קריית שמונה מתקשה להתאושש. מנהל קהילת מנרה: "כדי שמנרה תהיה חזקה, קריית שמונה חייבת להיות חזקה ואיכותית"

במשך עשרות שנים הייתה קריית שמונה עבור קיבוצי עמק החולה וצפון הגליל המזרחי הרבה יותר מעיר שכנה. היא הייתה המרכז, היא הייתה בית החולים והמרפאה, הקניון והקולנוע, החוגים לילדים, מוקדי התעסוקה, מוסדות תרבות, הבנקים, החנויות וגם המרחב העירוני היחיד שמציע לתושבי האזור מפגש עם עולם רחב יותר – תרבותי, חברתי ומקצועי. עבור תושבי דפנה, גדות, מנרה, מעיין ברוך, כפר גלעדי, שניר ורבים אחרים, קריית שמונה הייתה הלב הפועם. ואז הגיע 7 באוקטובר.

הפגיעה בעיר הייתה קשה ורחבת היקף. עשרות אלפי תושבים פונו מבתיהם, אלפי משפחות מצאו את עצמן חודשים ארוכים מחוץ למרחב שבו חיו. רחובות התרוקנו, עסקים נסגרו, מסגרות חינוך פעלו חלקית או כלל לא, ומוסדות תרבות, שעד אז היו האור של האזור, נותרו בחושך.

כיום, כמעט שנה לאחר תחילת החזרה הרשמית, הערכות רשמיות מדברות על כשליש מהתושבים שטרם חזרו וכמחצית מהעסקים שטרם שבו לפעילות. אבל מה שהפך את המשבר לעמוק וממושך כל כך הוא לא רק הפגיעה בעיר עצמה, אלא ההדף שהחל להתגלגל אל עבר היישובים שמקיפים אותה. עבורם, קריית שמונה איננה רק שכנה, היא תנאי לקיום חיים מלאים בגליל.

עבור משפחה שמתגוררת בקיבוץ במרחק עשר דקות מקריית שמונה, עצם הפעולות היומיומיות – בדיקת רופא, קניית בגדים לילדים, יציאה לבילוי – הפכו למשימה מורכבת

ראש העיר, אביחי שטרן, גורס כי "קריית שמונה עוברת בשנים האחרונות תקופה קשה ומאתגרת. המלחמה טרפה את חייהם של אלפי משפחות. רבים מבעלי העסקים מתקשים לפתוח מחדש והדרך לשגרה מלאה עוד ארוכה". זו אמירה שנשמעת אולי מקומית, אך בפועל נוגעת לכל המשפחות בגליל העליון שמחכות לחזרת העיר לתפקוד.

כשהעיר נופלת כולם מרגישים את זה

הסיפור של קריית שמונה איננו רק סיפור עירוני, הוא סיפור אזורי. "אנחנו נפגעים היום ברמת השירותים הבסיסיים שהתושב מקבל", מסביר אריק יעקובי, חבר להבות הבשן ומנהל הקהילה בדפנה, שמדבר לא רק בשם יישובו אלא בשם רבים ששותפים להרגשה, "העסקים לא נפתחו, שירותים ניתנים בשעות חלקיות, חלק מהדברים פשוט אינם ואתה חייב לנסוע רחוק".

עבור משפחה אשר מתגוררת בקיבוץ במרחק עשר דקות מקריית שמונה, עצם הפעולות היומיומיות – בדיקת רופא, קניית בגדים לילדים, יציאה לבילוי, מפגש חברתי, הפכו למשימה מורכבת. העומס נופל גם על הרשויות האזוריות שנאלצות לספק פתרונות זמניים, להרחיב שירותים, ולהתמודד עם לחץ שהיה בעבר מתפזר בין העיר ליישובים.

אם אלפים מבין המפונים ובמיוחד המשפחות המבוססות, בעלי העסקים והמקצועות החופשיים, יבחרו שלא לשוב, תיווצר פגיעה ארוכת טווח במרקם הכלכלי והחברתי של הצפון

מבחינת הדמוגרפיה, הפגיעה מורגשת לא פחות. יעקובי מדגיש כי גם היכולת למשוך משפחות חדשות לגליל העליון תלויה במידה רבה בחוסנה של קריית שמונה. "התושבים הפוטנציאליים מסתכלים על מקומות עבודה, על תרבות, על בריאות, על חינוך, על תחבורה. ואם האזור הזה לא יחזור לעצמו, תיפגע היכולת שלנו להחזיר תושבים, למשוך חדשים ולצמוח".

בדרך למשבר לאומי?

יעקובי מבקש למקם את המשבר בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של הגליל העליון בלבד. לדבריו, "הפינוי של למעלה מ-60 אלף תושבים בצפון יצר לא רק טלטלה אזורית, אלא איום על הרצף ההתיישבותי הלאומי". הוא מזהיר כי אם אלפים מבין המפונים ובמיוחד המשפחות המבוססות, בעלי העסקים והמקצועות החופשיים, יבחרו שלא לשוב, תיווצר פגיעה ארוכת טווח במרקם הכלכלי והחברתי של הצפון. "מי שלא יחזור הם בדיוק האנשים שמחזיקים את המערכת הכלכלית", הוא אומר, ומדגיש כי היעדרם עלול לשנות את פני האזור לשנים קדימה, לפגוע ביכולת לייצר צמיחה, למשוך אוכלוסייה חדשה ולשמר את החוסן ההתיישבותי בגליל.

ההדים של הדברים הללו נשמעים היטב גם בשלטון המקומי. ראש העיר שטרן מדבר על מאבק בלתי פוסק מול המדינה להקצות תקציבים לשיקום. "ניהלנו מאבק על תקציבים… חלק מהדברים כבר יצאו לדרך, חלקם בתהליך יישום וחלקם עדיין תקועים בבירוקרטיה. הבעיה היא שהעיר איננה יכולה להמתין." הפגיעה המורכבת הזאת מייצרת מצב שבו זעזוע עירוני הופך לאיום על הרצף ההתיישבותי בגליל כולו.

כולם מבינים: בלי קריית שמונה חזקה, העתיד לוט בערפל

יוחאי וולפין, חבר כפר הנשיא ומנהל הקהילה במנרה, מציג זווית כמעט אקוטית: "כדי שמנרה תהיה חזקה, קריית שמונה חייבת להיות חזקה ואיכותית". הוא מוסיף ומדבר על אחריות משותפת, של כל הקיבוצים והרשויות באשכול הגליל המזרחי לשיקום העיר, "זו לא רק הבעיה של קריית שמונה, זו לגמרי בעיה אזורית של כולנו".

וולפין רואה בשיקום העיר תנאי יסוד להתפתחות האזור כולו: "אנחנו כולנו אזור אחד. צריך לעבוד במשותף כדי שכולנו נהיה אזור חזק, פורח וצומח". לדבריו, שיתוף הפעולה בין ראשי הרשויות ובעיקר בין אסף לנגלבן, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, ואביחי שטרן, הוא מפתח לשינוי אמיתי, "אני מקווה שהתקשורת הטובה ביניהם תניב תוצאות".

בעומק דבריו מסתתר מסר מהותי, לפיו ללא פעולה משותפת, המדינה תמשיך להתייחס לאזור כשולי. "האשכול המזרחי הוא האשכול הכי חלש בארץ, והסיבה לכך היא שראשי הרשויות לא משתפים פעולה". לדבריו, רק חזית אחידה תכריח את הממשלה להעביר תקציבים ומשאבים.

מחצית מהחנויות עדיין סגורות

השיקום של קריית שמונה מתרחש, אך לא בקצב שמספיק לאזור. בעיר כבר יש תנועת חזרה מסוימת של עסקים ותושבים, אך המדרכות מספרות את הסיפור האמיתי: מחצית מהחנויות עדיין סגורות; מרכזים מסחריים פועלים חלקית; מוסדות תרבות מורגשים כנעצרים בזמן; רבים מהשירותים שפעלו שישה ימים בשבוע פעילים היום רק בחלק קטן מהזמן.

התחבורה הציבורית שבה לפעול, אך בהיקף מוגבל. חלק משירותי הבריאות שבים בהדרגה, אך תורים ארוכים ומחסור ברופאים ממשיכים להכביד

התחבורה הציבורית שבה לפעול, אך בהיקף מוגבל. חלק משירותי הבריאות שבים בהדרגה, אך תורים ארוכים ומחסור ברופאים ממשיכים להכביד. מערכת החינוך פועלת, אך עדיין מתמודדת עם מחסור בכיתות, בפסיכולוגים ובמערך יציב של צוותים.

שטרן מדגיש כי הוא רואה בקיבוצים שותפים מלאים למהלך השיקום: "אנו פועלים יחד כדי להחזיר את החיים לעיר, לחזק את העסקים המקומיים, להבטיח מערכת חינוך ראויה וליצור מרחב עירוני שאפשר להתגאות בו". מבחינתו, המשימה גדולה בהרבה מאשר החזרת מצב קיים: "השאיפה שלי אינה רק להשיב את קריית שמונה למה שהייתה, אלא להפוך אותה לעיר חזקה יותר, מתקדמת יותר ומחוברת יותר לסביבתה".

אמירה זו של שטרן מהדהדת בקרב מנהלי קהילות בקיבוצים רבים, לא רק אצל וולפין ויעקובי, ומדגישה הבנה משותפת לפיה השיקום חייב להיות עמוק, רחב, יציב ולא טלאי על טלאי.

להפוך את המשבר להזדמנות

למרות עומק המשבר, מדברי כלל המרואיינים עולה נימה ברורה של תקווה ואמונה. לא תמימות, אלא תחושת שליחות במסגרתה המלחמה הייתה רעידת אדמה אזורית וכעת מוטלת על כולם המשימה להקים מחדש את קירות הבית.

הצורך במנהיגות אזורית שתייצר שפה אחת, חזון אחד, ולחץ אחד על משרדי הממשלה

יעקובי מדבר על כך שהאזור חייב לחשוב בגדול, לייצר תכנית משותפת, לא רק לצאת מהמשבר, אלא לצמוח ממנו; וולפין מדגיש את הצורך במנהיגות אזורית שתייצר שפה אחת, חזון אחד, ולחץ אחד על משרדי הממשלה; ושטרן מבקש מהמדינה לראות בקריית שמונה מוקד לאומי שיש להשקיע בו, לא עיר שצריך "לכבות בה שריפות".

ומעל לכל ממשיכה לרחף ההבנה שקיבוצי הגליל והעיר קריית שמונה אינם שני גופים שונים, אלא איים באותו נהר. הצלחתו של האחד איננה אפשרית ללא הצלחתו של האחר.

בכל ביקור בקריית שמונה אפשר לראות את הפער בין זיכרון המקום לבין מצבו הנוכחי. העיר עדיין נושאת סימני פגיעה, אבל גם ניצני חיים: בית קפה שנפתח מחדש, חוג שחוזר לפעול, משפחות שחוזרות, תוכניות עבודה שמתגבשות.

הקיבוצים מסביב אינם מחכים מהצד. הם מעורבים, דוחפים, מדברים, מרימים טלפון כשצריך ונכנסים מתחת לאלונקה כשאין ברירה. הם מבינים שהחיים שלהם תלויים בחיים של העיר, וכי התושבים שלהם יבחרו להישאר בגליל רק אם ירגישו שיש בו מרחב חי ותוסס ולא רק קהילה כפרית פורחת, אלא גם מרכז עירוני חזק.

אם יש אזור שיודע לצמוח מתוך משברים, זה הגליל. הוא עשה זאת פעם אחר פעם, וגם הפעם יעשה זאת

ייתכן שהדרך עוד ארוכה, אך במילותיו של שטרן "השיבה לשגרה איננה רק יעד – היא חזון". בין אם זה יקרה עוד שנה או שלוש, התחושה בשטח היא שקיימת נכונות אמיתית: מצד העיר, מצד הקיבוצים, מצד הרשויות האזוריות. ובסוף, אם יש אזור שיודע לצמוח מתוך משברים, זה הגליל. הוא עשה זאת פעם אחר פעם, וגם הפעם – עם חיבורים חדשים, עם אחריות משותפת, עם אמונה אזורית – יש לו את כל הכלים לעשות זאת שוב.