394 ימי שישי עמדו אנשי "מסדר הדר" ב"חץ השחור" בקריאה להשבת הדר גולדין

בהמשך לשבוע דרמטי ומטלטל באופן שקשה להמעיט בו, משפחת גולדין שיושבת כעת שבעה בביתה בכפר סבא, תזכה מחר לביקור עוטף (תרתי משמע) של האנשים הטובים שהלכו איתה כמעט עשור. חבורת "מסדר הדר" או "החץ השחור" שהתייצבה וקראה לשחרורו של גולדין באנדרטה בעלת אותו השם בשמונה השנים האחרונות, תגיע בצוהרי שישי לנחם את המשפחה, שיושבת שבעה על בנה שנהרג ב"קרב רפיח" במבצע "צוק איתן" ומאז נלחמה בעקביות לקבלו בחזרה.

יום לאומי שבו תחזור הרעות

יהיו שם בוודאי הרבה חיבוקים, דמעות וגם תחושת הקלה מסוימת, אם כי זהו לא סיום, שכן חברי המסדר מצהירים שימשיכו בפעילותם עד שארבעת החללים החטופים האחרונים ישובו למשפחותיהם ולקבורה בישראל.

בתקופה הארוכה שבה דבק גרעין קשה של כ-50 אנשים במשפחת גולדין ובמשימת השבתו של בנם לקבורה נאותה על אדמתו, הטקסים שלהם ידעו גם שינויי מיקום בהתאם למצב הדינמי והסוער בישראל. אלי קראוס מקיבוץ סעד היה האחראי על התוכן בטקסים ועל ההנחיה. "חלק מהדוברים היו נכנסים לדבר באופן די ספונטני ולפעמים היו מפתיעים אותנו אנשים מוכרים או מכובדי ציבור, ונכנסים לרשימת הדוברים. כך היה עם משפחת נאוטרה למשל. חן בניאן שמנחה אירועי שירה בציבור והיה מגיע ל'חץ השחור', מלווה בגיטרה ושר איתנו שיר-שניים, יעשה את זה גם מחר", קראוס מספר.

הוא אומר שחלק מהאירוע בשישי יהיה באווירה של הודיה, אם כי אין עדיין תוכן מובנה בהקשר הזה. ייתכן שאותה הודיה תתחבר גם לאופטימיות של אורנה שמעוני, שהיתה גם היא באותו גרעין עיקש שהתייצב בימי שישי באנדרטה שליד קיבוץ מפלסים, ולדבריו בוודאי תישא דברים בשישי. שמעוני עצמה מדברת בהתרגשות, בלהט ובכאב רב, אבל מציינת שמבחינה ציבורית יום הלוויה של סגן גולדין היה "יום לאומי שבו תחזור הרעות, הסולידריות, ערכי הציוניות וההבנה שלא משאירים חייל בשום מצב בשדה הקרב. שתתחיל התקומה מחדש".

הגיעו בעיקר אנשים מהעוטף אבל גם חבר'ה מהצוות של הדר והרבה מאוד שרים וחברי כנסת מכל הקשת הפוליטית שדיברו ולא עשו. עמדנו שם בקיץ ובחורף, עם עפיפוני התבערה, ראינו את השדות נשרפים והמשכנו לעמוד שם

"יום שישי האחרון היה יום שישי ה-394 שמשפחת גולדין הגיעה ל'חץ השחור'", קראוס מספר. "הם לא התחילו עם זה מיד, בשלוש שנים הראשונות הם שמרו על שקט ואחרי שלוש שנים החליטו להגיע כמה שיותר קרוב לעזה והגיעו ל'חץ השחור' בגלל הסימבוליות שלו, שהחזירו את כל החללים והפצועים בקרב ההוא".

קראוס הצטרף אליהם אחרי כחצי שנה וכך נכח קרוב לשמונה שנים במעמד. "זה התחיל ממעט אנשים. אני חושב שזה עבר מפה לאוזן והגיע למישהו מסעד שפירסם. הזכרנו את כולם: את אורון שאול, את אברה מנגיסטו והישאם א-סייד. היינו בקשר מאוד טוב עם האחים של אורון שאול".

מי הגיע בהתחלה?

"בתקופה ההיא הגיעו בעיקר אנשים מהעוטף אבל גם חבר'ה מהצוות של הדר והרבה מאוד שרים וחברי כנסת מכל הקשת הפוליטית שדיברו דיברו דיברו ולא עשו. עמדנו שם בקיץ ובחורף, עם עפיפוני התבערה, ראינו את השדות נשרפים והמשכנו לעמוד שם. היינו גרעין קשה של 50 חבר'ה: דתיים, שמאלנים, אשכנזים, מזרחים ולפעמים גם דרוזים, לפעמים באו 'נשים עושות שלום', ימנים וחילוניים, אבל המודעות לא באמת עלתה. הדר רקם על הנשק שלו ברצועה 'עוז והדר' וההורים שלו הלכו עם המוטו הזה וזעקו את זעקתם בכל מקום שהם יכלו. בחו"ל הבינו אותם".

שמעוני מדגישה את פעולות ההסברה שהיו מתקיימות ב"חץ השחור" ואת האג'נדה של המשפחה והתומכים בה. "נסעתי מאשדות יעקב לעוטף במשך שמונה שנים וחצי. כל העוטף עטף אותנו", היא אומרת. "אבל התקשורת לא היתה שם". קראוס מסכים איתה. "על 'מסדר הדר' הרבה אנשים לא שמעו ולא ידעו, התקשורת לא היתה איתנו. באבו כביר, כששיחררו את הדר, הייתה שם כל התקשורת ואמרנו להם שהם פישלו בגדול. גם משפחת נאוטרה ועוד משפחות של חטופים הגיעו בשנה האחרונה והדבר הראשון שהם אמרו היה 'סליחה שלא היינו איתכם עד עכשיו'".

יום הולדת בחץ השחור

שמעוני לא מזכירה את זה, אבל קראוס, שמדבר עליה בחיבה ובהערכה רבה, אומר שהיא היתה עושה את כל הדרך מאשדות יעקב מאוחד באוטובוסים, נושאת תמונה של הדר איתה. "כשהיא חגגה יום הולדת 80 כל המשפחה שלה הגיעה עם אוטובוס ל'חץ השחור' כי זה מה שהיא רצתה", הוא אומר.

"לא חשבתי שמדינת ישראל עושה הכול כדי להחזיר אותו וזה בלי להתייחס לשלטון עצמו", שמעוני עצמה קובעת. "העמדה שלי, החריפה והעקבית, היא שאסור להשאיר חייל בשום מצב שהוא בשדה הקרב. אם נשאיר חללים, מחר נשאיר פצועים ונפסיד אותם ואת המדינה. לנו אסור להפסיד בקרב. אני אהיה בכל מקום שיש בו חלל חטוף ואתבע מהמדינה להחזיר אותו. העם שכח אותם. אחרי 7 באוקטובר, שמחה גולדין אמר שנכשלנו. כי אם היינו מחזירים את החטופים קודם, אולי 7 באוקטובר לא היה קורה, כי היינו מדינה מתוקנת יותר".

חדורת אותה מטרה, שמעוני גם התייצבה בימי ראשון בשער הממשלה. עמוד הפייסבוק שלה חושף תמונות ותיוגים של אזרחים מתפעלים שצילמו אותה עומדת לבדה, עם דגל, סרט צהוב ותמונה של הדר, בקור הירושלמי. "זה היה קשה, משפיל ומבייש שלא היו יורדים כמעט לדבר איתנו. אמרתי ללאה גולדין שלא תגיע, שאנחנו נייצג אותה", היא מספרת. מיד כשהיא מתחילה, כאמור, האמוציות גואות והיא אומרת בהתנצלות שלא משנה מתי השיחה הייתה מתקיימת, היא הייתה נשמעת כך. "אני חיה את הנושא הזה וזה לא משנה שאני לא אימא שלו. בשבילי כל החטופים הם בתוכנו, איתנו, ולא יכול להיות שהם לא יהיו כאן. ביום שישי הקודם הייתי בהיסטריה שמא לא ישיבו אותו ושוב לא יגידו איפה הוא".

ספרי על הלוויה.

הלוויה עצמה היתה קשה ונוראית. התחושה היא שזה קרה היום. הכאב כל כך גדול, הוא הצטבר ב-11 שנים ולא נחלש. את הסטיקרים של הדר, אורון ואברה היו מחלקות איתי נשים מעמק הירדן שנתנו לעצמן שם 'הנערות של אורנה'. זה שהתמונות של הדר ואורון שאנחנו תלינו ליד האנדרטה יישארו זה טוב מאוד, שהמסר הזה יעבור. שגם חמאס יידע".

הם לא צריכים לחכות לשאלה "מאיפה היו לכם הכוחות?" כדי לענות. "במהלך השנים הרבה אנשים, גם מהמשפחה שלי וחברים, אמרו ש'כל כך הרבה שנים עברו ואתם בכלל חושבים שיש סיכוי שיחזירו אותו?! שיודעים איפה הוא?!' אבל המשפחה היתה חדורת אמונה והיא נתנה לנו את הכוחות", קראוס אומר. "היינו עולים ל'מצפה הדר' ומקיימים שם טקס, עושים מירוצים להשבתו".

והפכתם, באופן מצמרר ואירוני, לשותפי גורל.

"ב-6 באוקטובר עוד עמדנו שם, זה היה ערב שמחת תורה והיו גם אופיר ליבשטיין, שהיה ראש מועצת שער הנגב וניצן בנו, ששניהם נרצחו. וגם אלעד קציר מניר עוז. ועוד אנשים טובים שנחטפו והוחזרו חיים או חללים. בראשון בערב עמדתי באבו כביר במתח נוראי וכשפרסמו שהזיהוי הושלם וזה אכן הדר, פרצנו בשירת 'עם ישראל חי' גדולה. כולנו היינו בלוויה. אחריה הלכתי לאוהל שבו המשפחה ישבה וראיתי אותם משוחררים יותר".

אלי, אני מצטטת את אורנה שאמרה בסוף דבריה ש"עם כל הכאב שלי, הכול אופטימי והכול עם תקווה. לרגע אחד אני לא מאבדת את התקווה". איך אתה מרגיש?

"חייבים להיות אופטימיים. שמחה הסתובב בכל המכינות ובצבא ודיבר על הנושא הערכי ותמיד אמר שהדור של הצעירים יתקן את המדינה ויחזיר אותה לערכים שעליה הדור שלנו גדל".