רצה מרתון לזכר דביר קרפ

בפוסט ששיתפה רעות קרפ היא מספרת על מרתון שהוא הרבה יותר מריצה:

"נראה לי שהגיע הזמן, אבל אני אתחיל מהסוף.
לפני שבועיים עמדתי על קו הזינוק בניו יורק לריצת מרתון 42.2 ק"מ, והצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי – לרוץ בקצב 6 דקות לק"מ, ובכך השלמתי את המרתון בזמן של 4:10 שעות.
אבל הסיפור הזה הוא הרבה יותר מעוד ריצה.
הוא טומן בחובו השלמה של מסע שהגיע מתוך החלטה שלקחתי לפני שמונה חודשים בערך, ואם נלך קצת אחורה בזמן, אז נחזור רגע לבוקר 7.10.2023.
הבוקר הזה שבו הנורא מכל קרה.

שיעור בכוח רצון

חלקכם יודע שבימים ההם התאמנתי למרתון המקצה המלא בתל אביב, שאמור היה להתקיים בפברואר 24.
בבוקר 7.10 לא הייתי בבית, ביקרתי חברה ביהוד, ובבוקר שבת יצאנו יחד לבושות בבגדי ריצה לאימון 20 ק"מ בטיילת תל אביב (אימון שהיה אמור במקור להתקיים על כביש 232 הסמוך לקיבוץ רעים בו אני מתגוררת).
האימון בוטל מיד כשהחלו האזעקות במרכז, דקה אחרי שירדנו למטה מהבניין.
גם המרתון בתל אביב לא התקיים בסופו של דבר, ואני נותרתי עם שלושה ילדים יתומים מאב וחוב לעצמי – להשלים את המרתון שאליו התחלתי להתאמן. ואולי אפילו ללמד את הילדים שלי עוד שיעור בהתמדה, בכוח רצון ובבחירה מודעת בחיים.

בתחילת 2025 הצטרפתי למשלחת מדהימה של 155 שגרירים ושגרירות שעתידה לטוס יחד למרתון ניו יורק לייצג את עמותת שלווה.
אספר בקצרה שהעמותה מתמקדת בטיפול בילדים ונערים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים ועוזרת להם להשתלב בחברה.
במהלך השנה סייענו לעמותה בגיוס כספים שמגיעים ישירות לעמותה במלואם, עזרנו בחשיפה, ואפילו בהתנדבויות שונות.
סקוני, חברת איסתא ספורט, אל על ועוד דאגו לטיסה, הלנה, ביגוד לאימונים ולמרוץ המרתון בניו יורק.

הומור משותף

פגשתי אנשים מכל הארץ.
אנשים עם הלב הכי גדול שיש בעולם, שאת רובם לא הכרתי קודם.
עם חלקם הגעתי מהבית, וזכינו לשם "פיקוד דרום" – אדוה וקנין, ארבל בכר, ליאור אוקנין, רעות אביטל אבני, רועי סבן, יואב ברגשטיין.

את חלקם הכרתי קודם ובמקרה גילינו שאנחנו יחד בקבוצה, ואת חלקם הכרתי דרך הרשת החברתית ומעולם לא פגשתי אותם פנים אל פנים לפני כן.
קבוצת הוואטסאפ הייעודית שנפתחה סייעה לנו לתמוך ולדרבן אחד את השני באימונים בימים החמים של הקיץ.
עם הזמן התחלנו להתגבש ולקבוע ריצות יחד בכל הארץ, ולפתח הומור משותף, והתחלתי להבין שיש פה לא מעט אנשים שיישארו חברים שלי לחיים.

התפוצצות של רגשות ואנרגיה

אחרי דרך ארוכה, ב-2.11.2025 עמדתי על קו הזינוק עם החברים היקרים האלה שלי, בגאווה, עם הראש מורם, נושאים עימנו את דגל ישראל, רצים למען ילדי שלווה, ולזכרם של אלה שאינם עוד עימנו.
התפוצצות של רגשות ואנרגיה היו שם, עם מיליוני מעודדים וחברים מהבית שישבו ועקבו אחריי במהלך הריצה דרך אפליקציה, ובראשם סיירת העוטף.

את הריצה הזו הקדשתי לדביר קרפ ז"ל, אב ילדיי ובעלי ל-15 שנים.
כשיצאתי מהבית בדרך לניו יורק, ליה, בתי הבכורה, אמרה לי: "יאללה אימא, למען אבא!".
ולאורך כל המסלול, המשפט זה הדהד לי בראש ונתן לי רוח גבית ומשמעות אדירה.
אדוה, חברתי החדשה והיקרה, שזה המרתון הראשון שלה, רצה איתי צמוד, ולא נתנה לי לוותר.
מידי כמה קילומטרים קראה לעברי: "קדימה תותי, למען דביר!".
ניהלנו את הריצה בצורה מופתית, עבודת צוות מושלמת שלא יכולתי לבקש יותר ממנה.
דחפנו אחת את השנייה, בתחנות השתיה הייתי אוספת שתי כוסות שתיה ורצה איתן בזהירות שלא יישפכו בעוד אדוה שולפת כדורי מלח מחגורת הריצה שלה.
אני מוסרת לה את השתיה שלה והיא נותנת לי כדור מלח, אנחנו שותות, והכול תוך כדי ריצה.

קו הסיום

לאורך המסלול המתפתל אנחנו מזהות בהתרגשות את השגרירים החברים שלנו מ-TeamShalva לפי החולצה הייחודית שכולנו לבשנו למרוץ. גם לפי הדגל.
נותנים דרייב אחד לשני, זורקים מילות עידוד.
ואז, אחרי חמישה גשרים ושדרה חמישית אחת אינסופית, הוא הגיע. קו הסיום.
נתתי את כל מה שיכולתי. הכול.
וכשחציתי אותו, היה שם רגע בלתי נשכח שאליו הכול התנקז והייתי על ענן למשך רגעים ארוכים.
ואז חזרתי הביתה, ואחרי יום וחצי עברתי בית ונָחַתִּי שוב במציאות כשסביבי מיליון ארגזי קרטון חומים, משאירה את האופוריה אי שם מאחור בניו יורק…

בשביל הזיכרון

הפוסט הזה נכתב כדי שבכל שנה יופיע זיכרון מהפייסבוק לפלא הזה שהתחולל בניו יורק בנובמבר 2025.
תודה לכל מי שלקח איתי חלק במסע הזה, בראש ובראשונה לרעות אבני, חברתי היקרה, שאיתה התחלתי את המסע, באימונים מפרכים כמעט יומיומיים, בתמיכה ועידוד לאורך הדרך. את חברה לחיים.
ולאדוה וקנין שהגיעה אליי משמיים כמו מלאכית להמשך האימונים, בריצה בקצב זהה לשלי (מי שרץ מבין את המשמעות) בהפגת שעמום הדדית במהלך מאות הקילומטרים שגמענו באימונים כשחפרנו אחת לשניה. אין ספק שאת שותפה נדירה וזכיתי בך!
לכם קוראיי שעקבתם אחריי במהלך המסע, לתורמים הרבים שתרמו דרכי לעמותת שלווה, לאיתמר שבח, ישראלה אלבצ'ו ורות מלחי שעבדו ללא לאות מאחורי ולפני הקלעים בהשקעה אדירה.
וכמובן לאיש שלרגע לא הפסיק להאמין בי ותמך לאורך כל הדרך. המאמן שלי דודו דנו.
כששאלתי אותו לפני איזה חודשיים באיזה קצב הוא חושב שאני יכולה להשלים את המרתון הוא ענה: "את יכולה בקצב 6:15".
הופתעתי ושאלתי אותו אם אין מצב שבקצב 6, ואחרי הריצה המסכמת של 38.4 ק"מ שהשלמתי בקצב 5:55 דק' לק"מ, התשובה כבר הייתה ברורה לשנינו.
אגב, בחירת המרחק למסכמת הייתה הדבר הכי חכם שיכולת לדרוש ממני, כשאמרת כולם עושים 36 ק"מ ואנחנו לא כמו כולם. אתה נדיר! תודה עלייך!".