בהקדמה לספרה "באות משתיקה – נשים, קיבוץ ושינוי חברתי", מזכירה העורכת סילביה פוגל-ביזאוי כי (נכון ל-2009) באופן כללי הנשים מאיישות רק חלק קטן מהתפקידים הציבוריים בקיבוץ וכי בדו"ח שהוצג למזכירות התנועה הקיבוצית עלה, בין השאר, כי יותר נשים מגברים מדווחות שעבודתן אינה מקצועית ואינה דורשת השכלה על תיכונית.

מירה אלטמן, שנולדה במעלה החמישה לפני שהמחקרים הכלולים בו התפרסמו או נכתבו, סביר להניח, היא מאותן נשים שלא נתנו לחלוקת התפקידים המגדרית בקיבוץ הישן או לסטטיסטיקה לעכב אותן. לאלטמן יש פרסטיז' מרשים מאוד בשדות "גבריים" ביי דפינישן – ניהול מלונאות ותיירות, כלכלה ויזמות. היא הייתה, בין היתר, מנכ"לית בנייני האומה, מנכ"לית משרד התיירות, חברת נשיאות איגוד לשכות המסחר, סגנית נשיא התאחדות המלונות ויו"ר מועצת המנהלים של אתר התיירות והנופש ראש הנקרה. בין לבין ובמקביל ישבה בדירקטוריונים של חברות, ועדים ומלונות קיבוציים. בקורות החיים שלה כלול עוד מגוון מסחרר של התנדבויות ויזמויות.

"לאורך כל הקריירה שלי אני מוצאת את עצמי בתפקידים במגרש הגברי, מתמודדת מול גברים ולשמחתי גם מצליחה. היום המצב טוב יותר, אבל יש הרבה מה לעשות בעניין של קידום נשים", היא אומרת. "ההתמחות שלי היא לקחת ארגונים או חברות במצב משברי או סטטי ולהצמיח אותם פיננסית ומבחינת החדשנות. אני מביאה את ההיבט החינוכי והערכי לכל עבודה, את החיבור בין קהילה לעסקים, תרבות, התנדבות, נתינה – אלו הערכים שגדלתי עליהם".

לקבל השראה באריזונה

כמו (כמעט) כולן, אלטמן התחילה בחינוך. היא נישאה לבן הקיבוץ הסמוך קריית ענבים וחיה עד לנישואיה במעלה החמישה. "כשעזבנו עוד הייתה לינה משותפת. לי היו זיכרונות טובים משם אבל את בני הבכור שנולד ב-1975 לא רציתי לגדל ככה. הלכתי ללמוד הוראה ובשנות ה-80 לימדתי בבית הספר היסודי אלון. אחרי 13 שנה הייתי בצומת שבין ללכת לניהול בתי ספר להמשך בהוראה והחלטתי לעשות הסבה מקצועית".

היא לטשה עיניים לעבר בית ההארחה שבקריית ענבים, וסימנה את המטרה: לנהל ולהוציא ממנו את מלוא הפוטנציאל. "למדתי ברופין ניהול בתי מלון. התחלתי לנהל אותו בתחילת שנות ה-90. נלחמתי על זה. היו אז שלוש נשים בישראל שהיו מנכ"ליות של מלון", היא נזכרת.

למה זה תחום גברי?

"להיות מנכ"ל מלון שואב אותך 24/7, 365 ימים בשנה כולל כיפור. בגיל 30 וקצת מצאתי את עצמי, אם לשלושה, בלי יום ולילה וחגים. אני זוכרת שנים שהמשפחה יושבת לסדר פסח בבית ואני נמצאת במלון, מתכללת חמישה סדרי פסח משפחתיים וגדולים. כנ"ל לגבי סופי השבוע. יש לזה מחירים וזה דרש ג'אגלינג. גם בן הזוג שלי היה מאוד עסוק בריכוז משק והרבה מאוד ימי מילואים".

אז איך זה התאפשר?

"המערכת הקיבוצית הייתה אז מסודרת ומאפשרת, למי שרוצה. זה היה לא פשוט והסתדר עם תמיכה ופירגון מהבית ומהמשפחה. כשהגעתי לקריית ענבים זה היה בית הארחה לא מושקע בבעלות הקיבוץ, ולאור מיקומו חשבתי שצריך להקים שם מלון בריאות. נסעתי לאריזונה ל'קניון ראנץ", למדתי את הנושא, חזרתי וכתבתי תוכנית. הבאתי משקיעים והסתכלתי על המלון, שהיום נקרא 'כרמים', בצורה מערכתית שאני חושבת שהייתה נכונה יותר. הבאתי אותו למקום טוב ורווחי יותר".

דרך הרגליים, עם גנדי

היא ניהלה את המלון מ-1991 ועד ל-1997, ואז עברה לנהל את רשת ההארחה של הקיבוצים, שאיגדה בתוכה את כל בתי המלון הקיבוציים. "בשנים האלו הכנסתי את הצימרים לתוך הקיבוצים", היא מספרת. "היו לי כ-4,000 חדרי מלון וידעתי שאני חייבת לקבל פריסה שיווקית נרחבת בהרבה. מצאתי חברה גרמנית שמכרה כרטיסי טיסה לסוכני הנסיעות ואמרתי להם: 'בואו נמכור יחד כרטיסי טיסה וחדרים'. מאז אני אומרת שבעצם אם היה לידי מישהו טכנולוגי, הייתי ממציאה את booking.com".

רוחות האינתיפאדה התחילו לנשב. שר התיירות היה אז רחבעם זאבי, ועל אף ההבדלים בתפיסות העולם הפוליטיות, ביקשה שיכירו ביניהם. ב-2001 התחילו לעבוד יחד, למשך כמעט שנה. "הוא לקח אותי אליו ואמר לי משפט מדהים: 'אני מחפש מישהו או מישהי מקצועית במשרד בלי קשר לשיוך פוליטי' וזה מאוד התאים לי. הייתי יועצת בכירה שלו ומהר מאוד התמניתי למנכ"לית משרד התיירות, זה עבד מצוין".

איך הייתה העבודה עם גנדי?

"הכרתי אישיות, אדם אוהב ארץ ישראל שחשב איך לקדם את התיירות. היו לנו סיורים מדי שבוע, היה לו מאוד חשוב להכיר את האתרים דרך הרגליים וכל הצוות הצטרף אליו ואני חושבת שזה מאסט. מהר מאוד התחילה האינתיפאדה. התעשייה הזאת היא רכבת הרים. היה ברור שצריך לייצר הסברה בכל העולם. זה עבד יעיל ונכון. מאוד אהבתי את העבודה שם והאסטרטגיה. כשרצחו את השר, מכיוון שזה היה תפקיד אמון, עברתי למנכ"ל את בנייני האומה. קיבלתי חברה שהייתה כמעט חדלת פירעון לתוך האינתיפאדה והיה צורך לייצר אסטרטגיה משברית של 'כאן ועכשיו' ובמקביל ליישם את אותו חזון אליו הארגון שואף להגיע וממנו נבנות התוכניות העסקיות".

לקח לה כשנתיים לייצב את החברה בהיבט הארגוני ("אני ממפה ומאבחנת מהר מאוד, בונה את המערכת ומביאה אותה לאיתנות פיננסית, תוך שימוש בכלים דיגיטליים"). בתחילת שנות ה-2000 כבר הקימה מחלקת דיגיטל. "בנייני האומה יכול להכיל יותר מעשרת אלפים איש. היה צורך במיתוג וקמפיינים שיווקיים והשקעות כדי להביא אותו למצב שייתן תשובות לכנסים הכי מתקדמים בעולם. ב-2006 התחלתי לעשות פרוגרמה מאוד גדולה בשווי של כמעט מיליארד שקלים, תב"ע של 350 אלף מ"ר שכללה מרכז קונגרסים ותערוכות", היא אומרת.

באותה שנה עזבת עם משפחתך את קריית ענבים והתמקמתם לבסוף במושב כפר הרי"ף. למה?

"עזבנו דקה לפני ההפרטה. התאים לנו קיבוץ מתחדש, אבל קריית ענבים קיבלה החלטה לפני הרבה שנים לא לשים את קליטת הבנים בעדיפות ראשונה. היו שם כמה החלטות שלא היו מקובלות עלינו מבחינה ערכית. עזבנו בלי כלום בגיל די מאוחר, אם היינו נשארים עוד דקה היה לנו מגרש".

ב-2017 התב"ע של בנייני האומה אושרה ו"הרגשתי שמיציתי את המהלך. ב-2021 עברתי להיי-טק, הקמתי קרן הון סיכון והתחלתי ללוות סטארט-אפיסטיים צעירים". היא גם מתנדבת בעמותת "תובנות בחינוך" ובוועד המנהל של "כנפיים עושים אמנות" שמטפלת בעזרת תיאטרון ואומנות פלסטית ומוזיקה במתמודדי נפש. בימים אלו סיימה את תפקידה כיו"ר אתר הנקרות שבבעלות קיבוץ ראש הנקרה. "הוא אתר מדהים שמפרנס קיבוץ וזאת אחריות מאוד גדולה. הקמנו את גשר הנגישות שהפך היום לכניסה לאתר והוא תצפית מדהימה. היום האתר הזה מאוד ריווחי".

דיברת על הערכים הקיבוציים שאת מביאה לשולחן, אבל אי אפשר להתעלם מזה שגדלת בחברה שהייתה בה חלוקת תפקידים והסללה מגדרית ברורה. נשים מילאו את סמינר אורנים ואת סמינר הקיבוצים. מחוץ לחינוך חלקן היו מזכירות, ע"ע ניהול קהילה, ומעטות מאוד התברגו מאוחר יותר לתפקיד גזבריות ורכזות משק.

"זה נכון. כילדה בחברת הילדים אני לא זוכרת את בית הספר כמקור להשראה, אבל החלק החברתי היה הטוב שלי. היה צריך למצוא את המקום ולהילחם עליו ולשרוד ואני חושבת שהדברים האלו נתנו לי כלים לחיים. אבי אומנם נפטר בגיל צעיר, אבל תמיד נתן את התחושה שהשמיים הם הגבול ושתמיד אוכל לעשות מה שארצה. והיו בהמשך גברים שמאוד עזרו ופיתחו את החלק המאוד יזמי, חדשני ויצירתי שלי".

את רואה את ההבדל ביחס של החברה בין ניהול גברי לניהול נשי?

"כשגבר מנהל, הוא פשוט מנהל. כשאישה מנהלת ישר נותנים התוויה של 'ניהול נשי' או 'ניהול קשה' וכותרות שממש לא תואמות את המציאות. ניהול נשי בעיניי מביא תוצאות אחרות וטובות יותר, במגזר הציבורי והפרטי. נשים יכולות לעשות הכול וצריכות להעז, מבלי להצטדק ולהתנצל".

אחרי 7 באוקטובר אלטמן, סבתא לשמונה שגייסה כעת נכד, חברה לקבוצה של חמישה מנכ"לים לשעבר של משרדי מדינה, שהקימה את חמ"ל בארי ובהמשך את חמ"ל עוטף עזה. "חברתי גם לעמותת 8200 ודרכה ליוויתי עסקים באילת ובשדרות", היא מוסיפה.

כמי שזה היה התחום שלה זמן רב, מה חשבת על ההתארגנויות של בתי המלון לקליטת המפונים בתחילת המלחמה וגם במערכה מול איראן?

"העשייה שם הייתה מדהימה. אפשר רק לברך את הצוותים שפעלו מהיום הראשון וחזרו שוב לפעול בזמן הטילים האיראניים. המדינה לא שם. רואים הרבה יותר את הרשתות המקומיות שלדעתי צריכות לקבל הרבה יותר כוח וסמכויות ממה שיש להן".