תנועה

אם תסתובבו במסדרונות התנועה הקיבוצית ותחפשו את "דניאל", כנראה שתקבלו כמה הרמות גבה ואולי 3-2 תשובות. אבל אם תגידו דניטו, כולם ידעו בדיוק למי אתם מתכוונים. "היינו איזה חמישה דניאלים בקבוצה בשומר הצעיר. אז היינו דניאל, דני, דניאלו, דניאליטו, ודניטו. והשם הזה נשאר איתי מאז".

הוא רכז המטה השיתופי בתנועה, ובעיקר רוח השטות, הריקוד והשמחה שלה. שילוב נדיר של לבביות מתפרצת, מבטא ארגנטינאי חם וציונות בלתי מתפשרת.

הוא נולד בארגנטינה למשפחה יהודית עם שורשים עמוקים בפולין. "אבא שלי הגיע מפולין בגיל 13, גדלתי והתחנכתי בבית מאוד יהודי", הוא מספר. "אני מדבר יידיש, שר ביידיש, ומאוד אוהב את השפה הזו".

את דרכו הציונית החל בתנועת 'השומר הצעיר' בבונוס איירס, ובגיל '20 פלוס' – עלה ארצה הישר לקיבוץ זיקים, לפני 45 שנה. ומאז הוא שם, חי ומאושר.

"היו לנו כמה אפשרויות – געש, ניר יצחק או זיקים", הוא נזכר בחיוך, "אני רציתי געש, כולם רצו ניר יצחק, בסוף נשארתי בזיקים וכולם גרים בתל אביב", החיוך הופך לצחוק מתגלגל, בחצי-עברית-חצי-ספרדית, כמו שיש רק לו.

"הגרעין שלי הוא המשפחה שלי", הוא אומר בהתרגשות, "לבד לא הייתי עושה את זה, בגללם אני פה. גם עכשיו חוגגים יחד את השנה החדשה עם הרבה מוזיקה ואסאדו".

את המשפחה בה גדל, הורים וחמישה אחים, הוא נאלץ להשאיר בארגנטינה. אבל את משפחתו הישראלית לתפארת הוא הקים בזיקים עם אשתו מיכל (בת יד מרדכי), אותה פגש כשעבד שם בבית הספר, ובזיקים גם נולדו בנותיו. "אני שם כבר 45 שנה. חיים שלמים, אבל מרגיש לי כמו אתמול".

כל הקולות, כולם יחד, כל הידיים כולן

לאורך עשרות שנים מילא דניטו שורה ארוכה של תפקידים: מזכיר קיבוץ פעמיים, רכז תרבות וחגים, מזכ"ל השומר הצעיר העולמי. אבל אם תשאלו אותו מה החוט המקשר, התשובה היא אחת: חינוך ואנשים.

"גם כשעבדתי כמה שנים במפעל, תמיד אמרתי למנכ"ל שהכיוון שלי הוא עבודה חינוכית. גם שם הייתי בלמידה, בהדרכה. חינוך קיים בכל מקום, לא משנה איפה אתה נמצא". הגישה הזו מלווה אותו גם היום בעבודה מול המזכירים: "אני לא רק נותן ייעוץ ותמיכה, אני מתחבר לאנשים. אנחנו עובדים כצוות מגובש מאוד".

אחרי שנים בתפקידי חינוך, מזכירות ושליחות מטעם הסוכנות היהודית והשומר הצעיר בארגנטינה, הגיע דניטו למטה השיתופי בתנועה הקיבוצית, שם הוא עובד לצד יניב הגי (בארי), שסיים לאחרונה את תפקידו. עבודה שהיא עבורו "הדובדבן שבקצפת".

"לעבוד עם יניב היה עבורי אושר גדול, והקיבוצים השיתופיים הם חוד החנית של התנועה", הוא אומר בגאווה, ומסביר שבתפקידו הוא קודם כל כתובת. "ברגע שאני הטלפון הראשון של המזכירים, בכל נושא, אני יודע שעשיתי משהו טוב".

ולשאלה למה בכלל צריך מטה מיוחד לקיבוצים השיתופיים, לדניטו יש תשובה ברורה. "רוב הקיבוצים היום עברו לשיטה דיפרנציאלית. כשהמזכירים מהקיבוצים השיתופיים מגיעים לימי עיון כלליים, הם לפעמים מרגישים שהדיבור שם לא רלוונטי אליהם".

"הם מתמודדים עם סוגיות ייחודיות: שיתופיות צרכנית, תקציב אישי, בריאות, איך מחלקים משאבים בין החברים. הם צריכים עזרה כדי להמשיך לקיים את השיטה הייחודית הזו, כל עוד הקיבוץ רוצה בכך".

לצד זאת, הוא לא מתעלם מהשינויים. בקיבוץ שלו, זיקים, עברו לאחרונה למודל 'שיזורי'. "זה מודל חדש שמאפשר למי שרוצה להישאר בקיבוץ שיתופי, ולחדשים להיכנס למודל אחר, פחות שיתופי, אבל תוך שמירה על מעטפת קהילתית שיתופית חזקה. אני, כמובן, נשארתי בשיתופי", הוא אומר כבדרך אגב.

לשיר כמו צרצר לשמש, כמי ששב ממלחמה

כחבר קיבוץ זיקים, שבעוטף עזה, דניטו חווה את אירועי ה-7 באוקטובר מקרוב. הקיבוץ פונה, ודניטו מצא את עצמו מחלק את זמנו – בין הפינוי האישי של המשפחה שלו לבית אחותו, היחידה שגרה בארץ מהמשפחה, בהרצליה ("זו הייתה תקופה מדהימה למשפחה"), הליווי המקצועי של הקיבוצים המפונים והפעילות באוהל התנועה בכיכר החטופים.

הקיבוצים השיתופיים הם המיעוט. כ-37 קיבוצים מתוך 269 קיבוצים חברים בתנועה הקיבוצית. אבל הכוח שלהם, לדברי דניטו, הוא לא פחות ממדהים – ובמלחמה, כל החברה הישראלית ראתה את זה. "בעוטף פונו שלושה קיבוצים שיתופיים – בארי, זיקים ועלומים. כולם נפגעו, ובמיוחד בארי, וכולם התמודדו בגבורה. זיקים ועלומים כבר חזרו הביתה, ובארי נמצאים בחצרים", הוא מסביר.

ולדבריו, גם הקיבוצים השיתופיים בכל הארץ, שלא נפגעו התגייסו בצורה בלתי רגילה. "הקיבוצים השיתופיים הוכחו במלחמה הזו ככוח אדיר. הם היו 'מאה אחוז אין'. בקליטה, בסיוע, בתמיכה, בארוחות, הכל. הם עצרו קליטות, פינו מקומות למשפחות מפונות, הגיעו לכיכר, פשוט התגייסו, פתחו את הבתים והלב, למען המפונים וגם למען המדינה".

מעבר לכך, דניטו ניהל שנה וחצי את אוהל התנועה, אוהל שהוקם בכיכר בשבוע הראשון למלחמה, ופורק לפני כשבועיים. "גם שם הקיבוצים נרתמו בצורה בלתי רגילה", הוא אומר.

"הם הביאו אוכל, הפעילו את האוהל והיו שותפים ליצירת מפגשים ופעילות", הוא אומר בגאווה, ומדגיש גם את שאר הקיבוצים בתנועה: "היה שם רגע שבו לתנועה הייתה שוב משימה לאומית ברורה. מה שחיזק אותה מאוד. הרגשתי, אז יותר מתמיד, חיבור עמוק לתנועה הקיבוצית ולצוות המדהים שמוביל את הפעילות למען הקיבוצים בעוטף ובצפון".

ולמרות הקושי, הוא נשאר נאמן לעצמו. רומנטיקן בלתי נדלה, מאמין בטוב, ואופטימיסט בלתי מתפשר. "אני מאמין גדול בשלום", הוא מעיד על עצמו. "אולי לא בקדנציה שלי, אבל אם נצליח לחלום על זה ולא להשאיר את זה כמילה שלא יכולה לקרות, זה יקרה".

"יותר קל לעשות מלחמה, אבל אני מאמין שזה יתהפך. הרי אין לי ממש ברירה אחרת. זיקים זה הבית שלי. הילדים נולדו שם, חברים אהובים יש לי בזיקים. הקיבוץ הוא חלק בלתי נפרד ממני. אין לי בית אחר".

משתנה, הכל משתנה

לקראת הפרישה המתוכננת ("כנראה בשנה בשנתיים הקרובות"), שכוללת סבאות במשרה מלאה ותכנון ה"טיול הגדול לדרום אמריקה" לבקר את המשפחה והחברים, דניטו מסתכל על עתיד הקיבוץ השיתופי בעיניים ריאליות אך אוהבות. הוא מזמזם, איך לא, את השיר המפורסם של מרסדס סוסה, ושר "קמביה, טודו קמביה".

"זה אומר – הכל משתנה", הוא מסביר. "הקיבוצים צריכים כל הזמן להיות בבדיקה של מה לשנות כדי להיות אקטואליים ורלוונטיים לחברים, לבנים ולבנות ולחברה הישראלית. אבל לצד זאת לעולם לא לאבד את הערכים שלנו, את הדרך ואת האמונה". הוא מדגיש שבסוף, ברוב הקיבוצים השיתופיים – הבנים והבנות בסוף חוזרים לקיבוץ, ובוחרים בחיי שיתוף.

"הצעירים היום אולי מחפשים יותר פרטיות ועצמאות", הוא מסכם, "אבל השיתופיות לא נעלמת, היא רק משתנה. הכלל השיתופי, הערבות ההדדית והמעורבות של האנשים – אלה דברים שימשיכו. הצורות משתנות כל הזמן, אבל השיתופיות היא לא רק אידיאולוגיה, היא אנשים שבוחרים לחיות יחד, ויש הרבה אפשרויות וצורות לקיים את זה".