זה נראה כמו מדע בדיוני, פחד אלוהים. היה פה כמו סוואנה

הפינוי מדפנה, כמה ימים לאחר אירועי 7 באוקטובר, כפה על הציירת רחל רבינוביץ' שינוי אמנותי. היא היתה רגילה ליצור עבודות גדולות מאוד, אולם המגורים הזמניים בחללים שכורים קטנים ולא מותאמים, לא אפשרו יכולת לצייר על קנבסים ענקיים כמו בסטודיו. היא קנתה בלוק ציור קטן וצבעים והתחילה לצייר, ונוכחה לדעת שלעבודות הקומפקטיות כוח משלהן. "הציור נהיה יותר חונק, ארסי, מין ציור של פצע ושבר באמון שהיה… אולי היה טיפשי להאמין, אבל האמנו", היא מהרהרת תוך כדי דיבור. "היה נדמה לנו שאנחנו מוגנים והיום אנחנו יודעים שלא. הציורים ממש פיצפונים, אבל איכשהו זה הסתדר ונהיה מאוד נכון".

מאז רבינוביץ' הספיקה להציג במוזיאון תל אביב (שרכש את כל עבודותיה אלו), תושבי דפנה חזרו לקיבוץ והיא חזרה לסטודיו. אבל העבודות שלה נותרו בפורמט קטן יחסית.

הבית שלנו הוא ליד גדר המערכת והיו פה שריפות מטורפות ובפרגולה נחת ראש של כטב"מ שלושה ימים לפני שהגענו הביתה לנקות

הקוטן הזה דיבר גם אל מילנה אדירם גיצין , אחת משלוש האוצרות של ה"זומו – המוזיאון שבדרך", שתחנה מספר 11 שלו מתמקמת היום בקיבוץ כפר גלעדי, וזכתה לשם "המצפן – תערוכה שמחפשת דרך".

בשנה שעברה הזומו התקיים בנגב המערבי, בקיבוץ ברור חיל, וכבר אז ידעו מארגניו, שמראשית היווסדו חרטו על דגלם אג'נדה חברתית ורקימת קשר משמעותי עם אנשי האזור בו מוצגת התערוכה, שהתחנה הבאה שלהם תהיה בצפון. חלק מהתקציב הגיע מהקרן לשיקום של התנועה הקיבוצית. "קיבלנו הזמנה מהמועצה האזורית הגליל העליון וניסינו להביא משהו שונה מ'זומו שער הנגב'. מהרגע שהתחלנו לעבוד באזור הבנו שיש נרטיבים מאוד מגוונים: יש כאלו שפונו ויש כאלו שלא, אבל חטפו חזק במלחמה ויש להם נרטיב מאוד קשה כי הם טווחו כל יום. ויש כאלה שלא פונו ולא טווחו ועדיין הרגישו מאוד נזנחים, וזה הוביל אותנו לחשוב איך מספרים סיפור של חבל ארץ שאין לו נרטיב אחד והוא מאוד גדול", מספרת אדירם גיצין.

המסקנה המתגבשת היתה שכולם מנסים להבין מחדש מהו הבית. "אמרנו שאין סיפור מוביל ושכולם מחפשים איזושהי דרך ומאוד מבולבלים. ואז הגענו מהצפון ל'מצפן' ובחרנו את כפר גלעדי שזאת נקודה שנושקת לגבולות וזה היה כמעט נדוש אבל כל כך מתבקש, כי זה מה שכל החברה בישראל מחפשת עכשיו", גיצין אדירם אומרת.

למעלה מ-60 אמנים מציגים עבודות שעוסקות כולן במרחבי דרך ומבקשות למצוא דרך לכיול מחודש כחברה, כמועצה, כקהילות. בפורמט שכבר עבדו בו בעבר, שבעה אמנים עבדו עם הקהילות ("המאוד מגוונות") שגרות בקיבוצים.

זאת גם הפעם הראשונה שהתערוכה לא מתקיימת בחלל אחד אלא בארבעה: הרפת הישנה של כפר גלעדי, האורווה שנסגרה והסוסים פונו ממנה ב-7 באוקטובר, המכבסה ומפעל המשקפיים שנסגרו ולא שבו לפעול. "התערוכה היא לא על כפר גלעדי. זה קיבוץ עם הרבה היסטוריה אבל התערוכה עוסקת בהווה ובפנינו לאן?", היא מחדדת.

העבודות של רבינוביץ' נוצרו בנקודה בזמן ששופכת אור על חלק מהתלאות שעברו על תושבי הצפון המפונים. קצתם מאסו באיזשהו שלב בנדודים התכופים והחליטו פשוט לשוב לבתיהם, על אף הסכנה ולמרות שהקיבוצים בהם חיו הפכו ליישובי רפאים מוזנחים שנכחו בהם בעיקר אנשי כיתות הכוננות, הצבא וצבועים וחזירי בר שראו כי טוב (רבינוביץ': "אם לא היית חוזרת לנקות לפעמים, חולדות בר היו אוכלות לך את הבית").

באווירה הכאוטית הזאת אמרנו שאם הם ייהרגו שני זקנים כמונו אז באמת אללה באב אללה

העדות הבאה, למשל, לא יוצאת דופן לימים ההם: "הבית שלנו הוא ליד גדר המערכת והיו פה שריפות מטורפות ובפרגולה נחת ראש של כטב"מ שלושה ימים לפני שהגענו הביתה לנקות ולדאוג לחצר. זה נראה כמו מדע בדיוני, פחד אלוהים. היה פה כמו סוואנה", רבינוביץ' מתארת. בן זוגה והיא החליטו שאינם מצטרפים לשאר הקיבוץ במלון באזור הכנרת ושיישארו בבית בדפנה, אבל קיבלו החלטה נוספת: כל יום הם ילכו לטבול בנחל של הקיבוץ – זה שהפך את דפנה לאחד הקיבוצים המתויירים בארץ – וזאת "בידיעה שאנחנו רואים את אל-עדייסא, הכפר הלבנוני ממול בדיוק כמו שהם רואים אותנו. הלכתי לשם עם גלבייה לבנה, כמו דגל לבן", היא צוחקת, "ובאווירה הכאוטית הזאת אמרנו שאם הם ייהרגו שני זקנים כמונו אז באמת אללה באב אללה".

הציורים העדינים והססגוניים שהיא מציגה בזומו חושפים את רגעי הפרדוקס, ערעור המציאות והמתח שבטבילות היומיות ההן בפלג של הדן. "פשוט ציירתי את הפינה הספציפית הזאת מנקודת המבט שלי בנחל ובצמחייה, שמשקיפה אל אל-עדייסא, בצבעוניות רגשית. עשיתי משהו אינטואיטיבי. אני עובדת עם דיו Ecoline שהוא כמו צבעי מים אבל מחיק. במרכז הציור סימנתי עיגול או אליפסה ומסביבו המשכתי לעבוד עם מים – התזתי צבע באגרסיביות או שטפתי עם מים וטשטשתי את החלקים שמחוץ לעיגול".

ומה הבנת בדיעבד שעשית שם?
"שזאת היתה הכוונת של חיזבאללה. איכשהו כל שנות העבודה שלי התכוונתי לדבר הזה. זה היה מאוד עוצמתי ואני חושבת שהרטט הזה עובר. וזה שהציורים קטנים גורם לצופה להצטרך ממש להתקרב אליהם. מתחילת המלחמה ועד היום אני בתוך רצף של ציורים שאני קוראת להם 'יומני עורף'".

העורף גם במובן של חלק פגיע בגוף האדם. ועכשיו אתם בונים ממ"ד.

"לא הייתי חולמת על זה בחיים. השבר הזה באמון היה ממש קשוח".

עם אנשים אמיצים נוספים שדבקו בבתיהם עבדה הצלמת המוכרת ורדי כהנא. היא צילמה עם 12 חקלאים שהמשיכו לעבד את שדותיהם, "כמעט כמו דוגמנים בתוך המרחב של השדות והגידולים. זאת עבודה מאוד מרגשת שנותנת להם כבוד. זה נראה כמו מצגת שקופיות של פעם אבל בטכנולוגיה חדשנית", מסבירה אדירם גיצין.

העבודה של אסנת וייס שושן ממעין ברוך נקראת "כמה שוקל געגוע". היא הביאה למפונים חפץ מהבית שאליו התגעגעו וחפץ נוסף מהמקום אליו פונו, ואותם יצקה בצורת נרות. אלו עומדים על מאזניים, כשכף אחת שוקלת את החפץ אליו התגעגעו בבית והשנייה את זה שנמצא במה שהפך להיות בית זמני לתקופה ארוכה כל כך.

זה כמעט קרה לנו

כשהיא נשאלת האם מצאה מכנים משותפים בין אנשי הדרום לצפון, אדירם גיצין אומרת ש"שתי הקהילות חוו טראומה ואין מה להשוות. זה לא 'תפוחים מול תפוחים'. הצפון חי בתודעה ש'זה כמעט קרה לנו' עם חיזבאללה והחבר'ה שלא פונו היו מטווחים לחלוטין, כשחלק מהחברים שלהם בתאילנד או בכנרת והם עצמם באזור מלחמה. אז אנחנו לא משווים, אבל משתמשים בכלים המאוד טובים שלנו, של עיבוד רגשי, הקשבה ורגישות ונותנים לכולם מקום. זאת תערוכה מאוד חזקה עם עבודות יפות".

אחת הבולטות שבהן היא טרקטור הזכוכית הגדול של האמנית נועה הגלעדי שחיה בלהבות הבשן ויוצרת ומעבירה סדנאות בסטודיו שלה בשדה נחמיה. "העבודה נקראת 'ואתה לא תהיה' והיא לזכרו של אבא שלי שנפטר חצי שנה לפני שסיימתי את בצלאל, לפני 20 שנה", היא מספרת. "בעבודה יש את המישור האישי שמדבר על הזיכרונות והמישור הקולקטיבי שמתחלק להתיישבות העובדת ולקשר לאדמה ולציונות, ולשבר שהוא אימננטי". היא הוציאה תבניות של הטרקטור המקורי של אביה, פרגוסון 35 משנות החמישים, ובטכניקה שמשלבת סיליקון וזכוכית – החומר בו התמחתה בלימודיה ("זכוכית עלולה להישבר אבל תמיד אפשר לאחות אותה וזאת התכונה הכי מופלאה בחומר הזה"), הפיחה חיים חדשים בטרקטור, שמזוויות מסוימות נראה מפורק אולם כשעומדים מולו מתברר כשלם. "זה פירוק והרכבה וזה מה שנדרש מאיתנו עכשיו. העבודה מדברת את השבור והשלם, את הכאב והתקווה", היא מסבירה.

העבודה שמציגה בלה חבצקין, אמנית רב תחומית שחיה ויוצרת בלהבות הבשן, היא פרי מהלך נועז ומעניין מאוד. הסגר הראשון של הקורונה ("חשבתי שזה סוף העולם וכמה שטעיתי") התחיל ממש יום אחרי פתיחה של תערוכה שלה בגלריה במרכז. היא, שרק יום לפני כן הייתה בהיי, קלטה שלזמן ארוך מאוד כולם יסתגרו בבית ויצפו בעבודות אמנות רק דרך מסכי הסמארטפון שלא ממש עושים חסד עם הפדנטיות של האמנות הפלסטית. וכך החליטה בדרסטיות (שהיא מתארת בהומור ובצחוק) ש"אני שורפת את כל העבודות המדהימות שלי, ציורי פופ-ארט על קנבסים, שמה את האפר בכדים, ועל כל כד הדפסתי ברקוד שלוקח את הצופה לתמונה של העבודה ולתיעוד השריפה. זה היה איזשהו קורבן שהרגשתי שצריך להקריב כדי להיכנס לעולם הזה, של אמנות דיגיטלית". זה נשמע מורבידי, אבל היא אומרת שבמעמד השריפה "הרגשתי שיש לי יום הולדת. הכי חיה בעולם. כי אני מאמינה שאי אפשר לעשות את הדברים 'בערך'".

ולמה הכדים ורודים?

"כי זה עדיין אני. פופ ארט. הכדים האלו הם כדים הינדים אמיתיים שהזמנתי מהודו ונועדו במקור לאחסן אפר של גופות. הצבע הוורוד מקורי".

מה?!

"יותר מזה, המועצה האזורית 'הגליל העליון' מימנה את הרכישה הזאת. תחשבי, איזה משוגעת יושבת בבית וכותבת למועצה: 'תקשיבו, אני הולכת לשרוף את העבודות שלי. תעזרו לי עם הכדים'", היא צוחקת. מעבר לכך ובחיבור מסוים לנושא "המצפן", הכדים הוורודים הוצגו לראשונה ב-2023 במוזיאון בר דוד שבברעם וחבצקין לא יכלה לנסוע לאסוף אותם בתום התערוכה, כי קיבוץ ברעם פונה והדרכים והשהייה שם היו מסוכנים.

חלק מהאופטימיות אפשר אולי לשאוב מכך שהיצירה ממשיכה, למרות הבלבול, האבל והקושי. הצופים יכולים להתנחם במגוון האקלקטי, המסקרן והעצום של "המצפן". ולאמנים ההכרה בעבודותיהם והיצירה הם בבחינת חמצן. אצל חבצקין המוקד וההשראה הם עכשיו התכנסות פנימה לעיסוק בפנים הגוף האנושי. העבודות הבאות שלה חודרות כירורגית אל הרקמות והנימים. "במלחמה הכל הפסיק להיות אמין ופניתי פנימה למכונה המופלאה הזאת שמטרתה לחיות. הלב שלך לא שואל אם שווה לו להמשיך לפעום אחרי השבעה באוקטובר", היא מבארת. "הוא פשוט ממשיך".

עד 17.1.2026, כניסה חופשית.

א'-ה' 8:00-20:00, ו'-שבת 10:00-16:00.

במהלך תקופת התערוכה יתקיים שיתוף פעולה בין מלון כפר גלעדי לאורחי "המצפן". במסגרת זו אורחי המלון ייהנו מחבילת אירוח ייחודיות, סיורים במקום, סדנאות יצירה לכל המשפחה ועוד, במחיר מיוחד לחדר זוגי במלון.