באיילת השחר מביסים את פחדי המלחמה עם מופע קהילתי חדש

המלחמה בצפון לא התנהלה רק ביישובים צמודי גדר. עבור קיבוצים רבים בגליל העליון, ובעיקר עבור אלה שלא פונו, היא הפכה לשגרת חיים מתמשכת: אזעקות באמצע הלילה, יירוטים מעל הראש, כטב"מים שחוצים את השמיים, שריפות בשדות, בתי ספר סגורים וחיים שלמים שמתנהלים בתחושת המתנה מתוחה וחוסר ודאות. לא היה רגע ברור שבו התחילה המלחמה וגם לא רגע שבו לפתע הסתיימה. היא פשוט הייתה שם, יום־יום, בתוך הבית.

דווקא בקיבוצים שלא פונו, המציאות הייתה מורכבת במיוחד. מצד אחד, המשך החיים באזור מלחמה, בלי מעבר למלון או למסגרת חלופית; מצד שני, היעדר מעטפת, פיצוי או הכרה רשמית במצב מטעם המדינה. הילדים נשארו בבית, אך הבית כבר לא היה מקום בטוח באמת. הלמידה הפכה ליישובית ומקוטעת, מסגרות נסגרו, המפגש החברתי הצטמצם, והפחד נשאר לפעמים לא מדובר. "אלה ילדים שחיו מלחמה", אומרת תמי רם-קוכמן, שכתבה וביימה את המחזמר הקהילתי 'בדרך למקלט החלקתי על בננה', "לא ככותרת בעיתון, אלא כחוויה יומיומית”.

תמי רם-קוכמן: "קיבלתי לידיים חומר גלם מאוד חזק. ראיתי פחד, כעס, בלבול, אבל גם הומור, דמיון, חדות. הוצאתי תמות מרכזיות, ומתוכן בניתי את המחזה"

בתוך המציאות הזו, בקיבוץ איילת השחר החלה להתגבש הבנה שצריך לעצור רגע. לא לרוץ מיד ל"חזרה לשגרה", אלא לשאול מה הילדים באמת עברו. "אני עובדת עם ילדים ביום יום", מספרת מיכל חרמוני, גננת ואשת חינוך מהקיבוץ ומוסיפה כי "ראיתי מצוקות שלא ראיתי קודם – ילדים שלא מוכנים לצאת מהבית, שלא מסכימים ללכת לקייטנה, פחדים מאוד עמוקים".
יחד עם נורית הספלד, אשת חינוך נוספת מהקיבוץ, יצאה חרמוני לתהליך שראשיתו בהקשבה. לא הצגה, לא סדנה, אלא מפגשים. קבוצות קטנות, שיחות ארוכות, בלי למהר. "פשוט להקשיב", היא אומרת, "זה נשמע פשוט, אבל זה היה הדבר הכי משמעותי. הילדים היו צמאים שמישהו יישמע אותם. ממש צמאים".

כדי לוודא שהתהליך נעשה ברגישות ובאחריות, שולב בו ליווי מקצועי של פרופ’ מולי להד, מהשמות הבולטים בעולם בטיפול בפסיכו-טראומה, ושל כלתו תהל, פסיכולוגית התפתחותית, אשר מתגוררת באיילת השחר עם משפחתה. ההורים הוזמנו לשיחות הסבר, קיבלו תיווך מלא, והובהר מראש: החומרים שייאספו לא יישארו במגירה. "אמרנו לילדים מההתחלה – אנחנו מקשיבים, ובסוף גם נעשה מזה הצגה", מספרת חרמוני.

במהלך חודשי הקיץ נערכו ראיונות עומק עם קבוצות קטנות של ילדים. כל שיחה נמשכה כשעה, לפעמים יותר. "שמענו סיפורים קשים, אבל גם רגעים מצחיקים, דברים קטנים שנתקעו בזיכרון", אומרת חרמוני, "והבנו שאנחנו נוגעות במשהו נכון, כי הילדים כל הזמן שאלו – מתי תחזרו שוב?"
מתוך עשרות שעות של הקלטות ותמלולים נולדה היצירה הבימתית. תמי רם-קוכמן, ספרית במקצועה ובוגרת לימודי קולנוע, הצטרפה לצוות בשלב שבו עלתה השאלה איך להפוך את החומרים למשהו בימתי. "קיבלתי לידיים חומר גלם מאוד חזק", היא מספרת, "ראיתי פחד, כעס, בלבול, אבל גם הומור, דמיון, חדות. הוצאתי תמות מרכזיות, ומתוכן בניתי את המחזה".

מיכל חרמוני: "ראיתי מצוקות שלא ראיתי קודם – ילדים שלא מוכנים לצאת מהבית, שלא מסכימים ללכת לקייטנה, פחדים מאוד עמוקים. כשאני יוצרת משהו מהפחד, אני לוקחת עליו שליטה, הוא כבר לא מנהל אותי"

אחד הזיכרונות שחזרו שוב ושוב בשיחות עם הילדים היה כמעט סוריאליסטי: החלקה על בננה בדרך למקלט. "האמת שזה נראה לי כמעט זיכרון שתול", מודה רם-קוכמן, "אבל זה עלה כל כך הרבה פעמים, וצחקנו על זה כל כך הרבה בישיבות, שהבנו שיש כאן משהו". כך נולד גם שמו של המחזמר 'בדרך למקלט החלקתי על בננה', אשר מכיל בתוכו את המתח שבין פחד לצחוק.

הבחירה להפוך את הסיפור למחזה מוזיקלי לא הייתה מובנת מאליה. "זה מורכב, בטח עם ילדים", אומרת חרמוני, "אבל רצינו לאפשר כמה שיותר דרכי ביטוי". הילדים, מכיתות א’ ועד ז’, בחרו בעצמם איך להשתתף: משחק, ריקוד, שירה, נגינה, עזרה מאחורי הקלעים, או לא להשתתף כלל. "גם זה חלק מהתהליך", היא מדגישה.

לא מופע ילדים קטן וחמוד

המופע כולו נשען על כוחות מקומיים: להקת "הפרעות הקצב" של הקיבוץ מנגנת, ההורים מעורבים, והחזרות מתקיימות בחדר האוכל. "זה לא מופע ילדים קטן וחמוד", מדגישה רם-קוכמן, "זו הצגה קהילתית, הילדים מביאים את הסיפור, אבל הוא שייך לכולנו".
סביב המופע נבנתה מעטפת רגשית רחבה במיוחד. בנוסף לחזרות, התקיימו סדנאות יצירה, דרמה, צילום, קרמיקה ומשחקי אדמה, בהתאמה לגילים שונים. "ביקשנו מכל ילד להגיע עם הורה", מספרת חרמוני, "וגילינו שגם ההורים צריכים לעבד". היצירות של הילדים, יש לציין, יוצגו בתערוכה בחדר האוכל, בסמוך לחלל המרכזי בו תעלה ההופעה.
העיסוק בטראומה דרך יצירה, ולעיתים גם דרך הומור, לא נועד לטשטש את הכאב. "כשאני יוצרת משהו מהפחד", אומרת חרמוני, "אני לוקחת עליו שליטה, הוא כבר לא מנהל אותי" ורם-קוכמן מוסיפה כי "מולי להד הדגיש שחשוב שיהיה גם אור, גם תקווה. לא להישאר רק בכאב, אלא לגעת ולצאת".

המחזמר יעלה בסוף השבוע הקרוב בחדר האוכל של איילת השחר, אך היוצרות רואות בו יותר מאירוע חד־פעמי. לפני ההצגה תתקיים חזרה גנרלית מצולמת, אליה הוזמנו אנשי חינוך ותרבות מהאזור. "אנחנו מאמינות שזה מודל שאפשר להעביר הלאה", אומרת רם-קוכמן, "לא כהצגה, אלא כדרך".
בעידן שבו ילדים רבים בצפון חוו מלחמה מתמשכת, "בדרך למקלט החלקתי על בננה" מציע אפשרות אחרת: לעצור, להקשיב, לתת מקום ולהפוך את הפחד לסיפור משותף. אולי זה לא מוחק את הזיכרונות, אבל הוא כן מאפשר לחיות איתם אחרת. ובעיקר – ביחד.