שלל ההגדרות והפירושים למושג "דרך" מספק לנו מרחב התפעלות ופרשנות: החל ברצועת אדמה להליכה או לנסיעה; דרך המלך; אם הדרך; פרשת דרכים; סטייה מהדרך; דרך חלופית ואפילו דרך רעיונית-פוליטית. במרחבי הקיבוץ וסביבתו נמצא את המשעולים הרומנטיים, את השבילים המאובקים וכמובן את המדרכות. אלו הפכו במרוצת עשרות השנים לא רק לנתיבי קשר מהותיים בין התושבים. כחלק משמעותי מהנוף המקומי, הן שינו פניהן – יצוקות מבטון; משובצות במגוון אבנים משתלבות; רחבות, או צרות; קשיחות, או שבירות. תושבי הקיבוצים הוותיקים עדיין מתנהלים במדרכות שאינן דווקא ישרות ומקצרות מרחק, אלא נפרסות באופן מעגלי, ובהתאם לקווי הגובה. דרכים אלה הן פרי אידיאולוגיות של אדריכלים שאתגרו את רשויות התכנון, עד שנדחקו על ידי כלי רכב קלים, נוחים ומהירים, הנעים ביעילות בפינות חדות ובעליות.

תכנון הקיבוץ מתחיל ברשת דרכים ושבילים, שרשרת המקשרת בין המרחבים השונים וגם מפרידה ביניהם; מגדירה את גבולות הטריטוריה הקיבוצית, אך גם מחלקת אותה מבפנים

כיום, כשהמרחב היישובי משתנה במאפייניו, ניתן לשער שבשונה מאובייקטים אדריכליים ציבוריים אחרים, כגון חדר אוכל, מועדון, בריכת שחייה ומגרש משחקים, שבהם מתחבר הפרט לקהילה, המושג השגור "על המדרכה" תופס את מקומו הלגיטימי, המבחין בין הציבורי לפרטי ומאפשר מפגש חברתי שלא יכול להתקיים במקום אחר במרחב הקיבוצי.

על תפקידם של הדרכים והשבילים בקיבוץ כשחקן מרכזי, המשתתפים בעיצוב המרחב בהתאם לתפיסה החברתית, המתווה את "דרך ארץ הקיבוץ", מספר יניב (רוּסקוֹ) לוריא, בן אפיקים, חוקר אדריכלות, המחלק את זמנו בין פריז לתל אביב. הוא בוגר לימודי תואר שני במדיניות ותיאוריה של האומנות בבצלאל והתמחה במחקר אוצרוּתי בארכיון עזריאלי לאדריכלות במוזיאון תל אביב. במחקריו הוא מתבונן על הסביבה מבעד לעדשה של ביקורת התרבות, ולתפיסתו – המרחב הוא אתר למידה רב תחומי.

שבילי הקיבוץ אינם רק כלי בשירות ארגון המרחב והתנועה בו, אלא אובייקט אדריכלי בפני עצמו. הם עשויים מחומר מסוים והם בעלי מידה, צורה, נראות ומשקל במרחב. הם גם מקיימים מערכת יחסים דו-כיוונית עם הסביבה ומעצבים אותה

"אדריכלות הקיבוץ מזוהה על פי רוב עם חדר האוכל, בית התרבות ובתי הילדים, אך תכנון הקיבוץ אינו מסתכם בכך. ליתר דיוק, הוא אינו מתחיל בכך, אלא ברשת דרכים ושבילים, שרשרת המקשרת בין המרחבים השונים וגם מפרידה ביניהם; מגדירה את גבולות הטריטוריה הקיבוצית, אך גם מחלקת אותה מבפנים", מסביר לוריא.

לדבריו, זאת מעין רשת ה"נמצאת על פני השטח, אך לעיתים נדמה שנוטים להתעלם ממנה, מעין סוד גלוי". המחקר שלו מתמקד, חרף השינויים שעבר הקיבוץ, "בסוגיות התכנון מתקופות ההקמה השונות ומאיר את תפקידם של השבילים והדרכים, כשבלב המחקר הטענה כי תפקידה הפרקטי של מערכת זאת מגלם בתוכו משמעויות חברתיות ופוליטיות".

לדבריו, "שבילי הקיבוץ אינם רק כלי בשירות ארגון המרחב והתנועה בו, אלא אובייקט אדריכלי בפני עצמו. הם עשויים מחומר מסוים והם בעלי מידה, צורה, נראות ומשקל במרחב. הם גם מקיימים מערכת יחסים דו-כיוונית עם הסביבה ומעצבים אותה. מערכת הדרכים והשבילים נסתרת ומצפינה בתוכה כוונות וערכים".

בספרו "לא עיר לא כפר" (2011), האדריכל והחוקר פרדי כהנא, חבר בית העמק, העלה סברה מובלעת כי לפריסת שבילים ישרה או מעגלית השפעה על אורח חיי הקהילה וכי נושא זה לא נחקר. על כן המחקר של רוסקו מבקש "להשלים את מעמדם של השבילים כאובייקט אדריכלי באמצעות התייחסות לתכנון המרחבי של הקיבוץ ולחוויית המשתמש – ההולך בנתיבי הקיבוץ ובכך מטמיע ומשחזר את האידאולוגיה ברגליים".

מחקר סוציו-היסטורי

מחקרו שואב השראה מדרכם של מחקרים מקיפים משנות ה-40 ועד היום. הוא בן קיבוץ, דור רביעי שנולד בו, ואת מרבית חייו הבוגרים הוא דווקא חי בעיר. נקודת המבט לבחון את המקום שבא ממנו ושאליו, במובנים רבים, הוא שייך, לא הייתה מתאפשרת, לדבריו, בלא חיפוש מתמיד של ערכים משותפים במרחבים העירוניים. ניסיון העבר וחוויות ההווה מאפשרות לו "ללכת בשביל כבן קיבוץ, ולהרגיש על הדרך ללא מחויבות חברתית". הוא גם הרצה בנושא מחקרו באודיטוריום מוזיאון בית שטורמן בעין חרוד מאוחד, בו מוצגת "הפילוג" – התערוכה תיעודית ואומנותית נדירה.

המחקר מבקש "להשלים את מעמדם של השבילים כאובייקט אדריכלי באמצעות התייחסות לתכנון המרחבי של הקיבוץ ולחוויית המשתמש – ההולך בנתיבי הקיבוץ ובכך מטמיע ומשחזר את האידאולוגיה ברגליים

המחקר, שהושלם לפני כשנה, מנתח שש מערכות דרכים שתוכננו בשישה קיבוצים שונים – עין חרוד, תל יוסף, עין השופט, גבעת השלושה, מזרע, מרום גולן וסופה – בתקופות שונות, בעזרת מתודולוגיה איכותנית הנשענת על ניתוח מפות תכנון, סיורים בשטח ורִִיאיונות עם אדריכלים ועם ותיקי הקיבוצים ("מבחינה זאת מדובר במחקר סוציו-היסטורי").

לוריא מסביר כי מערכות דרכים נתפסות לרוב כפרט מאדריכלות הנוף ואומר שבכך כרכו אותן אדריכלי המרחב הקיבוצי יחד עם שלל המבנים האדריכליים ליצירה אחת. אבל לדעתו יש למערכת הדרכים "מטען רעיוני וצורני חמקמק, בין אם משום ההיבט השימושי", ובין אם משום שנתפסו דווקא כ"מערכת שולית, אגבית, ואולי אף כפחות דומיננטית במרחב". הוא מדגיש שזה דווקא טוען את סוד קסמה וכוחה של מערכת הדרכים והשבילים, שכן אובייקט זה הצליח לחרוג מן המוסכמות האידיאולוגיות הרשמיות; השבילים שנטמעים בין המבנים ומתפתלים בצדי הנוי הם שחקן מרכזי בעיצוב המרחב בהתאמה לתפיסה החברתית הגלויה והסמויה".

מידה מצומצמת של חופש פעולה

הטיעון הזה הופך למשמעותי וברור אם חושבים על חברי הקיבוץ מתהלכים בשבילים ממקום המגורים למקום העבודה באופן יומיומי, וכך עם הזמן הפכו השבילים למקום בעל חשיבות חברתית בפני עצמו. בהתחשב במבנה החברתי השוויוני, לכאורה, עיצוב המרחב היה בעל חשיבות מכרעת לתפקוד הקולקטיב, כי המרחב תוכנן בחסות התפיסות של הקבוצה. בהתאם, האידיאולוגיה של הקבוצה כיחידה חברתית נשמרה הודות לגבולות המרחב האדריכלי.

הירידה אל הדשא או חצִייה בין שבילים – כל הליכה מחוץ לשביל אינה רק פעולה לקיצור מרחק וזמן, שכן היא מעבירה גם מסר חברתי: שישנה דרך חלופית בתוך המבנה המשותף. ההליכה בקיבוץ היא מעבר לאמירה חברתית, זו אמירה פוליטית

רוּסקוֹ מצא ש"ניתן להבחין שבאזור המגורים הפרטיים השבילים משרטטים מערכת קווים שמותירים מידה מצומצמת של חופש פעולה לחברים ומחברים את הפרט אל הכלל בעזרת תווי השבילים". כאשר יוצא החבר מהבית הפרטי החוצה, "משתנָָה בהתאם לכך השתייכותו לגופים הקולקטיביים במרחב. ממפתן דלתו של כל חבר יוצא שביל צר, שאליו מצטרפים שבילים נוספים. השביל מתרחב ומוביל לעבר המרכז, הכללי, המשותף". אין קיבוץ שאין בו חריגה מהמקובל, ובהקשר זה מפרש רוּסקוֹ את "הירידה אל הדשא או חצִייה בין שבילים – כל הליכה מחוץ לשביל אינה רק פעולה לקיצור מרחק וזמן, שכן היא מעבירה גם מסר חברתי: שישנה דרך חלופית בתוך המבנה המשותף. ההליכה בקיבוץ היא מעבר לאמירה חברתית, זו אמירה פוליטית. חשיבות הדרך היא הפונקציה שנמצאת בסופה, ומה שנראה לחבר החורג מהשביל כפסיעה שולית שלא בדרך הכלל, הנה מעשה מעין חתרני".

באשר לצעידה בשבילים, לוריא מפרש ש"רשת הקוּרים שמחברת בין כל שטחי המשק מעניקה לחבר חיבור פיזי לשטח, לטריטוריה הקיבוצית. הוא נהנה מבעלותו הקולקטיבית על המרחב כחוויה פרטית שלא באה על חשבון חווייתו הפרטית של חבר אחר. כך מממשת מערכת הדרכים והשבילים תפיסות המקדמות את צמיחת הפרט מתוך חברה שוויונית את הגשמתו העצמית".

הדרך הקצרה האפשרית למרכז

בספר "הקיבוץ בתכנונו", מ-1984, שכתב ישראל פיינמסר, מייסד ומנהל המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי, מופיעים העקרונות המרכזיים בתכנון יישוב קיבוצי. ביניהם כמה הנוגעים לעניין הדרכים, שמבהירים זווית משמעותית של תכנון השבילים בקיבוץ.

1. "המרחק בין בית המגורים הרחוק ביותר ובין מוסדות הציבור ובית הקיבוץ בראשם, אינו צריך לעלות על 350 מטר. בשטחים הרריים יש לקצר את המרחק ואין לתכנן שיפועי דרכים העולים על שישה אחוזים, אלא אם כן במדרגות".

2. "יש לדאוג בתכנון הגנני של השבילים והדרכים, שיהוו את הדרך הקצרה האפשרית למרכז".

3. "רצוי לתכנן כך, שהשבילים והכבישים המרכזיים יימשכו לצידי הבתים ולא בחזיתם, וכן אין להטות אותם ישר למבנה במקום שביל גישה צדדי".

4. "המרחק בין הבתים לכבישים החוצים את הנקודה לא יעלה על 70-60 מטר".

5. "המרחק המקסימלי בין בית המגורים לבין בית הילדים הרחוק ביותר אינו צריך לעלות על 200 מטר".

ליצירת קשר עם רוסקו: russko4000@gmail.com