את אהבתה לתחקירים און-ליין לטובת תכנון טיולים משפחתיים ארוכים ועתירי מסלולי צעידה בטבע בחו"ל, תמי קרן לקחה אל הספר שכתבה. את מרבית העלילה של "על עמק ונהר" (הוצאת שתיים) היא מיקמה בכפר הציורי וההררי קסטלן שבדרום צרפת, שבסמיכות לGorges du- Verdon, קניון ורדון המפורסם. אלא שהיא טרם הלכה בו קודם לטיוטה הראשונה של הספר, ולמעשה הייתה סוג של טירונית בצרפת עצמה. כך שרק אחרי הטיוטה הראשונה היא טעמה בעצמה מהמאפים הצרפתיים המשובחים שבבולנז'רי המקומי, שתוארו בו בפירוט. "אתגרתי את עצמי והחלטתי שאני כותבת על מקום שלא הייתי בו. אני מתכננת טוב טיולים משפחתיים בני חודש, ופה בכתיבה הרגשתי בטוחה לכתוב על מקום שלא הייתי בו, עם הרבה התרגשות. ערב שלם ישבתי וחיפשתי אתרים בצרפת. בחרתי מקום מאוד מעניין וציורי, שאפילו עובר בו נהר מקסים שנופל לתוך הקניון הכי גדול באירופה, ושביל טיולים ידוע".

בשלב הבא, כאמור, טסה עם בעלה דותן, בן קיבוץ החותרים שבו הם חיים כבר למעלה מ-17 שנה, לקסטלן. "היינו בכפר די הרבה ימים, טיילנו ובכל בוקר תיקנתי וחיזקתי את הספר, הייתה לי משימה ועשיתי עבודה בלשית. כל המקומות שמצוינים שם אמיתיים, הלכתי בהם ולא רציתי להשאיר פרטים לא מדויקים, זאת החוקרת שבי", היא אומרת.

הרומנטיקנים אוהבים טבע

תחום המחקרים שלה בנושא התנהגות בעלי החיים מרתק, ושונה ב-180 מעלות מהספר שכתבה. "לטקסט מדעי יש מבנה קבוע, מציגים שאלה ונותנים תשובה והפרוזה באה ממקום אחר שהייתי זקוקה לו: דמיון, כתיבה מתפרצת – למרות שאני לא כותבת פנטזיה. בבוקר אני כותבת מדע ובערב פרוזה. את הספר הזה התחלתי בתקופת הקורונה פחות או יותר, לקחתי את הזמן, וככל שעבר הזמן הבנתי שזאת משימה שאוכל לעמוד בה והחלטתי להוציא אותו לאור. עבדתי עליו כחמש שנים".

ספרה הוא לא בדיוק "רומן רומנטי", אבל הוא קליל וזורם ונותן תחושה מבורכת של קפיצה קטנה לאירופה – שזה לא מעט בימים אלו, וקרן מסכימה לאמירה שאם היה מעובד לסרט, היה שייך לז'אנר הרומנטי, כמו למשל "לאכול, להתפלל, לאהוב". שני גרושים שונים זה מזה בתכלית, פרט להיותם מוטרדים ובעלי משימה מורכבת, נפגשים באקראי בקסטלן. בתוכנית אפס נכונות או תכנון מוקדם להיקשר רגשית במהלך שהותם שם. ובכן, לקרן היו תוכניות אחרות עבורם. "רומנטיקה היא הדרך שבה אנשים חווים את העולם ולכן הרבה מהרומנטיקנים אוהבים טבע ואצלי זה גם מתחבר. בחרתי לכתוב מתוך הרגש שלי בהנאה רבה, הכתיבה גרמה לי לאושר. מה שמאוד מעניין אותי במחקר המדעי הוא התקשורת שנוצרת בעיקר בין זכרים לנקבות וזה מעניין אותי גם בהתאהבות בין בני אדם והרגעים הקסומים שבהם היא נוצרת, ואת זה כתבתי".

מה שמאוד מעניין אותי במחקר המדעי הוא התקשורת שנוצרת בעיקר בין זכרים לנקבות וזה מעניין אותי גם בהתאהבות בין בני אדם והרגעים הקסומים שבהם היא נוצרת, ואת זה כתבתי

בדיי ג'וב שלה קרן עובדת ברשות לשמורות הטבע והגנים כמנהלת תוכן ופרסומים מדעיים בחטיבת המדע, והיא כותבת ועורכת מדעית בתחום השמירה על הטבע. "תפקידי להציג לאנשי מקצוע ולציבור את מה שאנחנו עושים בתחום, כולל דוחות מקצועיים, ואני מייצרת סיפורים מתחום שמירת הטבע", היא מספרת. בספרה הראשון, דווקא לא רצתה לכתוב טבע. "זה בא ממקום אחר לגמרי והעלילה בכוונה קורית במקום אחר, שאבתי הרבה השראה מטיולים שאני עושה בארץ ובחו"ל ויש הרבה חוויות של מפגשים אקראיים. מאוד עניין אותי חיים מחוץ לשגרה והיכרות אקראית ואיך זה משפיע. לקחתי שתי דמויות עם בעיות וצורך להיתמך ואני שואלת אם יש לזה סיכוי, אחרי ימים ספורים ביחד".

מחליפות צבעים

את המחקרים המקצועיים שלה היא מנהלת בצורה הרבה פחות היפותטית. פה קרואסונים טריים וריהוט עתיק ופוטוגני לא מספיקים. "מבחינה מקצועית אני חוקרת בתחום התנהגות בעלי חיים, בעיקר את הזיקיות. את המחקרים האלו עשיתי בדוקטורט באוניברסיטת תל אביב. הדבר הכי גדול שבדקתי ואני עדיין בודקת, זאת השפה שהן מדברות דרך החלפה של צבע. מצאתי במין הישראלי מה הן אומרות ואיך זה נראה בצבעים, מיפיתי את כל דגמי הצבע".

עכשיו את הולכת להפיל על רובנו פצצה. לא זה מה שלימדו אותנו הגננות בטיולים בחצר המשק.

"זה נכון ממש באופן חלקי שזיקיות מחליפות צבעים בהתאם למה שעליו הן עומדות. היכולת קיימת, אבל לא חזקה, ומה שראיתי הוא שהן מחליפות מחום לירוק או ההיפך – שזה תלוי גם בצבעים המקומיים. בדקתי במסודר צבעים שקיימים באזור שלנו וכאלו שלא".

אז למה הן מחליפות צבעים בדרך כלל?

"הרבה פעמים כשאנשים רואים זיקית והיא מחליפה צבע, זה בגלל סטרס – אדרנלין של מתח או בגלל איכות המצע שהיא הולכת עליו ולא הצבע שלו, או שזאת פעולה של חיזור. זה גם קשור בטמפרטורה. נקבות ממעטות להחליף צבעים. כשזיקית עומדת מול זיקית אחרת בעונת הרבייה, מאוגוסט עד אוקטובר, היא מיד תחליף לצבע אחר לחלוטין, זה כמו פלאש או פנס, וזה נעלם תוך זמן קצר שוב. מה שגיליתי עכשיו זה שבאוכלוסייה פה יש לזכרים שלוש טקטיקות רבייה שונות, וזה מתבטא בצבעוניות. קיבלנו משהו כמו 16 דגמי צבע. מאז חקרנו זיקיות בספרד ודרום אפריקה ובמרץ אהיה במדגסקר".

אז מה הן בעצם אומרות?

"דברים מאוד פשוטים. האם יש רצון להזדווג. כנראה שאין עבר והווה בשיח של בעלי חיים, הכול פעולה ותגובה. כן או לא, דומיננטי יותר או פחות. יצרתי מפגשים ביניהם ואני מראה מה קורה בעקבותיהם ואז מקשרים בין מה שנאמר לבין מה שקרה. המחקרים נעשים בשטח, עדיין דרך אוניברסיטת תל אביב. הזיקית שנמצאת ברוב הארץ, חוץ מהזיקית הדרומית, נמצאת בהרבה יישובים. הזיקית הדרומית נמצאת בכמות נמוכה כי הרסנו חלק גדול מהשטחים".

בתמונה למעלה, שבה רואים את הזיקיות צמודות, הנקבה היא הירוקה מימין, זה צבע החיזור שלה, והזכר שמשמאל, לדבריך, הוא בטקטיקה נחותה של רבייה. מה זה אומר? בגלל זה הוא חום-לבן?

"נחות זה שם טקטיקת הרבייה שלו: הוא לא שומר באופן אקטיבי על נקבות, לא נלחם עם זכרים אחרים ותמיד נסוג מזכרים בטקטיקה של דומיננטיים. הוא מתקרב לנקבה להזדווגות רק כשהזכר הדומיננטי ששמר עליה לא נמצא בסביבה. מעבר לתכונות האלו, זכר נחות הופך לחום בעונת הרבייה ובתמונה הזאת הוא כבר בדגם לבן שהופיע אצלו כשהתקרב לנקבה".

ואת גם חוקרת, יחד עם בן זוגך, עכבישים. ואת גם מצהירה שזאת אהבתך הגדולה.

"הייתי בטוחה שאני אהיה חוקרת עכבישים ולפני שנה הבנתי שזה צריך לקרות. המחקר התחיל ב-2024 והוא בשיתוף האוניברסיטה העברית. כילדה הכי אהבתי עכבישים ובצבא מעל בית ספר שדה יש עכבישי מלכודת, הייתי מסתכלת עליהם ונשבעתי שכשאלמד לתואר שני אעשה אותו עליהם, רק שבתואר הראשון התחלתי עם הזיקיות. אז התחלתי לחקור עכבישי מלכודת בכרמל, הקבוצה הזאת ידועה בעולם אבל נחקרה מעט, ועוד פחות על התנהגות".

ספרי לנו קצת על עכבישי מלכודת, בהם אנחנו בעצם בכלל לא נתקלים, גם אם נרצה.

"הם חיים 15-10 שנה שזה המון לעכבישים. רובם חיים שנה. רובם נשארים במחילה ענקית. בן זוגי הוא גם אקולוג ואנחנו חוקרים אותם יחד, מנסים להבין מה אורח החיים במחילה ופיזור הפרטים בשטח. הנקבות ככל הנראה לא יוצאות אף פעם ועל הזכרים זה לא ידוע, רק ידוע שרואים אותם בעונת הרבייה. עוד דבר שאנחנו יודעים הוא שיש להם אויבים, אולי הגדולה ביותר היא הצרעה הטפילית והזחלים שלה אוכלים אותם".

להיות קצת בעולם אחר

היא תולעת ספרים. "גם הספר שאני כותבת עכשיו הוא על מדינה שלא הייתי בה בעולם ואני רוצה את ההרפתקה הזאת. אני קוראת כמעט רק כאלו דברים, ספרים חו"ליים, זאת כתיבה נינוחה ולא עמוסה, העלילה מתפתחת לאט וזה נותן לקורא אפשרות להרהר. בשנים האחרונות אני מרגישה מאוד down to earth וכשאני קוראת ספר אני רוצה להיות קצת בעולם אחר. כמות אדירה של אנשים כתבו לי שהם מרגישים שהם היו בקסטלן בעקבות הקריאה ושהם רוצים להיות שם, וזה די מפתיע כי הייתי שם עשרה ימים. אולי זה קשור ליכולת שלי להתבונן ולתעד".

קרן עצמה אם לשני בנים, האחד משוחרר טרי והשני לפני גיוס, וגדלה ברמת השרון. הילדים נולדו בכרם מהר"ל ובהמשך עברה המשפחה לקיבוץ החותרים. "אני מדברית בהסתכלות שלי. הייתי בחוגי נוער במדבר ומדריכה בביה"ס שדה עין גדי, ואף פעם לא עזבתי את זה, אבל כשעברתי לגור ליד הים גיליתי שזאת אותה תחושה. אני מאוד אוהבת לגור בקיבוץ, לילדים זאת החוויה של החיים וזאת קהילה שמגינה בעיקר בעיתות משבר, רואים את זה מאוד".