוק את ההפך ממה שהיא מבטיחה: היא תפגע ביציבות הייצור, תעמיק את התלות ביבואנים, ותשאיר את ציבור חשוף למחירי שוק תנודתיים – בלי רפתנים, בלי ביטחון ובלי חלב ישראלי באמת.

לא שריד של עבר – מודל לעתיד

אז מה צריך עכשיו?

לא לפרק – לשכלל.

לא לבטל – להשקיע.

הפתרון אינו פחות מדינה, אלא מדינה חכמה יותר: תכנון ציבורי שקוף, השקעה במחקר ופיתוח, באוטומציה ובחדשנות, והבטחת פריסה גיאוגרפית של ייצור החלב.

האם מדינת ישראל תמשיך לתכנן בשם אזרחיה, או שתעביר את המפתח למונופולים פרטיים

הרפת השיתופית היא לא שריד של עבר – היא מודל לעתיד: איך בונים חקלאות שמחזיקה כלכלה, קהילה וביטחון יחד.

כי השאלה האמיתית היא לא האם יהיה תכנון – אלא מי יתכנן.

האם מדינת ישראל תמשיך לתכנן בשם אזרחיה, או שתעביר את המפתח למונופולים פרטיים.

הלמידה מהעולם מציבה תשובה ברורה – ציונית, כלכלית, חברתית ולאומית.

עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב-יסודות, מכון המחקר לשינוי מדיניות מיסודן של התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים וההסתדרות.