המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל היא מוסד ידוע ומוכר לרבים בזכות שלטי ההסבר הכחולים, בעלי העיצוב האחיד, שמוצבים ברחבי הארץ. הם מספקים למבקר את המידע הראשוני על מהותו של אתר, או של מבנה הנושא ערכי מורשת מוחשית. אלא שרוב פעילותה של המועצה נפרש על תחומים רבים, במשך שנים, שלא כולם ערים להם ולתרומתם להטמעת השימור ברובדי האוכלוסייה השונים.

עמרי שלמון, בן וחבר קיבוץ גשר, משקיף מטפורית מהגשר שמעל הירדן על יותר משלושים שנותיו בתחום מאבקי השימור ופיתוח האתרים. לאחר השירות בצבא והטיולים שערך בחו"ל, פנה ללימודי ארץ ישראל והיסטוריה ("הייתה בי סקרנות כלפי מה שהיה בעבר, לדמיין את האנשים שמתנהלים באתר, כמי שגר בגשר, יישוב שעמד בגבורה עילאית במלחמת העצמאות"). בהמשך נקרא לדגל: "עכשיו תהיה מנהל קהילה בקיבוץ", נאמר לבחור הצעיר שהפך להיות "בין המחליטנים" במשך ארבע שנים.

עוד ועוד שלטים כחולים

אותה הערכה היסטורית דחפה אותו להקים גשר לעבר כשהוביל את שימור אתר "גשר הישנה", שם שכן הקיבוץ עד שעלה למיקומו הנוכחי. עם השנים האתר עבר פיתוח ובנייה של תצוגות מרהיבות תחת הכותרת "מייצרים חזון – נהריים בגשר". ואכן, המבקרים באתר המושקע והמגוון נקראים ללמוד כיצד מייצרים חזון חלוצים על גדות הירדן טרום קום המדינה, איך מציבים יעדים ומשיגים אותם, העצמה והגשמה אישית, ראייה אסטרטגית וחוסן פנימי. נראה שתכונות אלה קסמו וסייעו למי שגדל בגשר החדשה וסייעו לו להתקדם בתפקידו במועצה לשימור אתרים.

הקיבוצים הכתיבו את האדריכלות לצורכיהם הייחודיים, כדי לממש באמצעותה את האידיאלים. הקיבוץ שינה פניו וזה סתר את המבנים הישנים. כאן נכנסת המועצה לשימור ועוסקת באיך לשלב פיתוח עם שימור

בשנת 1992 הצטרף למועצה לשימור, תחילה כמנהל מחוז הצפון. בהמשך כיהן בתפקיד משנה למנכ"ל המועצה דאז, יוסי פלדמן, וטיפל בעשרות אתרים, עד שהוחלט להעביר אליו את מושכות הניהול הבכיר, תפקיד שמילא ב-15 השנים האחרונות. עם פרישתו, בהיותו בן 71, יכול עמרי לציין בגאווה שהוא משאיר אחריו הישגים בפיתוח התודעה הרעיונית לנושאי השימור של מורשת ארץ ישראל בכלל ושל ההתיישבות העובדת בפרט ובפעילות שטח אינטנסיבית שתצדיק עוד ועוד שלטים כחולים. הוא מלא אנרגיות ולא פוסל פעילות מעניינת בעתיד.

במבט קצר לאחור, באשר למקומם של הקיבוצים בסצנת השימור שלהם, אומר עמרי שלמון: "הקיבוצים הכתיבו את האדריכלות לצורכיהם הייחודיים והם הנחילו נופי תרבות שמייצגת את האדם, לכן הקיבוצים הם מודל עולמי לתרבות שיצרו, החל מהבתים המפוארים, אולמות מופעים וחדרי אוכל, שכולם נבנו על בסיס ערכים שתאמו את תקופתם ואת התפקודים שהתבקשו כדי לממש באמצעותם את האידיאלים. הקיבוץ שינה פניו וזה סתר את המבנים הישנים. כאן נכנסת המועצה לשימור ועוסקת באיך לשלב פיתוח עם שימור". עומרי מצא שבקיבוצים מסוימים קיים פחד משימור הנובע, למשל, מבערוּת, מנימוקים של סדרי גודל תקציביים, מטיפול בצריפים ישנים ש'אבד עליהם כלח'. לדבריו, "מזכ"ל התנועה הקודם לא רצה להיפגש בעניין זה, בטענה כי באים להפריע, בעוד השימור ראוי לגאוות ייעוד".

דוגמאות לכך: מגדל המים ההיסטורי של חולדה שהפך לגלריה לאמנות, "מועדון הקצינים הסורי" באפיק ששומר ויהפוך למרכז מבקרים לזכר אלי כהן, חדר אוכל הראשון של גניגר שהפך לספריית הקיבוץ או הרפת הישנה של קריית ענבים שהפכה למרכז תיירותי מצליח.

ישנם קיבוצים שמקימים ועדת שימור. מצד אחד התנועה מצטיינת בשימור המורשת בקרב קיבוציה שדוחפים ומבצעים, אך מצד שני, כאשר עולה יזמות פנימית יש לתת לה להתקדם, שכן עומד מאחורי מהלך שכזה מתן כבוד למייסדים. עדיין מתחוללות מלחמות בין הפיתוח המשקי לבין השימור ולהיפך.

מוסך בית שאן-חרוד המיתולוגי, שתיכנן שמואל ביקלס ומאופיין בגג עם כיפות, הפריע לכאורה לפיתוח הכביש המהיר בצומת עין חרוד. היה מאבק גדול להציל את המבנה ולטפל בו, כמה שחורג מ"רק מוסך מיושן של משאיות".

לאחרונה הסתבר שקיימים למעלה מ-200 אתרים ש'אין להם אבא'. כדי לטפל בהם יצאה יוזמה מקומית מהיישובים והוקם ארגון גג לטיפול בהם. לצד הישגים, מתמודד עמרי עם הטענה ש"בכל יישוב יש גם כישלונות בעניין שכזה, אם באי עצירת הרס של מבנים או שמא בהזנחה".

המועצה לשימור הייתה קשובה ליישובים שנעזבו וסייעה לגייס מקורות לסיוע בשיקום מבנים היסטוריים בהיקפים גדולים, ביניהם בקיבוצים מפלסים וכפר עזה, שם שוכן בית ביטחון אייקוני

בוועדות השימור של כל רשות מקומית, ובהקשר לקיבוצים, פועלת ועדה שכזאת במועצה האזורית, ובה משתתף הנציג האזורי של המועצה לשימור, הרשומה משפטית כעמותה. "למועצות האזוריות יש יותר הבנה בעניינים הנוגעים לדרכי שימור ולתקצוב. הוועדות הללו מכינות רשימת אתרים לשימור ומסייעות בקידומם", מסביר עמרי. במקביל הקיבוץ יכול לפנות גם למטה המועצה כדי לתמוך בפרויקט שימור, למשל בשיטת מֶצ'ינג, שבה הקיבוץ מכסה מחצית מההוצאה הנדרשת. לוועדת השימור של המועצה האזורית סמכות לקבל פניות מנושאי תפקידים בקיבוצים או מוועדות שימור פנימיות גם בעניינים הנוגעים לעבירות שימור מצד הנהלת הקיבוץ, כגון הזנחת מבנים המיועדים רשמית לשימור. זה יכול ליצור לחץ ממשי על ההנהלה ה"סוררת" כדי שתתייחס ביתר רצינות לעניין, גם בהיבטים תרבותיים ולאו דווקא מנקודת מבט צרה של תיקון בלייה במבנה.

גם שיפוץ, גם קטיף וחליבות

עמרי גאה בעמותה שבראשה עמד עד לאחרונה, ומספר ש"בנגב המערבי וגם בקו העימות בצפון קיים ויכוח כואב ונוקב. המועצה לשימור הייתה קשובה ליישובים שנעזבו וסייעה לגייס מקורות לסיוע בשיקום מבנים היסטוריים בהיקפים גדולים, בהם בקיבוצים מפלסים וכפר עזה, שם שוכן בית ביטחון אייקוני. באמצעות 100 עובדים בשכר ו-600 חברי עמותה מתנדבים, צוותי המועצה לשימור עובדים בתקופת המלחמה המתמשכת. 'השתלטנו' על מֶרלוֹג (מרכז לוגיסטי) במועצה האזורית אשכול. הקמנו שם מרכז לתרומות, מחשבנו בהתנדבות ופיזרנו בארץ את התרומות וזיהינו שאנו יכולים לסייע. בצד זה פיתחנו במקומות שפונו ובאלה שחזרו הפעלות, משחקים, ביקור באתרים בחינם וגם גייסנו לכך תרומות. הצוותים עזרו בקטיף, בחליבות ובעוד משימות שהצנעה יפה להן".

פרויקט מיוחד שבו היה מעורב הוא הספר "קריטֶקטוּרה", המציג -באמצעות טקסט מקצועי וקריקטורות על ארכיטקטורה – את מאבקי הבנייה והשימור מול טייקונים המבקשים להרוס את חמדת הארץ. הספר ראה אור בהוצאת "המועצה לשימור אתרים". כתב ואייר אותו האדריכל משה שפירא, אביו של הלוחם ענר אליקים שפירא, שנפל בקרב גבורה במיגונית המוות ב-7 באוקטובר, והוא מוקדש לזכרו. בטרם הקדמה לספר מביע עמרי את דעתו ותפיסתו: "מהיצירות הללו, שכאילו נוצרו במשיכת קולמוס מהירה – ניבטים עומק החשיבה, ביקורתיות לא מבוטלת, הומור, סרקזם ואירוניה ובצידם מסר ערכי". ועוד הוא כותב: "עולם השימור הוא סך נופי התרבות, הסביבה, הנוף והמרחבים הכפריים. תרומתו של ספר זה בהעניקה זווית ראייה חדשה, בוחנת וביקורתית, שתעיר ותאיר את המודעות להיות קשובים לעבר".