במלאת 80 למשוררת והפזמונאית רחל שפירא, יזם "מיזם 929 – תנ"ך ביחד" ספר הוקרה מיוחד שבו 50 כותבים פרסמו מאמר קצר על אחד משיריה, וניתחו אותו באמצעות שיח עם התנ"ך. אני נמנה עם הכותבים. השיר שבחרתי לכתוב עליו הוא "עוד יום".

בַּחֲרִיפוּת הַזֹּאת

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם

וּבַצְּפִיפוּת הַזֹּאת

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם.

הַחַזַּאי מוֹסֵר אֶת הַתַּחֲזִית –

מִשְׁקָעִים, שִׁנּוּי זְרִימָה וְרוּחוֹת תְּזָזִית,

וְיֵשׁ כָּאן מָקוֹם לְדִמְיוֹן

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם.

בַּהִשְׁתַּקְּפוּת הַזֹּאת

עוֹד יוֹם עוֹד יוֹם,

בַּהֵחָשְׂפוּת הַזֹּאת

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם.

הַמְּלָאכָה רַבָּה וְהַזְּמַן קָצָר

וַאֲנַחְנוּ כְּבָר יוֹדְעִים שֶׁהַגֶּשֶׁר צַר

אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

וְיֵשׁ גַּם בָּזֶה נִסָּיוֹן

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם.

לֹא לְהִתְמַעֵט וְגַם לֹא לְהִמָּלֵט

וְתָמִיד לִשְׁאֹף לָלֶכֶת הָלְאָה.

לָלֶכֶת זֶה אוֹמֵר לֹא לְהִסְתַּלֵּק

כֵּן, כַּוָּנָתִּי לוֹמַר: לֹא לְהִסְתַּלֵּק

אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ –

וְיֵשׁ גַּם בָּזֶה נִסָּיוֹן

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם.

בַּחֲרִיפוּת הַזֹּאת

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם,

בְּצִפִּיָּה לְטוֹב

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם.

המסר של השיר הנפלא הזה הוא לא להיכנע לשגרת היום-יום, כי גם בשגרה הזאת יש עוד מקום לדמיון. המלאכה רבה והזמן קצר, ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר, הרי כולנו גדלנו על "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל", ולכן גם בחיי היום יום האלה, יש ניסיון. וכל יום עלינו לראות כאתגר. ולא לפחד מן האתגרים שהוא מציב בפנינו. לא להתמעט וגם לא להימלט ותמיד לשאוף ללכת הלאה; ללכת זה אומר לא להסתלק. והשיר מסתיים במילים האופטימיות: בחריפות הזאת, עוד יום, עוד יום. בציפייה לטוב, עוד יום, עוד יום.

וכאשר מילות השיר מתרוממות ל"ולשאוף תמיד ללכת הלאה", גם הלחן של מתי כספי מעפיל איתו לגבהים אדירים, היישר מן השורות שבהן המנעד הוא הנמוך ביותר – "לא להתמעט וגם לא להימלט".

אני מוצא בשיר דיאלוג בין קהלת לבין אברהם אבינו.

גם פרקי אבות מגוייסים

קהלת מייצג את "עוד יום, עוד יום". את השגרה הרוטינית האינסופית, סרת טעם הקיום. הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ… כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם-בַּלַּיְלָה לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ גַּם-זֶה הֶבֶל הוּא… הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר".

בחריפות הזאת עוד יום. עוד יום. ובצפיפות הזאת עוד יום. עוד יום. בהשתקפות הזאת עוד יום. עוד יום. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. הבל הבלים הכל הבל. עוד יום. עוד יום.

ואילו אברהם, איש ה"לך לך", מייצג את ה"ותמיד לשאוף ללכת הלאה". "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ… וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'".

אברהם הולך אל הלא נודע. זוהי הרפתקת חייו. הוא עוזב את כל המוכר לו, את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו וחוצה את הנהר ויוצר עם חדש, תרבות חדשה, ציוויליזציה חדשה, דת חדשה, פילוסופיה חדשה, המנוגדת לכל מה שידע העולם קודם לכן. והוא עושה זאת בארץ חדשה. והכל בקול הפנימי הקורא לו. קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול. כמו אבותינו, חלוצי הציונות, שעשו את ה"לך לך" שלהם ובראו ארץ חדשה, מדינה חדשה, החיו את העם, את התרבות, את השפה, את התנ"ך. ורחל שפירא מגייסת למסר גם את פרקי אבות: "המלאכה רבה והזמן קצר".

לא ציפייה פסיבית ש"יהיה טוב", אלא ציפייה אקטיבית, של יצירת הטוב. של הליכה אל הטוב. ללכת זה אומר: לא להסתלק. עם כל הקושי, הוא זוכר שזה רק אמצע הדרך ויש גם בזה ניסיון

לא להתמעט, אומר אברהם אבינו, וגם לא להימלט, כמו יונה משליחותו, אלא תמיד לשאוף ללכת הלאה, בציפייה לטוב. אך לא ציפייה פסיבית ש"יהיה טוב", אלא ציפייה אקטיבית, של יצירת הטוב. של הליכה אל הטוב. ללכת זה אומר: לא להסתלק. כן, כוונתי לומר: לא להסתלק. עם כל הקושי, ועם כל שגרת העוד יום עוד יום, הוא זוכר שזה רק אמצע הדרך, ויש גם בזה ניסיון.

ואולי, בעצם, אין זה דיאלוג בין קהלת לבין אברהם, אלא בין קהלת ואברהם החיים שניהם בתוך כל אחד מאתנו.

"לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", כתב מאיר יערי, המנהיג ההיסטורי של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. חברי קיבוץ ניר עוז אימצו את האימרה הזאת ללוגו של קיבוצם. כאשר חזר גדי מוזס בן ה-81 משביו אחרי 482 יום במנהרות חמאס, הוא כתב מכתב לחברי קיבוצו שבו דירבן אותם לקום מאבלם ולהפשיל שרוולים לתקומת הקיבוץ. הוא סיים את מכתבו במילים אלו: "לא עייפי דרך אנו כי אם מפלסי נתיב. קדימה לעבודה!".