קול מבארי // סיור מצולם: בית הרוס, מיגונית ומכבסה

לא זוכרת מה הביא אותי לאזור הזוגונים שלנו (זוגונים הם בתי הכיתות מהלינה המשותפת שהוסבו למרכזי הפעילויות של אותם גילאים בחינוך המשלים. יש זוגונים, שהם לשתי כיתות, ומרכזונים ליותר). בכל מקרה הוא קרוב לבית שלי ואני עוברת בו מדי פעם. משהו באזור, שלא הוחלק ושויף תחת מבטיהם של התיירים, תפס אותי.
פה נמצא מגרש כושר וכאן בית שקירו האחד נהרס מכלי כבד, ודרך החור הגדול נראים לוח מחיק, שולחן וכיסאות, שעומדים שם עטופים בקירות.
מחלון בית הרוס אחר מציץ ראש של פועל עסוק, מחוצה לו, מתחתיו, על האדמה, מוצב שלט לזכר נופל שנהרג ממש בנקודה הזאת. הדשא שהוא אותו הדשא, ומגרש הכדורסל אותו מגרש הכדורסל, ואדניות הפרחים הריקות, וכמוהן המיגוניות. מעל הכול נפרשת היומיומיות בכוחה המאחד של "ככה זה וזהו, וגם ככה אני זזה למקום כלשהו". לא זוכרת מתי תפס האזור הזה את תשומת ליבי.

הגענו גם למחסן בגדים. אי אפשר להבין את החזרה לבארי בלעדיו. כל ציידי הבתים השרופים לא יבינו זאת לעולם, למרות שאין להאשים אותם, כי הם לא יזכו להיכנס אל קודש הקודשים הזה

זה בוודאות קרה אחרי עידן הבומים (לידיעתכם, יש עדיין, אבל לא כמו שהיו) כי מין שלווה נחה על המקום, עייפות ברוכה שמאפשרת לדברים לקרות מעצמם, כל התערבות במהלך האירועים בזרם הנינוח של "עכשיו קורה מה שקורה".

תנופת בנייה

רציתי עין מצלמת, וביקשתי ממיכל הלמן יצחקי, בת בארי שגרה בגבעת ברנר, וכבר נהניתם מהצילומים הנהדרים שלה. לקח קצת זמן, אבל היא באה, והסתובבנו. בינתיים כבר ירד גשם, וגם מאזן הדברים שקרו ויקרו השתנה. חלק מהבתים כבר משופצים וצבועים, במקומות אחרים יוצקים יסודות. בארי, ככלל, נמצא בתנופת בנייה. שיפוץ הכביש המרוצף, עליו כבר אמרתי מה שאמרתי (מאיפה אני מוצאת דעה על כל דבר?) מסתיים בקרוב ופולש לכיוון הבניה החדשה.

מאז שנעצר השעון יש לבגדים בתאים השונים שעונים וזמנים נפרדים. יש הנלקחים תדיר, יש את אלה שלפעמים, ויש שאינם נלקחים כלל

מכל עבר נראות התחלות בנייה (בנוסף לשכונה החדשה שכבר לבשה צורה), ממנופי עגורן נשפך בטון, קולות מקדחים נשמעים תדיר.
היה יום יפה, ומיכל צילמה את הערבוביה החדשה בין ההרוס והנבנה, בין הדשא, העצים והשמים.

קודש הקודשים

בין השאר הגענו גם למחסן בגדים. לא כתבתי עליו עד עכשיו, מסיבות שנגיע אליהן מתישהו בהמשך, אבל אי אפשר להבין את החזרה לבארי בלעדיו. כל ציידי הבתים השרופים לא יבינו זאת לעולם, למרות שאין להאשים אותם, כי הם לא יזכו להיכנס אל קודש הקודשים הזה, לא יודעים אפילו על קיומו. כשחזרתי לבארי הכניסה אליו לא הייתה לי פשוטה.
בתאים שסביב התא שלי, בסמטת הבגדים "הירוקה", (בהם תווית הסימון בירוק), נעצר הזמן מלכת. מלפני, מאחוריי, ומכל צדדיי, נחו הבגדים בדממה מוזרה.
בגדים שנזרקו לכביסה, אולי אפילו שעות לפני ה-7, בעולם של תום בו השמש הולך וסובב, הכביסה מתכבסת (חוץ מימי רביעי) ובמחסן מתקפלת. עולם בו אוספים אותם כל ימות השבוע ובשבת פותחים לחיילים ואז אפשר גם לבוא.

ומאז שנעצר השעון יש לבגדים בתאים השונים שעונים וזמנים נפרדים.
יש הנלקחים תדיר, יש את אלה שלפעמים, ויש שאינם נלקחים כלל.
לאחר ה-7, סיפרו לי, כיבסו את כל הבגדים בתאים, והשיבו אותם למקומם. יד נעלמה, שיש העומדות מאחוריה, דאגה לפנות (ברשות) חלק מהבגדים.
ועדיין עומדים חלקם תקועים בנצח שנכפה עליהם, תוהים אם יזכו לקשר אנושי שיפשיר למענם את הזמנים. וכמו בכל בארי, זורמת סביבם הכביסה החיה. מכבסים לנמצאים בבארי, ולמעוניינים בכך מחצרים (רבים מהם מכבסים בביתם) שעשרות שקי כביסה מגיעים ממנו כל שבוע.
שתי עגלות של כביסה לא מזוהה עומדות בתקווה שיזוהו. מדהים כמה בגדים אבודים יש בהשוואה לכמות הכביסה, שקטנה מאוד, אולי בגלל חוסר היציבות ותחלופת האנשים.
אבל עזבו אתכם מזוטות המקום, זה הפְּנִים. כך נראים הדברים בתוך הקירות, אולי כמו חיי הבגדים, שגרים לרוב בארונות, ונלבשים מתוך בחירה מה להראות ומה לא. אלה חיי הפנים, מלאי הבנאליות והראויים לפרטיות, ואנחנו, הגרים בבארי, מבינים זאת אינטואיטיבית ומאומנים בהתמקדות בתא שלנו ולא במה שסביבו.

עומק הבגידה

והינה, כתבתי. רציתי "לצלם" את בארי, וזה קרה בשבוע בו הומחשה לנו פרשת קטארגייט. הרגשתי שלשם כך צריך ל"צלם" גם את הפנים.
נחשפנו לעומק הבגידה (משחק המילים עם הבגדים לא מתוכנן, אם כי ניתן לפירוש) שבחלקו הוכח, חלקו יוכח, ואת חלקו לכאורה של רוה״מ בו, אם היה, נטען שחוששים לחקור.
הופקרנו ונמכרנו בגלל בצע כסף למען אינטרסים של מדינה עוינת?
השבר, השכול, בגלל זה?
זה בלתי נתפס.