כמו משורר טוב, בעברו אליעז כהן תיפקד במתכונת של "ציפור לילה" – היה מאחר לעלות על יצועו וישן לתוך הבוקר, מה שפחות הסתדר עם עובדת היותו קיבוצניק ("בקיבוץ זה לא מקובל לקום מאוחר"). בשנים האחרונות זה השתנה, וההוכחה לכך שהוא משכים קום בסביבות חמש לפנות בוקר ומתחיל את יומו כשבחוץ עוד חושך, כולל לעיתים כוכבי לילה אחרונים, היא "שירים מלפנות הבוקר", ספר שיריו החדש.

הספר, שאת כריכתו היפה צילמה אשתו אפרת בהרי עציון (יצא לאור בסדרת "חוט הכסף" מבית "משיב הרוח") מכיל מחזור של 46 שירים יפים ועדינים שנצמדים אל הטבע, כמו מנסים לשאוב ממנו את אותו מזור שרק הוא יכול להציע כעת. "מ"ו שירי התעוררות" מתאר אותו כהן, והשירים נטולי שמות, ממוספרים על ידי האותיות. זה לא שכהן, חבר קיבוץ כפר עציון, מתעלם בשיריו מהתקופה הנוכחית. היא בהחלט נכנסת כאן, אבל ממש לצד הפסיעה בהווה הקשה הוא מציע אפשרות לפקוח עין, להרחיב לב ולהתנחם בפלאי הבריאה שחוזרים על עצמם יום יום, וכוחם ניכר בעיקר בשעות הקסם האלו.

לה.

אֶת שְׁעַת־הַזָּהָב שֶׁל הַשַּׁחַר
גִּלִּיתִי הַבֹּקֶר, טֶרֶם הַזְּמַן

עַל אֻכַּף הַמֻּכְתָּר הַמְּלֹהָט
רָכוּב הָיָה עָנָן
שׁוּרוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם זָהֲרוּ בִּירוֹקָן

כָּל מֵיתָר בְּנַפְשִׁי אָז הָיָה מְנֻגָּן

"זה משהו חדש עבורי ובשנים האחרונות אני משכים קום, מאוד מאוד עירני, כל החושים פתוחים", הוא משתף. "זאת יקיצה טבעית עם התגלויות קטנות של טבע, וזה בלי לחשוב. אני הולך, מתבונן, המראות נרשמים בתוכי ואז הייתי מגיע לנקודת תצפית, מגיע הביתה ולפני כל דבר אחר הייתי יושב, פותח מחברת וכותב שיר בעט ירוק ורענן וחדש, זה הפך להיות ריטואל. לא היה לי מושג מה הולך להיכתב וזה היה כמו אוטומט, על ניוטרל".

הקדשת את הספר "לכל הנכונים לחיות". אתה מדבר על הכרעה גם במובן של לצאת מהמיטה בבוקר כשעייפים ועוד קר, בטח אצלכם עכשיו, והכרעה גם במובן הגדול יותר, של בחירה להמשיך קדימה ולא להתבוסס בכל הרע שאנחנו חווים בשנים האחרונות.

"אתה יוצא מהמיטה, אתה מכריע, זה לא שהמיטה זורקת אותך. אתה מעדיף להתכרבל בפוך. אני מאוד רחוק מלהיות ברסלבי אבל בדיעבד הבנתי את הפרקטיקה של התבודדות ויציאה לטבע, ליער. הם עושים את זה עם צעקות לקדוש ברוך הוא וזה פחות מתאים לי, אבל הרגשתי שיש ערוץ נקי מאוד שנפתח בבוקר ואתה יכול לעלות עליו וזה עושה fine tunning. אם אני אעשה רק ג'וגינג, למשל, זה לא יילך, כי יש פה ערך מדיטטיבי".

שמרתי על הנפש של עצמי

להגיד על אליעז כהן שהוא איש רב פעלים זה אנדרסטייטמנט. הוא מהאנשים האלו שלא ברור אם יש להם את אותן 24 שעות ביממה שיש לכל השאר. תמצות מפעלותיו ייקח את מרבית המקום בכתבה, אז אפשר לקצר ולומר שהוא עובד סוציאלי, משורר, פעיל חברתי, איש תרבות אקטיבי, מורה ומדריך, ויזם ושותף להתארגנויות הומניות רבות.

מכיוון שהוא תמיד פוליטי ותמיד עם אצבע על הדופק, מיד לתוך 7 באוקטובר התחיל לפעול בשדות המוכרים לו. שלושת בניו לחמו במילואים והוא חבר לתא"ל אופיר לויוס מקיבוץ בית רימון, לטובת אסופות השירים "הנני" שקיבצו שירים של "משוררים מגויסים" למלחמה. הפרויקט, שזכה לשיתוף פעולה מרשים של מניפת כותבים נרחבת, מכיל גם שירים קשים ונוקבים, חלקם עדויות של מי שלקח חלק ונכח בשבת המזוויעה ההיא, ובתקופה הארוכה שלאחריה.

אני מאוד רחוק מלהיות ברסלבי אבל בדיעבד הבנתי את הפרקטיקה של התבודדות ויציאה לטבע, ליער. הרגשתי שיש ערוץ נקי מאוד שנפתח בבוקר ואתה יכול לעלות עליו וזה עושה fine tunning. אם אעשה רק ג'וגינג, למשל, זה לא יילך, כי יש פה ערך מדיטטיבי

"היה זוועה, אין מה לומר", הוא משחזר. "מהיום השלישי היתה לי הזכות ליזום את פרויקט 'הנני' ואז הייתי מאוד מאוד עסוק בחומרים הכי קשים, בחזיתות ועם העורף והמפונים והלוחמים והעיבודים, זה הפך לפרויקט גדול שלא שיערנו כמה חשוב הוא יהיה. לא כתבתי הרבה שירים שנוגעים ישירות ממש בפני המלחמה והאימה והטראומה והחרדה. היו לי המון עיסוקים כדי להיות חרד פחות לילדים".

אחד מהם התחיל מיד לאחר ראשית המלחמה. אחרי שבוע שבו היה לו ברור "שהמלחמה צודקת וחמאס הוא הרשע המוחלט", הוא הבין לדבריו "שהוסרו ההגבלות המוסריות המוכרות. שזאת לא פגיעה ללא הבחנה, אבל כן פגיעה נרחבת בלא מעורבים". הוא פצח בקידום תוכנית משלו להצלת החפים מפשע בעזה, על ידי הצעה לשכן אותם בנגב, באזורים שאינם צמודים להתיישבות היהודית. "נעזרתי במומחים, מיפינו מחנות ורציתי להרוויח כמה דברים: הצלת האוכלוסייה הבלתי מעורבת, פינוי השטח לטובת מלחמת חורמה בחמאס, לפתור את המצב ההומניטרי שידעתי שישבור אותנו. ובגלל שהיו לי שלושה בנים שם, חשבתי שזה יכול לקצר ולייעל את המלחמה ולסיים את הסיפור באמת. ובסוף חטפנו מכל הצדדים".

עסקת בזה במשך שנה באינטנסיביות. עד לאן הגעת?

"זה הובא לידי דיון בקבינט הביטחוני ונדחק כי צה"ל אמר שהוא מספק פתרונות יותר טובים. בתוך צה"ל הייתה לי הצלחה מפוקפקת. זה נורא חבל, האוכלוסייה שם סובלת ושום דבר אסטרטגי לא פתור".

ובמהלך כל עיסוקיו אלו, "היו עשרות שירים שרציתי לכתוב על 7 באוקטובר עצמו, הילדים שלי, החטופים… ולא כתבתי אותם. שמרתי על הנפש של עצמי. הייתי עסוק בעריכה ובאיסוף חומרים". ומה שכן המשיך להיכתב אלו שירי הבוקר שלו. "זה מחזור של 46 שירים ומתוך מאות שירים של שירי בוקר כאלו שנכתבו בשנים האחרונות לפנות בוקר, בחרתי כאלו שהרגשתי שהם רלוונטיים לא רק לי, למרות שהם גוף ראשון ועדות, ועם כל הדברים הנוראיים שקרו לנו ושנות המחלוקת גם לפני המלחמה, יש פה משהו עם פוטנציאל לנחמה, לבחירה מחודשת בחיים, לתיקון. כל כך הרבה מוות וטראומה סובבים אותנו".

לו.

אֱלוּל מִתְגַּנֵּב מֵאַחֲרֵי הָאָב
עוֹלֶה בַּעֲנָנִים סְמִיכִים מִמַּעֲרָב
עוֹטֶה טַלִּית רַכָּה אֶת הֶהָרִים
אֱלוּל, אַתָּה עֶזְרִי עַכְשָׁו

עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַכֹּל מְפַתֶּה לְהִקָּטֵף
פְּטָמוֹת מַאֲדִימוֹת שֶׁל רִמּוֹנִים
עִם סְגֹל הַכֶּרֶם,

וְהֶחָלָב הַפּוֹקֵעַ מִן הַתְּאֵנִים

בְּדִיּוּק עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי לְדוֹדִי אֲנִי

זה לווה בסוג של חדווה

אפשר לדבר עם כהן האולטרה אנרגטי על כל כך הרבה דברים, אבל יציאת "שירים מלפנות הבוקר" היא הזדמנות מבורכת דווקא להצטמצם מעט לטובת הנושא החשוב שכל כך הרבה ישראלים עסוקים בו כעת, של איך להמשיך או להתחיל לחיות מחדש ומהיכן לוקחים את הכוחות להיטען ולהירפא בתוך מציאות שלא מפסיקה לחבוט. במילים אחרות, על משקל "איך לתפוס את המקל משני הקצוות", איך להישאר מודעים למתרחש ופעילים, אבל למצוא דרך גם לחייך. "יצאו המון יצירות בעקבות המלחמה וזה עיבוד טראומה ועד עכשיו הייתי אומר שזה סופר חשוב, אבל הרגשתי שאין משהו שירים אותנו קצת ויחזיר אותנו לחיים", הוא אומר.

אז לכוון שעון לרבע לחמש לפנות בוקר כדי לפתח נקודת מבט קצת יותר אופטימית, זה מה שאתה מציע?

"בשעות האלו אני מרגיש את זה יותר. פה זה לווה בסוג של חדווה. לא שמחה מתפרצת, זה בכל זאת זמן קשה וחלק מהשירים האלו נכתבו כשאני מכווץ מחרדה. ואני לא רוצה להיות שמאלץ או גורו ניו אייג'י בסגנון 'קומו בארבע בבוקר וצאו להליכה', אבל יש איזושהי סגולה טרנספורמטיבית או לפחות פוטנציאל לזה. ולכן היה לי חשוב להוציא את הספר עכשיו. יש פה מהלך ומחזור שירה מקיף של ההתמודדות וההכרעה להיות נכון לחיות ולראות את היופי של החיים והעולם. ולמרות כל הרע יש איזשהו יסוד, עורק חיוני ונקי של חיים. זה לא שפתרנו הכול, אבל אם אין את הנקודה של הבחירה לחיות, אנחנו מאמללים את עצמנו".

הרבה מוצאים נחמה בעזרה הדדית. התגייסות למען. לתרום.

"יש לנו את כל הסיבות להיות שקועים בטראומה, ועזרה הדדית נורא חשובה, אבל אם אין לך פנס פנימי שמאיר את כל מעגלי העשייה שלך, הכול יקרוס פנימה, ופה אני חובש את כובע העובד הסוציאלי שלי, שמדבר על פוסט טראומה רב דורית. אנחנו מונחים עכשיו על ידי אינסטינקטים ומנגנונים הישרדותיים וזה מסוכן לדעתי ליחיד, לזוגיות, במשפחה, בינינו לבין השכנים ובכל הממשקים. והצרה היא שיש פוליטיקאים שנוטים לנצל את הדבר הזה".

יש פה מהלך, ההתמודדות וההכרעה לראות את היופי של החיים והעולם. ולמרות כל הרע יש איזשהו יסוד, עורק חיוני ונקי של חיים. זה לא שפתרנו הכול, אבל אם אין את הנקודה של הבחירה לחיות, אנחנו מאמללים את עצמנו

אפרופו פוליטיקאים, בטקס חתימת ההסכם לפינוי חטמ"ר בנימין ובניית 1,200 יחידות דיור בבית אל, שהתקיים השבוע, נאם גם שר האוצר ששיבח את מזכיר הממשלה ואת ראש הממשלה, באומרו, לפי Ynet, כי "אנחנו מקבלים ממנו גיבוי מלא להשתוללות שאנחנו עושים פה בשלוש השנים האלה". אתה בין מייסדי "שורשים-ג'ודור" – יוזמה חלוצית מ-2014 שהוקמה על ידי פלסטינאים ומתנחלים.

"זאת יוזמת שטח עם ערבות הדדית מאוד גבוהה, ואני, כדור שני להתנחלות, מאוד עסוק בטרור היהודי. ב'שורשים-ג'ודור' נוצרה שותפות פלסטינית שלא נותנת לך לנוח לרגע, ומעבר למאות הפעילים ודווקא בגלל שהתופעות האלו מאוד החריפו, הרבה אנשי מיינסטרים פקחו עיניים, כולל רבנים, והקמנו קבוצה של כמה מאות אנשים שהם לא 'השמאל של המתנחלים', שלא היו מצטרפים לזה לולא המלחמה וההחרפה של פשעי הטרור היהודיים, מה גם שזה לא קרה הרבה בגוש עציון שהאווירה בו יותר מתונה ופתאום הכול הופר בצורה ברוטאלית".

זה יכול להתפתח לדעתך למסה קריטית שתפסיק או לכל הפחות תמתן את המצב? שהלהבות ירדו דרך השטח, מלמטה?

"זאת שאלה חשובה ומצוינת ואנחנו כל הזמן שואלים אותה בעצמנו. זה עדיין לא מסה קריטית, זה רחוק מזה. זה מחרפן אותנו, הלגיטימציה שההתיישבות בגבעות קיבלה, ואנחנו עושים המון עבודת לובי ושתדלנות מול כל מי שאפשר".

מו.

בְּחַ"י אֱלוּל אַתְּ וַאֲנִי מְשַׁחֲרִים לַשַּׁחַר.
יָרֵחַ פָּגוּם לָנוּ שָׁר.
כּוֹכְבֵי בֹּקֶר כְּחַיָּלִים בְּמִסְדָּר.
בַּיּוֹם בּוֹ נִבְרְאוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים
אֲנַחְנוּ בָּאִים בַּעֲבִי הַיַּעַר. טִפּוֹת טַל
עַל רֹאשֵׁנוּ נוֹשְׁרוֹת. צִפּוֹרֵי בַּר לָנוּ שָׁרוֹת.
אַתְּ מַנִּיחָה כַּפּוֹת מְנֻסּוֹת בַּשְּׁבִילִים
אֲנִי אַחֲרַיִךְ, נִזְהָר בִּנְמָלִים
אַטְלָסִיּוֹת, נוֹשְׂאוֹת גַּרְגֵּר הָעוֹלָם כְּעָמָל
מִפְּנֵי הַזְּמַן הַקַּר. עַכְשָׁו עֲנָנִים עוֹלִים
בִּקְצֵה הַסְּלָעִים הַגְּדוֹלִים
אַתְּ מְקַבֶּלֶת הַשֶּׁמֶשׁ כְּחֵיק, כְּעוֹלָל מְעַרְסֶלֶת
אֲנִי עוֹמֵד פְּשׁוּט זְרוֹעוֹת וָלֵב
נִשְׁטָף בְּאוֹר
מוּכָן לִחְיוֹת

כהן מעדיף את המילה "תקווה" על "אופטימיות". "אני מתמלא תקווה מהמון דברים דווקא בשנתיים האחרונות: מאנשים שהיו במעגלים הכי קרובים של התופת ולא נכנעו ואני מקבל מזה המון השראה ואני חושב שאנחנו צריכים להיות פועלי תקווה", הוא מבאר. "זה הפוטנציאל של העם הזה. אחת ההגדרות של תקווה היא היכולת לראות עתיד מתוקן יותר ואני חושב שזה מטעין את רוב האקטיביסטיים היום, אפילו אם אין להם חזון ברור. הם יודעים שחובה עלינו לשרטט עתיד יותר טוב ואני חושב שזה ב-DNA שלנו, כולל של נביאי ישראל".

ואתה מדבר גם על "אקטיביזם לא מריר".

"כי המרירות היא תבלין מסוכן: הקטלוג, ההאשמה, השלילה המוחלטת של האחר. אני מחפש בנייה של שריר האמון דרך מסע קשה ותובעני של פיוס, לא קריאה לאחדות שטחית על בסיס מכנה משותף רחב, שבאמת לא עושה שום דבר. אלא על תהליך שכולל לקיחת אחריות על החלק שלך. לכל שבט או מגזר יש טראומה מכוננת זהות ואפשר להעביר אותה שיח עמוק שיגיע לרמה הלאומית, ואי אפשר לקפוץ לפניו לתחום ההסכמות. אפשר לבנות תוכניות אסטרטגיות לתהליך פיוס עמוק שמתמודד עם הטראומות שלנו ואי אפשר לוותר עליו וצריך ללמוד מאומות אחרות איך הוא נעשה. אני לא נואש".