מילים מהלב // נסגר חדר האוכל בסמר, ננעץ המסמר בארון הקבורה של הקיבוץ

השבוע ננעץ ה-מסמר בארון הקבורה של קיבוץ סמר, שיתפה נטליה בפייסבוק שלה, החדר אוכל, להלן ״חד״א״ נסגר. תוגש בו ארוחת צוהריים מצומצם ביותר עבור השינשינים (שנת שירות) ועוד כמה שמקבלים אוכל בעבודה. אף אחד כבר לא רוצה או מוכן לשלם. ארוחות ערב בשבוע כבר הרבה זמן שאין וגם בערבי שישי.

אתמול כשטיילתי עם באקי והקיבוץ היה כ״כ מת. לא היה אפילו ילד אחד בחוץ. מסכנים הילדים שגדלים פה עכשיו ואלה שיבואו. הם גדלים לתוך כלום

אתמול יצאתי בערב לסיבוב עם הכלב שלנו, באקי. שבע וחצי בערב. לפני שנים, כשהיינו הולכים לחד״א בערב שישי זה היה כמו טקס. כווווולם היו הולכים לחד״א. לבושים יפה (הכול כמובן יחסית לקיבוצניקים מדבריים), מברכים בשבת שלום. בשעת השיא של הארוחה לא היו מקומות בכלל פנויים ואנשים ישבו בחוץ. פעמים רבות לא היה מזלג אז אכלנו עם כף. הרבה מהומה. ילדים רצים, צועקים, צוחקים, בוכים, תינוקות… באמת רועש.. ועדיין ה-לב של המקום. מפות על השולחנות. אוכל משובח (כן, אוכל שמתחרה במסעדות באילת ומנצח! אני הייתי בצוות המטבח בזמנו. מרק תום יאם אסלי בחורף ופבלובה עם תותים….) יין… פשוט אבל עובד.

הילדים היו אוכלים בחמש דקות ומיד רצים לשחק עם החברים שלהם. לפעמים חוזרים בוכים כי נפלו או היה ענין עם ילד אחר. הם היו משחקים כדורגל במגרש או רוכבים על אופניים מסביב לחד״א.

אנחנו המבוגרים, היינו נשארים סביב השולחן עם חברים ומתנדבים ואורחים לרגע (כאלה יש בשפע בסמר), שותים, מדברים. אחרי שעה שעתיים מחליטים שזה הזמן לחזור הביתה. הילדים תמיד רצו עוד. ככל שהם גדלו הם נשארו לשחק בדשא עד מאוחר. ככה כל שישי. רעש, המולה, חיים, שמחה.

אתמול כשטיילתי עם באקי והקיבוץ היה כ״כ מת – נזכרתי בזה. לא היה אפילו ילד אחד בחוץ. מסכנים הילדים שגדלים פה עכשיו ואלה שיבואו. הם גדלים לתוך כלום. דממת מוות. אין פה חיים. אין פה שמחה. אין פה יחד. אין תנועה. אין כיף.

שיממון. מדבר. בדידות. עצב

בחד״א מנסים טיפה להחזיק את הביחד בערב שישי, כל אחד מביא סיר ואוכלים ביחד. לא רוצה לחשוב איך זה נראה. ובטח לא איך הטעם. ואין בכלל ילדים בחוץ. ״אם ציפורים אינן נראות המוות פה מולך, כדאי לצאת מפה מהר…. הינה אני הולך….״ שר אריק איינשטיין על יואל משה סלומון בביצות פתח תקווה.

על אותו משקל, אפשר לכתוב "אם ילדים לא משתוללים וצוחקים בשבילים" המוות פה מולך. וכן, בהחלט כדאי לצאת מפה מהר. ובטח שלא לבוא. אין מה לבוא. כל משפטי ההערצה הקיימים לקיבוץ סמר – אין להם אחיזה במציאות. אולי, לחלקם, רק בעבר. לא בהווה. זה מקום מושלם למי שרוצה שקט תהומי. או לתרגל מדיטציה ארוכה במדבר.

היה עצוב לטייל אתמול ולהבין שנגמר.

הסרטון הזה צולם לפני 13 שנים. תוכלו לראות את קשת בן 11 עם סווצ׳ר אדום עובר בסוף וגם לאורך הסרטון ניתן להבחין בו. אני כמובן ברחבה.

הסרטון הזה מראה שבאמת היה פה שמח. ונגמר. אין פה יותר ״חבר׳ה״ בשביל להרים ריקוד כזה או סתם שמחה קטנה