ליאורה סלע-דוד: "מילת המפתח כאן היא מאבק"

שום דבר לא הכין את ליאורה סלע-דוד לקראת פעילותה יוצאת הדופן ב- 26 החודשים האחרונים, בחמ"ל של המועצה האזורית אשכול, ש-119 מתושביה נחטפו מבתיהם במתקפת מחבלי חמאס באותה שבת שחורה. מתקפת המחבלים באותה שבת גם גבתה את חייהם של 259 מתושבי מועצת אשכול.
כמעט שנתיים שימשה סלע-דוד בתפקידה כראש מטה החטופים באשכול, לילות כימים עשתה במאבקה למען השבתם של החטופים, ליוותה את משפחותיהם, הייתה להם לכתובת, השתתפה בהלוויות רבות, נאמה בעצרות מחאה ואף יזמה והובילה את "כוח גמה", אותם מאות מתושבי העוטף שעמדו בחודשים האחרונים בצומת גמה שבכביש 232 וכיבדו, אוחזים בדגלי ישראל, את שובם של החטופים החללים.

מאוד קשה לשחזר את השבוע הראשון. הפעלנו אז את 'אחים לנשק' כדי לנייד אוכל לחיילים ששירתו באזור. הוצאנו עובדים תאילנדים שנתקעו בשטח. היה אז כאוס מוחלט שאי אפשר לתאר. כולם היו בהלם

בסוף השבוע סלע-דוד אמורה לסיים את תפקידה. "נכון שאני מסיימת את התפקיד באופן רשמי", היא מציינת, "אך בפועל אמשיך את המשימה של החזרת החטוף האחרון, רני גואילי. האמירה שלנו 'עד החטוף האחרון' חייבת להתממש ואני שם עד שזה יקרה".

בקיבוץ שלנו אין ממ"דים

רגע לפני שהיא מאפסנת את כל הציוד ששימש אותה במהלך המאבק להשבת החטופים בשנתיים האחרונות ("הרכב שלי שימש כמחסן נייד לאחסון הדגלים והשלטים שחולקו לאזרחים שעמדו בצידי הדרכים לאות הזדהות עם החטופים ועם משפחותיהם"), היא נזכרת כיצד הכול החל.
"למחרת 7 באוקטובר נכנסתי לחמ"ל של המועצה לאחר שחברה שלנו מהקיבוץ, שניהלה אותו אז, ביקשה ממני ליטול חלק בפעילות של המקום. באתי לעזור בהתנדבות. באזור עוד היו מחבלים, הוא הוכרז כולו כשטח צבאי סגור, בצידי הדרכים היו מוטלות גופות ומכוניות שרופות. מאוד קשה לשחזר את השבוע הראשון. הפעלנו אז את 'אחים לנשק' כדי לנייד אוכל לחיילים ששירתו באזור. הוצאנו עובדים תאילנדים שנתקעו בשטח. היה אז כאוס מוחלט שאי אפשר לתאר. כולם היו בהלם".

לעמוד בצומת, גם בלילה בקור מקפיא, זו הצורה הכי טובה והכי פשוטה ומיידית שאנחנו יכולים להביע את הערכתנו והוקרתנו לחטוף שהושב. כל אזרח במדינה צריך לדעת שאם חס וחלילה קורה לו מה שקרה לחטופי השבעה באוקטובר, יעשו הכול על מנת להחזירו. העמידה העיקשת והמכבדת מסמלת את זה

סלע-דוד (51), חברת צאלים ואם לשלושה. ברוב השנים עסקה בתחום ניהול תיירות, גם בקיבוצה וגם באזור. במשך שנה פעלה יחד עם ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, חבר קיבוץ כפר עזה, שנפל בקרב על קיבוצו בשבעה באוקטובר, בהקמת מחלקת קשרי חוץ לגיוס תרומות. לאחר מכן היא עברה לקרן יק"א, קרן פילנטרופית שמסייעת לעסקי חינוך, תיירות וחקלאות בנגב, בערבה ובגליל.
"כל זה היה בחיים הקודמים שלי", היא מדגישה, "ב-7 באוקטובר הכול זז והשתנה. אותה שבת שחורה תפסה אותי בביתי שבצאלים. בקיבוץ שלנו אין ממ"דים. בשעה 06:29 באותו בוקר נורא רצתי לחדר של הבן הצעיר שלי, שהיה אז בבית. היה לנו אז גם אורח בבית, חניך פנימייה בה הבנים שלי היו בשנת שירות. רצתי מייד לחדר בו הם שהו כדי לוודא שהכול בסדר אצלם. מהר מאוד הבנו שלא מדובר כאן בטיל אחד או שניים, אלא שקורה פה משהו. עברנו למיגונית הקרובה לבית. במיגונית לא היה מספיק מקום לכולנו, אז אני נותרתי בחוץ. ניסיתי להבין היכן יתר הילדים ולאיזו מציאות נקלענו. באותו שבוע שלאחר 7 באוקטובר הייתי אמורה להיות עסוקה בענייני הקרן הפילנטרופית בה עבדתי אז, אבל ברור שהכול השתנה והתהפך עלינו".

יכולה להרחיב?
"את הבן הבכור שלי הצלחתי לתפוס רק למוחרת בבוקר והבנתי שהוא היה במסיבה במרכז הארץ. לא שאלתי איפה, לא ידעתי איפה הוא, לא הצלחתי להשיג אותו. הייתי בטוחה שהוא ב'נובה'. סיכמנו שהוא מדבר איתי כשהוא בדרך הביתה. החלו להגיע שמועות על מתקפת המחבלים באתר הנובה, הגיעו פצועים לצאלים. זה היה יום שקשה מאוד לשחזר ולהיזכר בו. למוחרת בבוקר, הבן הצעיר שלי ביקש להתפנות מהקיבוץ. הוא אמר לי שהוא מרגיש לא בטוח. באותה עת ידעתי שיש איזו שהיא חוליית מחבלים שמתקרבת לצאלים. הילדים לא ידעו ושלחתי אותם לארוז וברגע שקיבלתי ידיעה שהאירוע הזה הוא תחת שליטה ושהמחבלים נעצרו בשדות של הקיבוץ וקיבלנו 'אור ירוק', יצאנו מהקיבוץ והתפנינו לערבה. בין לבין גם מצאתי את עצמי נוסעת לנתב"ג להחזיר את הנער שהתארח אצלנו באותם ימים וחזרתי לצאלים בדרכים לא דרכים, כשמרבית הכבישים היו חסומים. זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה והכי קשה שזכורה לי אי פעם בחיים. הייתי צריכה לנסוע בדרכים עוקפות, כשבסוף הגעתי לקיבוץ נטוש בשעת לילה מאוחרת".

למוחרת, ב-8 באוקטובר, כבר הגיעה, כאמור, לחמ"ל של מועצת אשכול. לפעילותה במאבק להשבת החטופים נכנסה כחמישה חודשים לאחר פרוץ המלחמה.
"הסיפור של החטופים החל מבחינתי באופן קצת מוזר", היא נזכרת, "עוד בסבב הראשון של החזרת הנשים והילדים בשלהי נובמבר 2023, הבנו שאין מי שיתייחס לאירוע הזה. ביקשנו וקיבלנו אישור להכין חבילות שי לחטופים ששבו הביתה. חילקנו להם את החבילות ובזה למעשה החלה הפעילות שלנו באופן לא רשמי".

מתי הפכה הפעילות שלך לרשמית?
"רשמית נכנסתי לפתוח את מטה החטופים באשכול בסוף חודש פברואר 2024. היו בשבי חמאס כ-70 חטופים מתושבי אשכול. משפחות החטופים פנו למועצה וביקשו כתובת למצוקותיהן. במועצה היו אז עדיין נתונים במציאות הקשה שלאחר 7 באוקטובר והתבקשתי להקים את מטה החטופים. לקח לי בדיוק עשר דקות להשיב בחיוב".

הפסקות קלות לצורך התאוששות

היא לא דמיינה שתישא בתפקיד זמן כה רב. "ממש לא. כשנכנסתי לתפקיד אמרו לי שהתקן הוא עד חודש אוגוסט 2024, כלומר לכחצי שנה. הגבתי בכעס. אמרתי למי שהציע לי את התפקיד – 'למה אתם חושבים שעד חודש אוגוסט עוד יהיו חטופים בעזה?'. קיבלתי תשובה בנוסח שגם לאחר שובם של החטופים תהיה לנו עבודה. הסכמתי לפעילות הזו עד חודש אוגוסט 2024. לשנייה אחת לא האמנתי שכל כך הרבה יותר מאוחר, עדיין לא סיימנו את המלאכה".

מהיכן שואבים תעצומות נפש לשאת זמן כה ארוך בתפקיד כזה?
"הדרך הייתה מאוד ארוכה גם מבחינת אורך הזמן וכמובן גם מבחינת הליווי והעשייה. ברור שהיו תקופות בהן הרגשתי חלשה ושאני לא מסוגלת להמשיך. לקחתי אז הפסקות קלות לצורך התאוששות".

היו רגעי משבר?
"היו. היום, בפרספקטיבה של זמן, אני מודעת לכמה כוחות ואנרגיה הפעילות הזו גזלה ממני. תוך כדי המאבק לא היה לי ספק לרגע. לא חשבתי שכל כך הרבה זמן עוד יהיו חטופים. גם לא היה לי ספק שאין שום אפשרות אחרת מלבד להחזיר את כולם הביתה. המאבק היה קודם כל למען המשפחות ולמען השבת יקיריהן, אבל באיזשהו שלב הוא היה גם על השבת הערכים ועל שמירת הערכים הנכונים, שלפיהם אני רוצה לחיות בארץ ישראל ולפיהם אני רוצה לחנך את הילדים שלי. מתוך זה שאבתי את הכוחות, מתוך ההבנה שאנחנו נאבקים להחזיר כל חטוף הביתה. כל חטוף הוא עולם ומלואו. הערך הזה שלא מוותרים על אף אחד ולא משאירים אף אחד מאחור, זה היה מה שהניע אותנו ונתן לנו את היכולת להמשיך".

כילידת מזל מאזניים אני רודפת צדק. במקרה של צאלים, אורים וגבולות נעשה חוסר צדק. גם עתרנו נגד המדינה שאנחנו לא מוכרים על ידיה במסגרת תוכנית 'תקומה' ולא מקבלים תקציבי פיתוח ושיקום כדי לצאת מהטראומה

הלילה בו הוחזרה גופתו של החלל החטוף אוהד יהלומי מניר עוז, נחרט לה בזיכרון. "עמדנו בפברואר בכביש 232 משעת חצות בצומת, בהמתנה להשבתו, משהו כמו עשרה אנשים נחושים למשימה. זה היה לדעתי הלילה הכי קפוא באותו חורף. בסופו של דבר, השיירה שהובילה את הארון של אוהד עברה רק בארבע לפנות בוקר. בהמשך, עם החזרת ארונותיהם של החטופים החללים הנוספים, התווספו עוד ועוד תושבים לכוח שלנו ועמדו איתנו בצומת כל פעם שהודיעו לנו על החזרת חלל חטוף. הקמנו קבוצת וואטסאפ ייעודית לשם כך ו'כוח גמה' רק הלך וגדל. אני מאוד גאה בדבר הזה".

כשעומדים בצמתים באמצע הלילה במזג אוויר מקפיא, אלו מחשבות עוברות לך בראש?
"זו הצורה הכי טובה והכי פשוטה ומיידית שאנחנו יכולים להביע את הערכתנו והוקרתנו לחטוף שהושב. זה גם מסמל יותר מהכול את הצורך העז בשמירה על הערכים, לפיהם כל אזרח במדינה צריך לדעת שאם חס וחלילה קורה לו מה שקרה לחטופי 7 באוקטובר, מדינת ישראל ואזרחיה יעשו הכול על מנת להחזירו. מבחינתי, העמידה העיקשת והמכבדת מסמלת את זה. לא נעצור ולא נשקוט עד שהחטוף האחרון יושב הביתה".

לפני מספר שבועות הוחזרה גופתו של דרור אור, חבר בארי, החטוף האחרון מבין תושבי אשכול שהוחזר והובא לקבורה בקיבוצו.
"מבין כל החטופים של אשכול", מציינת סלע-דוד, "הכרתי מעט מאוד מהם. עם דרור הייתה לי בעצם ההיכרות העמוקה ביותר מבין כל החטופים. הכרתי אותו הרבה שנים והיינו חברים טובים. כשעמדתי בצומת גמה עם השבתו ארצה, זה הייתה מבחינתי סוג של סגירת מעגל אישי. כשהוחזר החטוף החי האחרון שלנו, הרגשתי שעשינו את זה ושעמדנו במשימה".

אי אפשר לטייח ולשקר

אם לא די בזה, סלע-דוד גם היתה בשנתיים האחרונות ממובילות עתירתם לבג"צ של שלושת הקיבוצים צאלים, אורים וגבולות נגד המדינה בטענה שהאחרונה לא כללה את שלושתם במסגרת תוכנית פינוי יישובי עוטף עזה עם פרוץ "חרבות ברזל" למרות שהוצא אז צו אלוף פיקוד הדרום לפינוי כל יישובי אשכול, כולל הקיבוצים הללו. הם הוכרזו אז כשטח צבאי סגור ובפועל פונו על חשבון המועצה האזורית אשכול. בעתירתם טענו להכיר בהם כיישובים מפונים כמו שאר יישובי מועצת אשכול, על כל המשתמע.
"כילידת מזל מאזניים אני רודפת צדק", היא מעידה על עצמה, "במקרה שלנו נעשה פה חוסר צדק. גם עתרנו נגד המדינה שאנחנו לא מוכרים על ידיה במסגרת תוכנית 'תקומה' ולא מקבלים תקציבי פיתוח ושיקום כדי לצאת מטראומת 7 באוקטובר".

היכן עומדים הדברים בעניין?
"כרגע, בכל הקשור להכרת שלושת הקיבוצים במסגרת 'תקומה', זה נעצר לאחר שיצאה לאחרונה תוכנית של המדינה תחת הכותרת 'העוטף של העוטף', שאנחנו נכללים בתוכה. לגבי חלקה השני של העתירה בעניין ההכרה בנו כיישובים מפונים, אנחנו בשלב של גיבוש ההסכם בין הצדדים לאור פסיקת בית המשפט כי על הצדדים להגיע להסכם פשרה ביניהם בנושא זה".

"מילת המפתח כאן היא מאבק", היא מסכמת. "בסוף כל השיקום והצמיחה של המועצה האזורית אשכול ויישובי האזור, זה מרגיש כמו מאבק. זה הופך את הנושא להרבה יותר מורכב. עברנו פה את האירוע הכי נורא שאפשר לדמיין. זה קרה באמת. עדיין אנחנו צריכים להיאבק על הזכויות הבסיסיות של עזרה וסיוע מהמדינה. אין שום דרך אחרת לטפל באירוע הזה מלבד הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לכל אחד מתושבי אשכול ותושבי העוטף בכלל מגיעות תשובות, שמישהו ייקח אחריות. בסופו של דבר, אי אפשר לטייח ולשקר. אין ספק שהמאבק ויציאתם של האזרחים החוצה יום אחרי יום הוא זה שהביא להחזרתם של החטופים. הנחישות והעקביות במאבק הזה, זה מה שהחזיר את החטופים הביתה. הייתה לי זכות להיות חלק מזה. יש תחושת גאווה. עשינו משהו נכון".

מה הלאה? לאן פנינו?
"עד עכשיו הייתה תחושה של הישרדות. אנחנו עדיין במלחמה. נשמעים כאן עדיין רעשי מלחמה. אנחנו עוד לא בשגרה. אישית, אני יודעת שאני צריכה לקחת פסק זמן, לא יודעת לכמה זמן, כדי לטפל בעצמי ובביתי. אודה על האמת, אני מותשת. נגמרו הכוחות. תמיד אפשר למצוא כוחות חדשים. אחרי אגירת כוחות, ברור לי שכל דבר שאעשה יהיה קשור לשיקום וריפוי של אשכול. גם לאחר הסיום הרשמי של התפקיד אני לא עוצרת ולא מפסיקים עד שרני גואילי יוחזר הביתה. המאבק יימשך עד שהחטוף האחרון יחזור".