חצר הקיבוץ מעוררת סקרנות תמידית. העיסוק במהותה ובדמותה אינו פוסק, משום שבמשך עשרות שנים הקיבוץ נתפס כמותג יישובי ייחודי המשלב ערכי שוויון, שיתוף ועזרה הדדית. לאחרונה הושקה – איפה אם לא בחצר כינרת – גרסה באנגלית (הוצאת המועצה לשימור אתרי מורשת) של הספר "חצר הקיבוץ: ערכים ונכסים", הבוחן את יחסה של קהילת הקיבוץ לנכסיה ואת נכונותה להיות מעורבת בשימורם ובשילובם במרחב. פרופ' עירית עמית-כהן, החוקרת והמחברת, דנה באמצעותו בערכים ובנכסים הטמונים בחצר המשומרת בעידן של תמורות.

פרופ' עמית-כהן מאמינה כי הקיבוץ הוא קודם כל "מקום" ו"בית" שראוי לשמר את מה שהוא גילם בחצרו בעבר – למען העתיד. הספר שיצא במקור בעברית בשנת 2014 על ידי "יד טבנקין", מציג תפיסת עולם שונה מהמקובל בעולם השימור. לפיה ראשית יש להכיר את הערכים החברתיים של התרבות ורק לאחר מכן לעסוק בהיבטים הפיזיים של השימור. "לייחודו של הנכס נמצא ביטוי מוחשי במתאר הפיזי שלו, במרחביו, בגניו, בשדרותיו, בשימושי הקרקע ובמבנים המשקפים את ערכיו ואת אורח החיים שאפיין אותו". ובהמשך נכתב כי "ספר זה מטרתו לבחון את יחס האוכלוסייה הקיבוצית לערכיה, לנופים ולנכסי המורשת התרבותית המוחשית המבטאים ערכים אלה, ולהציג דרכים לשילובם בתהליכי השינוי וההתחדשות שעובר הקיבוץ".

פרופ' עמית-כהן מאתגרת את הגישה הקוראת לשמר את הקיבוץ במתכונת עברו, "כמו היה זה מוזיאון שייצוגיו שבירים". כלומר יש להתאימם לרצונות ולצרכי חברה עכשווית

על פי הספר, שימורה של המורשת התרבותית, ההירואית – וגם היומיומית, תלוי במידה רבה ביחסה של קהילת הקיבוץ לנכסיה, ובנכונותה להיות מעורבת בשימורם ובשילובם בתכנון ובפיתוח המתקיימים במרחב הקיבוצי. שימור הנכסים נתקל בחסמים רבים: דמוגרפיים, גיאוגרפיים, חברתיים וכלכליים. מקורם בהבדלי המיקום הגיאוגרפי, בחוסן הכלכלי והחברתי שלהם, ובגורמים היסטוריים־תרבותיים כמו השתייכות לתנועה קיבוצית מסוימת ואירועים היסטוריים, לאומיים ומקומיים. על כן סבורה המחברת ש"בחינת הערכים, הנכסים, יחס האוכלוסייה לנכסים ולאפשרויות הפיתוח יכולה לחזק את הקשר למקום, את הזהות הייחודית שלו, את ההזדהות של החברים עם מרחבם ואת החוסן והגאווה המקומית". בחינה זו תתרום לדעתה להגברת ההתעניינות של תושבי הקיבוץ בסביבתם הפיזית ולהגדלת מעורבותם בשימור נכסי המורשת התרבותית שלהם ובפיתוחם. נכסים אלה יכולים לעזור ביצירת זהות מקומית ייחודית ולהוסיף אמצעים לקיום משותף של כלל קבוצות האוכלוסייה המרכיבות כיום את החברה הקיבוצית.

מושגים כ"חצר", "מקום" ו"בית" ניתן למצוא במגוון קהילות ולא רק בקיבוצים. המחקר מחדד את השוני והמאפיין "מרחב מתוחם שמתקיימת בתוכו מערכות חברתיות, תרבותיות, כלכליות, ארגוניות ופיזיות". המערכות מתייחסות זו לזו והקשרים הנוצרים ביניהן הם שמייחדים את המרחב ומבדילים אותו מאחרים. כאמור, במקום הנתון לתהליכי פיתוח מואצים, הזיקה אליו עלולה להיות תופעה חולפת. כדי לחזקה מאתרת הקהילה את הפריטים שיצרה, את הזיכרונות והנופים, מבליטה את היקרים לה ומודעת לתכונתם לייצג המשכיות ויציבות וכך לבלום זעזועים, למנוע חיכוכים ולחזק את הקשר למקום – את ייחודו ואת זהות הקהילה בתחומיו.

הרקע להוצאת הספר הוא מחקר רחב שנערך בשנים 2009-2007 ב־20 קיבוצים. מטרתו היתה להציג דרך להתמודד עם השינויים ולשמור על ייחוד המרחב הקיבוצי והחברה הקיבוצית, לחשוף את המאפיינים הערכיים שהחברה הקיבוצית מבקשת להבליט, להציג את הנכסים המבטאים אותם ולבחון אפשרויות לשלב נכסים אלה בתהליכי ההתחדשות של הקיבוץ. הוא התבסס על התפיסה שלנכסים אלה פוטנציאל להקל על השינוי, ובאמצעות טיפוחם לקדם את מעורבות הקהילה בשימור "רוח החצר" הייחודית ובפיתוח מרחבהּ. בתהליך זה בוחנת הקהילה קודם כל את "רוחה" – את ייחודה הערכי, ורק אחר כך בוחרת מבין נכסיה את אלה הנתפסים בעיניה כמייצגים המובהקים של רוחה וייחודה. הליך המיון והבחירה זקוק להסכמה רחבה, וכשזו מושגת, מאמצת הקהילה את הנכסים הנבחרים ומתאמצת להותירם בנוף ולטפחם.

מקיבוץ יפעת: "כל הבא בשערי קיבוצנו נתקל במבני משק מתפוררים, במגדל מים וסילו מתנשאים. לו דפדפנו בספרי הלימוד הישנים, בסיפורי ילדות ובזמר ישראלי, היינו מזהים בהם את תדמיתו של הקיבוץ. אומנם התדמית השתנתה אבל הסממנים שהרכיבו אותה הם אותם סממנים שאנחנו מבקשים להקנות לקיבוץ המתחדש"

אל מול מסקנות המחקר, מסתבר שכיום עולה שאלה עקרונית, האם אכן דרושה הסכמה שכזאת המעוגנת בנוהל "שיתוף הציבור" בתהליך קבלת ההחלטות, או רק מתבררת בישיבה קצרה בהנהלת קהילה "מתחדשת" הננעלת בהחלטה בידי מספר מצומצם של חבריה. המחקר מצדו מציין ש"בתהליך ההסכמה הרחבה החברה לא מקדשת את ערכי עברה וגם לא את הנכסים המבטאים אותם, אלא מתייחסת לאלה וגם לאלה כאל חולייה בתוך תהליך התפתחותי טבעי. כך שומרת הקהילה על ייחודה וממזערת את החששות מהשינוי".

כשמדובר ב"נכסים" אפשר אולי לתפוס את משמעות השימור דווקא בכוונה להשיג אינטרסים כלכליים. אולם הפרשנות שמציע המחקר מתמקדת בפן שונה. נכסי מורשת מוחשיים רבים דווקא בעלי סגנון עממי, מייצגים תרבות, מלאכות, אורחות חיים, אמונות ורעיונות יום־יומיים, שייחודם דווקא בשכיחותם, ומשום כך הסכנה להיעלמותם רבה. "אמירות כמו: 'שימורם יכול לחכות; הם חסרי ייחוד; הם מצויים בכל חצר קיבוץ; הם לא מבטאים תופעה יוצאת דופן ולא מייחדים את הקיבוץ שלנו' – הן מסוג האמירות המלוות נכסים אלה דרך שיגרה", נכתב בספר.

יד מרדכי: המדרכות בקיבוץ עדיין מובילות כולן לחדר האוכל; הדשא המרכזי עדיין שומר על תכונותיו, הוא אולי פחות ירוק, אבל רחב, וגם אם נרצה – לא נוכל להתעלם מנוכחות של מבנה זה בעולמנו ובתוכנו

כמה דוגמאות מהראיונות שערכה החוקרת בקיבוצים, מבטאות את נקודת הראות של החברים. ביד מרדכי נאמר על חדר האוכל: "מיקומו במרחב הקיבוצי, נפחו ועיצובו עדיין קיימים, ולאלה חשיבות. הקיבוץ החדש יכול לנצל את תכונותיו של המבנה ולצקת לתוכו תוכן של מפגש". זאת ועוד: "המדרכות בקיבוץ עדיין מובילות כולן לחדר האוכל; הדשא המרכזי עדיין שומר על תכונותיו, הוא אולי פחות ירוק, אבל רחב, וגם אם נרצה – לא נוכל להתעלם מנוכחות של מבנה זה בעולמנו ובתוכנו". ביפעת מצטט המחקר: "כל הבא בשערי קיבוצנו נתקל במבני משק מתפוררים, במגדל מים וסילו מתנשאים. במקום להתייחס לבולטוּת הנופית שלהם, לנפחם, למיקומם – להיותם מרוחקים מחדרי החברים – מבקשים למחקם מהנוף. לו דפדפנו בספרי הלימוד הישנים, בסיפורי ילדות ובזמר ישראלי, היינו מזהים במבנים אלה את תדמיתו של הקיבוץ. אומנם התדמית השתנתה אבל הסממנים שהרכיבו אותה הם אותם סממנים שאנחנו מבקשים להקנות לקיבוץ המתחדש".

במרחביה, שהחליט ב-2000 על השינוי באורחותיו, נשמעה עדות לפיה "הגיע הזמן להציג עמדה אחרת – לברור מבין הנכסים את אלה שמייצגים את החברה הקיבוצית העכשווית". כיום, משעברו כבר 17 שנה, מעניין לבחון את תקפותם של הדברים שנשמעו אז מאותו מרואיין: "היערכות תכנונית לה נדרש הקיבוץ צריכה לכלול את אותם נכסים ישנים שמשקפים את הייחוד החדש איתו אנחנו מזדהים – חברה קטנה, ערכית, מצטנעת, שותפה בתהליך קבלת החלטות לגבי המשך דרכה".

ערכים כגון איכות הסביבה ואיכות חיים זכו לדיון נרחב במפגשים עם המרואיינים. רבים מהם רואים בהם ערכים המסמלים יותר מכל את הקיבוץ המתחדש. לטענתם הם משקפים את הביקוש הגדל של בני הקיבוץ שעזבו לשוב ולהתגורר בו, ואת הדיירים החדשים המצטרפים לשכונות ההרחבה. איכות החיים נקשרה בצירופי לשון כמו: חברה רב גילאית; קשרים אישיים; קשרים חברתיים; רווחה. איכות סביבה נקשרה בצירופים: סביבה נוחה למגורים, מרחבים ירוקים ושטחים פתוחים; הומוגניות סגנונית; ניקיון סביבתי ונגישות.

ברמת דוד מבטא חבר את נקודת מבטו: "יש היסטוריה של מקום, יש היסטוריה של לאום, ויש גם היסטוריה של תנועה. לכל היסטוריה ביטוי בנופי הקיבוץ. בעיניי חשובה ההיסטוריה של הקיבוץ, הבתים, הדשאים והעצים הנקשרים בה". לדעת פרופ' עמית-כהן "הגמישות המאפיינת את העקרונות והערכים של החברה בקיבוץ המתחדש משפיעה על יחסה של אוכלוסיית הקיבוץ ל'סוכני זיכרונהּ' המייצגים ערכים אלה". היא מאתגרת את הגישה הקוראת לשמר את הקיבוץ במתכונת עברו, "כמו היה זה מוזיאון שייצוגיו שבירים". כלומר יש להתאימם לרצונות ולצרכי חברה עכשווית.

עמית-כהן מכהנת כראש המחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר-אילן ועומדת בראש תוכנית לתואר שני "שימור, תכנון ופיתוח נוף ונכסי תרבות". מכהנת כנשיאת ICOMOS ישראל, כעורכת השנתון "אתרים המגזין" של המועצה לשימור אתרי מורשת.