תנועה

"בחדר נאספו ביחד עומק השבר וגדול התקווה, רוחב הנטישה ועוצמת לקיחת האחריות". את הדברים אמרה אורלי רם, רכזת אזור הנגב המערבי בתנועה הקיבוצית. החדר אליו היא מתייחסת הוא אולם האירוח בבית הנשיא בירושלים.

נשיא המדינה יצחק הרצוג ביקש להוקיר את נציגיהם של חמישה קיבוצים מארחים וארבעה קיבוצים מתארחים, במהלך המלחמה, בכינוס מיוחד.

רביבים, חצרים, משמר העמק רוחמה ושפיים פתחו את ביתם ואת ליבם, מבלי לחשוב פעמיים. זמן קצר אחרי אסון השבעה באוקטובר, הם נרתמו להיות בית לקיבוצי הנגב המערבי שביתם כמעט ונחרב – נחל עוז, בארי, חולית וכפר עזה.

"את הפרק הנפלא הזה של סולידריות וערבות ההדדית של קיבוצים שאירחו קיבוצים יספרו מדור לדור, עד דור אחרון", אמר הנשיא הרצוג, "זה רגע ישראלי שאין שני לו ורגע תנועתי שאין שני לו. ברגעים כאלו אתה מבין את המשמעות של התנועה הקיבוצית".

"שעתה הכואבת של התנועה היא גם שעתה הגדולה והיפה ביותר", הוסיף הנשיא, "והיא משקפת את פניה הטובות והמאירות של מדינת ישראל בימים הללו. אנשים ונשים מופלאים, נרתמו למשימה, פתחו את בתיהם, ויותר מזה את ליבם, ברגע ישראלי שאין שני לו, אני גאה בכם".

הנשיא ביקש לקיים שיחה במסגרתה יספרו נציגי הקיבוצים על חווית המפגש בין הקהילות, המתחים, הערכים והאתגרים שעלו במהלך הדרך, והחברויות שנוצרו.

מזכ״ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה פתח ותיאר את הימים הקשים והמטלטלים שעברו על התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל מאז אותה שבת ארורה. "הלב נשבר עם כל הותר לפרסום, ועל כל בן קיבוץ שנפל. יחד עם זאת, לצד החושך והכאב, האור לא כבה".

שמחה הודה לנציגי הקיבוצים: "הייתם הראשונים להתגייס למשימה, בלי לשאול מה יוצא לי מזה ולמה דווקא אני. פתחתם את קיבוצכם וליבכם. אתם תכנסו לדברי הימים של מדינת ישראל כי אתם אוחזים בתקווה לימים טובים יותר, מאמינים בקיבוץ בכל ליבכם ומגשימים את האמונה הלכה למעשה". גם בימים אפלים הוכחתם שהקיבוץ הוא רעיון ודרך״.

אורלי רם, רם שפע ושקד ורסנו הם צוות השיקום של הנגב המערבי בתנועה הקיבוצית, והם אלו שמצויים ביומיום בקשר עם הקיבוצים המארחים והמתארחים. רם ביקשה מהנוכחים לספר על רגעים שנחקקו בהם במהלך השנתיים האחרונות.

ראשון לדבר היה תומר אראל, מקיבוץ משמר העמק. "כבוד גדול להיות פה היום, אבל הלוואי שהמפגש הזה לא היה מתקיים", אמר אראל. "ב-8 באוקטובר הגיעו אלינו 350 אנשי נחל עוז. אנשים, נשים, ילדים ומשפחות, שחלקן לא שלימות. הם התאכסנו אצלנו בכל חדר שהצלחנו לפנות".

"מבחוץ אפשר אולי לחשוב שכל הקיבוצניקים דומים", אמר אראל בחיוך, "ובכל זאת יש כמה הבדלים. קיבוץ אחד מהשמו"צ והשני מהתק"מ, אחד שיתופי והשני מתחדש, אחד כבד יותר והשני קליל. אבל באותם ימים של כאוס זה לא היה משנה והתחלנו לחיות יחד. בכינו יחד בהלוויות וחגגנו יחד בחגים. אני מבקש ממך נשיא המדינה, צריך לעשות הכול על מנת שלא נפגש כאן שוב״.

ליאור עידוד, מקיבוץ שפיים סיפר שזו לא הפעם הראשונה שהקיבוץ נעתר לארח מפונים, זה קרה כמעט בכל סבב מלחמתי. ״נערכנו במהירות להקים קיבוץ בתוך קיבוץ", סיפר עידוד, "קלטנו 450 אנשים מכפר עזה. לא היה להם איפה לקבור את יקיריהם, ואנחנו נתנו את בית העלמין שלנו. נוצרו בינינו חברויות ושותפויות. שנה לאחר מכן, הם המשיכו לקיבוץ רוחמה, וכיום נשארו איתנו 42 משפחות בקיבוץ. אני מודה על הזכות שנפלה בחלקנו להיות בצד הנותן״.

כפי שתיאר עידוד, רבים מחברי כפר עזה עברו לאחר תקופה של כשנה לקיבוץ רוחמה הקרוב יותר לקיבוצם, בנגב המערבי. מרב גורדון, מקיבוץ רוחמה, סיפרה על רגעי ההחלטה בחדר האוכל: ״התכנסנו כולם בחדר האוכל שהיה מלא עד אפס מקום. אף פעם לא הגיעו כל כך הרבה אנשים לשיחה. ביקשנו לפתוח את הקיבוץ לאירוח ו-97% מהחברים הצביעו בעד. היתה תחושה של היסטוריה באוויר. החברים הסמיכו את ידינו לעשות כל מה שצריך בשביל לקלוט בצורה הטובה ביותר. צירפנו כ-200 משפחות, ואני חושבת ששתי הקהילות צמחו מזה מאוד״.

דרור קריצ׳מן, מקיבוץ חצרים אומר שקיבוץ בארי הוא קיבוץ מדהים. "זה האוקטובר השני שאנחנו איתם ורואים איך הם עוברים מעל 100 אזכרות, זה בלתי נתפס״. קריצ'מן התרגש מאוד וקולו נשבר כשסיפר על ילד מבארי שעלה על קורקינט של חברו מחצרים, בפעם הראשונה אחרי הטבח. הנוכחים תמכו בו, והיתה התרגשות באוויר. הנשיא העיר בצחוק שאחרי 100 שנים מגלים שגם הקיבוצניקים הם בני אדם. לא רק אנשים קשוחים שנוטלים על עצמם משימות לאומיות.

צחי רם, מקיבוץ רביבים, תיאר את הקליטה המהירה שנעשתה בקיבוץ. ״מה-7 באוקטובר רביבים קלטה מפונים, את כל מי שהיה צריך. כל חדרון, כל דירה, כל חדר אירוח, הוקדש לטובת העניין. רוב חברי רביבים חשבו שזה מובן מאליו, והיו בעד הקליטה של קיבוץ חולית. אני זוכר את חגיגת בר המצווה שקיימנו יחד. על הבמה ילדים משני הקיבוצים, מדברים יחד, מציגים יחד, גורלם נקשר יחד. זהו רגע שבו מבינים את החיבור בין הקהילות״.

אחרי סבב הקיבוצים המארחים, סיפר עופר גיתאי, מקיבוץ בארי על החוויה מנקודת מבטו של קיבוץ נקלט, קיבוצים שעברו את הנורא מכל. ״כשאומרים 'קיבוץ' מרגישים קהילה", אמר גיתאי, "ב-7 באוקטובר הרגשנו את המשמעויות העמוקות ביותר של קהילה. בהיותנו פגיעים ותלויים אחד בשנייה".

גיתאי לא חסך ביקורת. "הופקרנו על ידי המדינה, וחייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את מה שקרה, על מנת שזה לא יישנה.

"לקח זמן, אבל למדנו לבקש ולקבל עזרה", אמר גיתאי, "אחרי שנה במלונות בים המלח, חצרים הגיעו אלינו והציעו שנעבור אליהם. הקמנו את הקהילה הזמנית שלנו לצידם. חצרים לקחו על עצמם את המשימה ברגישות. קיבלנו תמיכה וגם מרחב מלא לפעולה עצמאית שלנו".

"חצרים", פנה גיתאי לנציגי הקיבוץ, "אתם שכנים שרואים אותנו ולא יכולנו לבקש יותר מזה. אני רוצה להגיד לכם את הדבר הפשוט ביותר – תודה".

מיכל מגן, מקיבוץ נחל עוז: ״ה-7 באוקטובר היתה הפעם הרביעית שהתפננו למשמר העמק. אנחנו אולי הקיבוץ הכי מפונה, והם הקיבוץ הכי קולט. הם דאגו לנו להכול. הגענו לפנות בוקר והם אמרו 'לכו לאכול בחדר אוכל'. הם הכינו זרים של נחל עוז להלוויות. התנאים היו בהתחלה קשים מאוד, עד שעברנו לקראווילות שהקים הקיבוץ עבורנו, אבל הלב הפתוח נתן לנו תחושה טובה ועלה על התנאים הפיזיים הלא פשוטים. הרבה מחברי נחל עוז אומרים שמשמר העמק הוא מקום שבאמת היה אפשר להירפא בו״.

אביעד בשרי, מקיבוץ חולית: ״אני יצאתי למילואים והבנתי שהקיבוץ עוד לא יודע מה קורה איתו, אבל שכבר יש החלטה של רביבים לארח אותנו. זה נותן משענת וביטחון. החלטנו לשמור על הקהילה שלנו, אבל תוך כדי למדנו המון מרביבים שקיבלו אותנו בחיוך ובידיים רחבות. אני יודע שזה לא מובן לפתוח את הבית, וזה מוערך מאוד״.

״הגענו לשפיים חסרי כל", סיפרה שחר באום מקיבוץ כפר עזה, "ושפיים קיבלו אותנו הכי יפה שאפשר. חיכו לנו ערמות של בגדים על שולחנות חדר האוכל. הם השיגו כל דבר שהיינו צריכים. אמא שלי ביקשה ספר תהילים, וקיבלה".

"אחר כך, לקיבוץ רוחמה, כבר הגענו יותר מגובשים כקהילה, כבר עם דרישות", צחקה באום, "ועם האופי המיוחד של כפר עזה. רוחמה נתנו לשופלים לשנות את כל הנוף שהכירו, זה לא קל, והם עשו זאת בנדיבות גדולה. ה-7 באוקטובר שבר לנו את האמון בהכול, במדינה, בעולם, ומעשים כאלה החזירו לנו את האמונה באדם״.

ציון רגב, מכפר עזה סיפר שבית העלמין הועבר משפיים בחזרה לקיבוץ כפר עזה, באקט שסימל את תחילת החזרה הביתה. "לראות את החברים ברוחמה עומדים עם הדגלים כשהחברים חזרו מהשבי היה מרגש עד דמעות", סיפר.

״אנו מוקירים ואומרים תודה לקיבוצים המארחים שפתחו את הדלת, הלב והכיס, שאירחו ומארחים קהילות שלימות לאורך זמן״, אמרה אורלי רם, ״בחדר היום נאספו ביחד: עומר השבר וגודל התקווה, רוחב הנטישה ועוצמת לקיחת האחריות, תהום הדרמה וגדולת החברות והחסד״.

״קיבוץ הוא משפחה שהיא גם בית ודרך״, הוסיפה רם, ״בית שהוא משפחה וערבות הדדית ושותפות. כגודל הסדק כך גודלו שלהפתיע שדרכו נכנס אור. אשרי המבוגרים האחראים שבחדר״.

מיכל הרצוג, רעיית הנשיא, הזכירה קיבוצים נוספים שקלטו קיבוצים בזמן המלחמה כמו גדות, שדות ים, מעלה החמישה ונוספים בהם ביקרה במהלך השנתיים האחרונות. "כל כך מרגש היה לראות אתכם בקושי הכי גדול שלכם", אמרה הרצוג, "זה לא פשוט לפתוח את הבית ואת הלב, ואתם באמת התגלתם בשעתכם הגדולה, שעתה היפה של התנועה".

נשיא המדינה יצחק הרצוג סיכם את השיחה: "אני רוצה להגיד לכם תודה על שיחה עמוקה ומרגשת עד דמעות. מה שעשיתם הוא מפגש אנושי יוצא דופן, בין קיבוצים שנפגעו קשות בטבח הנורא, לבין קיבוצים שבחרו להיענות לקריאה הערכית והדחופה ואמרו – הנני".

"זהו מרחב של חיים משותפים, שבו שתי קהילות מתקיימות זו לצד זו", אמר הרצוג, "בימי המלחמה, הכאב והאובדן, יצרתם מציאות יומיומית של רגישות, הכלה, סבלנות ותחושת אחריות עמוקה".