שייכות. מי מאיתנו, החיים בקהילה קטנה, לא שאל את עצמו באיזה "מעגלי שייכות" אני נמצא, למי אני שייך? בין אם נולדנו וגדלנו בקבוצת "שקד" ואנחנו דור שלישי או רביעי למייסדי הקיבוץ, ובין אם "התחתנו לקיבוץ" ומתמודדים בכלבו או על המדרכות עם השאלה "של מי את?", "של מי אתה?"; בין אם הגענו לקיבוץ אי שם לפני 40 או 50 שנה כמתנדבים או בני גרעין (או, רחמנא לצלן, חברת נוער או ילד חוץ) ובין אם אנחנו נקלטי ההרחבה החדשה שנבנתה בפאתי המשק ועוד מנסים להבין איפה מפורסמות שעות פתיחת המרפאה.

שלוש נשים מוכשרות וחרוצות מבית העמק, עפרה שמעיה גרוס, ליאת כהן ונעמה זיו, עסקו גם הן בשאלת השייכות בקהילה, מה שהוביל ליוזמה לא פחות ממדהימה שהצליחה לרתום ולסחוף את כל חברי הקיבוץ.

"שלושתנו בנות קיבוץ" מספרת ליאת כהן, ומיד מוסיפה שמשפחתה ששורשיה בקיבוץ, חזרה לחיות בו כשהייתה בכיתה ג' "תמיד מזכירים לי את זה". הן חברות מגיל צעיר ושתיים מהן נשואות לבני הקיבוץ.

את ההשראה לפרויקט קיבלה ליאת כשהייתה בקיבוץ מרום גולן, "בכניסה לחד"א יש פרויקט צילום לחג משק בחלוקה לפי שמות. אמרתי – זה מדהים, אבל רציתי חלוקה אחרת".

"הרעיון היה שתמונותיהם של כל חברי הקיבוץ יופיעו על קירות מועדון לחבר, כמו בסלון משפחתי", מספרת עפרה שמעיה גרוס. "המועדון הוא בית, ותמונות 'בני המשפחה' תלויות ב'סלון', מלידה ועד זקן הוותיקים. דרך התמונות האלה ביקשנו לספר את סיפור בית העמק".

רצינו לבדוק מה קורה לקהילה שמשתנה, שמתרחבת, איפה כל אחד ואחת מוצא את עצמו, אילו חברויות, אילו קשרים יש

הרעיון החל להתגבש כשישבו שלושתן במרפסת של עפרה בחזרה מערב קהילתי בסוכה הגדולה, כשהן מנסות "לפצח" את חלוקת החברים, הילדים והתושבים שחיים בקיבוץ למעגלי השתייכות, לאו דווקא בקבוצות המוכרות של משפחות, בני כיתה או ותיקים-נקלטים. "ישבנו עד שלוש לפנות בוקר כדי לחשוב אילו קטגוריות יכולות להיות, כשבלב העניין 'מעגלים של שייכות'. לא הבנו באותו שלב באילו מקומות מורכבים פוגשת שאלת השייכות את חברי הקהילה.

"יצרנו את הפרויקט מתוך עיסוק בשאלה איזה מעגלי שייכות יש בקהילה" הן אומרות. "יש התרחבות של הקהילה, במיוחד בשכבות הגיל שלנו מאז שהתחילה קליטה מסיבית לקיבוץ. אנחנו בעצם ב'עין הסערה' של הקליטה לטוב, לרע, להשתנות. רצינו לבדוק מה קורה לקהילה שמשתנה, שמתרחבת, איפה כל אחד ואחת מוצא את עצמו, אילו חברויות, אילו קשרים יש, זה מה שעניין אותנו".

את מה"דינות" או מ"ההולנדים"?

כך נוצרו 56 תמונות, ל-56 קבוצות השתייכות שונות. ממעגלי ההשתייכות המוכרים כמו: "בני משק", "שכנים", "בני ובנות גרעין", "נציגי דור רביעי", "תוצרת חו"ל", "נציגי המפעל – אז והיום", "מנהלי קהילה", "נציגי הדקלים" (מסתבר שיש שתי כיתות בהפרשים של שנים רבות ששמן "דקל") ואפילו "רפתנים בנשמה"; למעגלי שייכות הקשורים בשם -"דינות" (נשים ששמן דינה), "שמות לי" (שמות עם לי), קבוצת השחר (מי ששמו או שמה שחר); ועד קבוצות השתייכות מפתיעות ולעיתים משעשעות, כמו: קבוצת "הרצים למרחקים",, "החדרים", "יבוא אישי מהתנועה הקיבוצית", "ההולנדים", "הגולנצ'יקים", "זוגות של בני משק", ו – שימו לב – "החניתאים" (חברי וחברות קיבוץ שבמקור מחניתה), "כדורגל ב-15:00" ו"נשואים למיכל", רשימה חלקית, כמובן.

"התנאי" שהעמידו היוצרות היה שכל אחד ואחת יכול להופיע בתמונה אחת בלבד. "למרות שמיד התחילו השאלות – לאן עוד הייתי יכול להשתייך?"

זה היופי במעגלי שייכות, שהם הולכים ומתרחבים. כל אחד שייך. לא תמיד אני מרגיש שייך, וכקהילה צריך לחשוב מה עושים כדי שכולם ירגישו שייכים

"החלוקה עוררה גם שאלות וחששות, למה זו הקבוצה איתה אני מצטלם, בן משק – זה מה שאני? זה מעורר סימני שאלה מי אני ולאן אני שייך. אנשים יכולים להיות בכמה קטגוריות. חברה יכולה למצוא עצמה שהיא גם רפתנית, גם בת גרעין, גם 'אימא לעומר' או ששמה עם 'לי'. זה היופי במעגלי שייכות, שהם הולכים ומתרחבים. דיברנו הרבה על שייכות, כל אחד שייך. לא תמיד אני מרגיש שייך, וכקהילה צריך לחשוב מה עושים כדי שכולם ירגישו שייכים".

"אנשים הגיעו להצטלם, נפתחו קבוצות בווטסאפ, השתדלנו שיהיה ייצוג לכמה דורות בכל תמונה, לערבב ולהעצים. פתאום מגלים שיש משהו מחבר, לפעמים ידוע, לפעמים זה מפתיע, הם שואלים שאלות, מעבירים חוויות. נוצר חיבור קהילתי בין אנשים וגילים שונים. היה לנו חשוב לשחרר מקשרים משפחתיים ו'שבטיים', ולשים לב שכולם חלק ולא 'החשובים' באמצע, שכולם ירגישו שייכים".

קיבוץ מתחדש שלא מרגיש מופרט

הפרויקט זכה לפירגון ונשים נוספות נרתמו לעשייה שנעשתה בהתנדבות. גם מנהל קהילה ורכזת תרבות תמכו ביוזמה והפרויקט קיבל רוח גבית נוספת. הוחלט על לוקשיין אחיד לצילום, רקע טיפוסי של בית העמק, בית הבד הישן ששוחזר. "מיקום עם הרבה ירוק ועצי זית. בכל שנה הנעורים עושים מסיק ממנו מכינים שמן זית ובכסף מהמכירות – טסים לפולין".

התמונות צולמו בטלפונים הניידים ולא על ידי צלם מקצועי. לצד כל תמונה טקסט המספר על אותו "מעגל שייכות", ולצידו "מקרא" שעונה על הסקרנות הקיבוצית – "מי זה?". "ידענו שהאיכות של הפרויקט הוא מה שיצא בסוף. רצינו שיהיה מכבד ויספר את סיפור בית העמק, פעם והיום".

בית העמק הוא קיבוץ מופרט, "עם חיי קהילה מלאים" הן מדגישות. פאב פעיל, מועדון לחבר וחדר אוכל שמגיש כל יום ארוחות צוהריים ובימי שלישי ושישי גם ארוחת ערב (וגם פתוח בשישי בוקר). המעבר לקיבוץ מתחדש היה בסוף שנות ה-90, אז הוחלט לשמר את תחומי ליבה של הקהילה – תרבות, חינוך, בריאות, גם ברמה כלכלית וגם ברמת הפעילות.

מתוך כ-670 נפשות (חברים, ילדים, תושבים), הצטלמו כ-600, כשאלו שלא הצליחו להצטלם במועד שנקבע נכנסו לקבוצת "המאחרים לטיסה". בתיאום לוגיסטי מורכב ("סודוקו אחד ענק") צולמו המשתתפים במשך כחודשיים, בעיקר בסופי שבוע ואחר הצוהריים. עוד נשים התגייסו לעזור בארגון ובעיצוב ובהקמת התערוכה, שכאמור נפתחה במועדון ותוזמנה ל-4 בינואר, חג המשק 77 של הקיבוץ.

"זה פרויקט מרגש" הן אומרות בקול נלהב. "נכנסו עם ויז'ן ברור לתהליך ועברנו דרך מאתגרת שנגעה בלבבות. קיבלנו הרבה פירגון".

היה משהו שהופתעתן ממנו?

"לא חשבנו שייקח כל כך הרבה זמן ולא חשבנו שנצליח להביא כל כך הרבה אנשים. לא דמיינו שיהיה כזה שיתוף פעולה. הופתענו שאנשים זרמו בלי לדעת מה, פשוט הגיעו להצטלם. נתנו אמון וזה הפתיע. בית העמק מעודד יזמויות למען הקהילה והתחושה שזה קיבוץ מופרט שלא באמת הופרט. הלכנו אל הלא-נודע וזכינו להכיר נפשות ברגישות ועדינות".

"לכולם יש מקום"

הטקסט שכתבו ליאת, עפרה ונעמה:

"מעגלים של שייכות
שייכות מתחילה בלחישה. יד מושטת, מבט מזהה, שם נלחש שוב ושוב עד שהוא הופך שלך.
כמו תינוק שלומד את עולמו דרך מגע, קצב וריח כך האדם: נאסף אל תוך מעגלים גדלים ומתרחבים – משפחה, קבוצה, שכונה, קהילה, קיבוץ.
בבית העמק, השייכות לובשת צורות רבות – לפעמים ברורה ובוטחת, לפעמים מפתיעה וחדשה.
לפעמים אנו שייכים לכמה מקומות בו זמנית, לפעמים השייכות מגיעה בגלים, לפי תקופות, גיל או תהליכים.
יש מי ששייך מיום היוולדו, ויש מי שמצטרף באמצע הסיפור. ולכולם יש מקום, נקודות חיבור ומעגלים נוספים שמעמיקים.
העיסוק בשייכות לא תמיד קל. הוא יכול לעורר געגוע, קושי ואפילו כאב.
אבל גם הזדמנות – לבחור להתחבר. לבחור להיות חלק.
כי בקהילה כזו כל מי שרוצה, יכול למצוא מקום, קשר, משמעות.
התערוכה הזו נולדה מרעיון פשוט שהתברר כ'לא פשוט בכלל', שלא לומר 'גדול מכפי שדמיינו'
ולאורך הדרך, תוך חיבורים והתרחבויות התברר לו העומק לצד האתגר.
שגם אם נדמה לפעמים שהקשרים התרופפו, ברגע אחד, בעדשת מצלמה, במפגש מקרי, השייכות מתעוררת.
והיא חיה בין השורות, בין המבטים, בין הסיפורים.
חלמנו על מרחב שהוא כמו סלון משפחתי, כנה, אותנטי. רק אנחנו – כמו שאנחנו.
מרחב שמזמין להישען לאחור ולהיזכר באנשים, במפגשים, במסורות, בזיכרונות.
ברגעים קטנים שיש בהם אהבה גדולה, ולהתחבר לסיפור של המקום הזה. הבית הזה.
כי גם כשהקהילה עודנה משתנה, נשארת חזקה התחושה, שקשה להסביר אבל קל לזהות: שיש קשר. שיש יחד.
זו לא רק תערוכה – זו תמונת הלב שלנו.
וזה – שייך לכולנו.
למסע הזה הצטרפו נשים טובות ומוכשרות שחשו חיבור לפרויקט ובחרו להתמסר לרעיון ולעשייה.
גם להן לא היה ברור עד הסוף מה תהייה התוצאה, אך באמונה הדדית ושותפות מלאה הוציאו איתנו לאור את החלום הזה והשאירו בו,
כל אחת מהן, את טביעת האצבע המיוחדת שלה –
שולמית ניר, זהר פלקס, הילה לפיד וסתיו אספורטס, תודה עליכן!
הצלחנו לעורר עניין בשבילים, כולם נכנסו לסודוקו ובכך הפכו לשותפים.
תודה על היחד שיש כאן בבית העמק, תודה שאפשר לחלום ולהגשים,
ובעיקר – תודה שסמכתם עלינו".

התוצאה היא תערוכה מרגשת שמעלה הרבה שאלות – לאן אני שייך? מי כמוני? מעגלים של שייכות שמחברים בין אנשים, שאינם בהכרח המילייה "הטבעי" שלי, ואולי אפילו הם בהכרח לא. התערוכה לוותה בטקסט שהוצמד לכל תמונה ו