לא עומד מהצד

"תחילה הם באו ולקחו את
הסוציאליסטים-
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא
הייתי סוציאליסט.
אחר כך הם לקחו את
חברי האיגוד המקצועי;
ואת היהודים,
ואז הם באו ולקחו אותי-
וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי". (הכומר מרטין נימלר, 1946)

היכן אני, כשהם הורגים פלסטינים ושודדים את רכושם?
-אני לא שם, כי אני לא פלסטיני.
היכן אני, כשמכים ועוצרים את אנשי המחאה?
-אני לא שם, כי אינני שייך למחאה.
היכן אני, כשהם מעוותים ומסלפים את החוק?
-אני לא שם, כי אינני איש חוק.
ואז הם יבואו ויקחו אותי-
"וכבר לא ייוותר אדם לדבר בעדי".

שטף המחאה נקטע ב-7 באוקטובר

ההפיכה המשטרית אינה עוצרת. להיפך: היא מגבירה את הקצב ואת תחומי פעולתה.
ואנחנו?
רובינו עומדים מן הצד וצופים במחזה, כאילו הוא קורה במקום אחר, בזמן אחר. לנו אין עניין איתו.

תנועת המחאה הגדולה, שרק לפני שנתיים הייתה איום גדול על המשטר- כאילו נשכחה, התאדתה. כל אחד עסוק בשלו: בכלב שעוד לא אכל ארוחת בוקר, בשחייה בבריכה, בטלויזיה. ההזמנות להצטרף למאבק- מושבות ריקם, והשאננות מושלת בכיפה. ההפיכה מתקרבת אלינו יותר ויותר, ופוגעת גם בחברים שלנו. גם זה לא מפריע לרובנו להישאר בעמדת המשקיף מן הצד.

מה שקטע את שטף המחאה הגדולה הייתה התקפת החמאס הברברית ב-7.10.23. מלבד המעשים הלא-אנושיים שהם ביצעו, התערער הביטחון העצמי אצל רבים, וזרע ספיקות ודיכאון אצל רבים. וכאן הסכנה הגדולה.

עם החלטה נחושה הושג ניצחון מכריע

כל תולדות החזרה לארץ ובניינה רצופות מכשולים ונפילות, תכופות קשות. למרות הכאב והעצב שליווה אותן, המשכנו להאמין ולהיאבק, והתגברנו:
הרצל הכריז בקונגרס הציוני הראשון: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כאשר בארץ היו רק כמה אלפי יהודים, תחת שלטון עוין של התורכים. הוא צדק.
בוורשה, בשנת 1943, בעיצומה של ההשמדה, כשבידיהם רק "נגאנים" (אקדחים) מעטים, ומולם-טנקים, תותחים ומטוסים, החליטו אנשי תנועות הנוער- למרוד. והמרד- שהיה המרד העירוני הראשון באירופה נגד הנאצים- הפך לסמל ולמופת.

במלחמת השחרור, כשהיישוב בארץ מנה 600.000 איש בלבד, עם רובים וסטנים, מול צבאות מאורגנים של מדינות ערב, אבל עם החלטה נחושה- לא לוותר, הושג ניצחון מכריע על האויב.
חברי שער הגולן ומסדה, שחזו בכאב לב בשריפת קיבוציהם, חזרו, ובעמל אין קץ הקימו אותם מחדש-כי האמינו שזה אפשרי.
במלחמת יום כיפור, שבאה כהפתעה מוחלטת וסיכנה את המדינה, יצא אילן אשל עם כמה טנקים לרמת הגולן, לעצור את המתקפה הסורית. בדרך לשם עצר אותם קצין, חבר של אילן. "אני מציע לכם לסובב את הטנקים ולחזור, אמר לאילן, הרמה מלאה סורים. אין לנו סיכוי". אילן והטנקים שאיתו המשיכו בדרכם למעלה והצטרפו למלחמה. ההמשך ידוע.

המקרים האלה ואחרים מספרים על עם נחוש ואופטימי, היודע את דרכו ולא מתייאש מול מצבים קשים.

כדי להפיל את השלטון האנטי דמוקרטי נחוצים המונים

נתניהו חופר בור, שבו, אם יצליח, ניקבר כולנו. מי שעומד מהצד מסייע לו, למעשה, באי-עשייתו. האם מעם נחוש ופורץ דרך חזרנו שוב אל הגלות והפסיביות?
גלי בהרב מיארה, בנחישות ובאומץ יוצאי דופן, בולמת את ההסתערות הפשיסטית. אבל כדי להפיל את השלטון האנטי דמוקרטי נחוצים המונים, כפי שהיה במחאה הגדולה. והם יבואו- אם את, אתה ואני נצטרף לתנועת המחאה.
איבדנו הרבה מאוד בגלל היחלשות המחאה, וכרגע, הזמן משחק נגדנו. אבל דווקא משום כך, אסור לנו לחכות. בין בחירה ברגש או בהיגיון, חייבים לתת היום עדיפות להיגיון, האומר, כדבריו של הילל הזקן: "אם אין אני לי-מי לי; ואם לא עכשיו-אימתי?"
ככל שיצטרפו למחאה אנשים נוספים, כך היא תגדל ותיסחוף עוד ועוד. וברגע מסוים ההפיכה המשטרית תיבלם, והשלטון ייפול.

זה לא ייפול ביום, וגם לא בשבוע. יהיו קשיים ותסכולים בדרך. אבל עם החלטה נחושה, יש לנו סיכוי לנצח. זה לא בשמיים; זה תלוי בנו. עלינו להשמיע את קולנו-חזק וברור.