נערי קבוצת יבנה: אל תיגעו לנו בקיגל!

קבוצת הוואטסאפ של נערי קבוצת יבנה רעשה וגעשה בשבוע שעבר. כמו במבצע צבאי, פשטו בחמש בבוקר נערי ונערות הקיבוץ על חדר האוכל ועל אתרים נוספים ומילאו אותם בשלטי מחאה נגד הפרטת המזון שיצאה לדרך, אחרי קרב ארוך ורווי יצרים.

קבוצת יבנה, "אם הקבוצות" של הקיבוץ הדתי. סמל לקיבוץ חזק ושיתופי עוברת טלטלה גדולה. יש פה הרבה מעבר לבריסטולים.

ניסיתי לדבר עם כמה בעלי תפקידים ביבנה אבל לא היתה היענות, הנוער המשיך לשלוח לי חומרים מפעולות המחאה אבל סירב לדבר. בסוף מצאתי מי שידבר, אבל זה הותנה בעילום שם.

"המאבק על חדר האוכל וההפרטה הוא בעצם מאבק בין שלוש קבוצות בתוך קבוצת יבנה. יש את הדור הוותיק, המייסדים. חלקם ניצולי שואה, אנשים שהקימו פה הכול במו ידיהם. הם שמרו על השיתוף ועל ערכי הקיבוץ המקוריים ברוח תורה ועבודה, במשך שנים.

זה דור שעבר טלטלות גדולות. הקורונה ובעיקר המלחמה גרמו לו לרצות לחזור לערכים של פעם. מבחינתם איך שהקיבוץ התנהג מה-7.10 זאת הדרך הנכונה, ולהפריט עכשיו את המזון, זה דבר שלא יעבור

יש את הדור שבא אחריהם, בנים של וכאלה, שהגיעו לכאן מנישואים או מכל מיני סיבות והם הובילו את הפרטת המזון. הם נושאים היום בתפקידים הכי בכירים במשק. ויש את הנוער והצעירים שעבורם ההפרטה של חדר האוכל היא סמל לאובדן הדרך של הקיבוץ והם הרימו את נס המרד הזה בהמון פעילויות מחאה והסברה (כל התהליך לווה במחאה גדולה)", נאמר לי.

זה לא מוזר שהצעירים בעד שיתוף? הרבה פעמים זה ההיפך.

"זה דור שעבר טלטלות גדולות. הקורונה ובעיקר המלחמה גרמו לו לרצות לחזור אל הערכים של פעם. זה דור הניצחון. מבחינתם איך שהקיבוץ התנהג מהשבעה באוקטובר עם הנתינה והלכידות החברתית זאת הדרך הנכונה, ולבוא ולהפריט עכשיו את המזון, שזה בדרך כלל השלב הראשון בדרך להפרטה, זה דבר שלא יעבור. הנוער אומר – 'זה לא הקיבוץ שגדלנו עליו. אלה לא הערכים שאנחנו רוצים לחיות לאורם'".

את קבוצת יבנה, אני מכיר, כמו כולנו, בעיקר בזכות המלפפונים החמוצים שלהם, אבל קבוצת יבנה זה הרבה מעבר לזה. קיבוץ עם גידולים חקלאיים ואנשים של פעם, ערכיים ומעוררי השראה. כאלה שאתה אומר עליהם – זאת הציונות הדתית האמיתית שהיתה פה.

הקרב הזה נראה כמו מאבק נעורים זניח אבל הוא בעצם מאבק על הדרך של הקיבוץ לשנים הקרובות.

איך המבוגרים מתייחסים למאבק?

"יש כאלה שאומרים 'אין לכם מושג, אתם לא מבינים שום דבר בעולם האמיתי ומזלזלים' אבל דווקא יש הרבה מבוגרים שמאוד מתרגשים ותומכים ואפילו אומרים שזה גורם להם להצטער על ההפרטה, כי הנה הנוער קם ועושה מעשה. הנה הנוער אומר 'לא' למשהו שהוא לא מאמין בו וזה מאוד מחזק את הצעירים".

אז מה זה הגעגוע הזה למה שהיה פעם? במה הוא מתבטא?

"ארוחת שישי, מרק וקיגל ופסטה. בכל שישי אותו אוכל, וחדר האוכל מלא. או יום הכיפורים, כל הילדים יושבים ומשחקים ביחד וההורים שכבר גמורים מעייפות שומרים עליהם, הבדלה, קבלת שבת. חגים. העבודה במשק. עובדים מכיתה ה'. אווירה מדהימה. יש פחד גדול שזה ייעלם. אני לא ארצה לגור בקיבוץ לא שיתופי, מבחינתי זה יהיה מקום אחר".

אמשיך לעקוב ולראות לאן מתפתח הסיפור, כי יש לי חולשה אדירה לנוער מורד וגם לקיגל.