תנועה

כנס החינוך ה-11 של אגף החינוך בתנועה הקיבוצית חל, כמדי שנה, במלון "יערים" בקיבוץ מעלה החמישה. בכנס השתתפו מעל ל-250 נשות ואנשי חינוך מקיבוצים בכל רחבי הארץ, מהערבה ועד לגליל העליון, בשלל תחומי העיסוק של החינוך הקיבוצי – רכזות ורכזי החינוך לגיל הרך, מנהלי ומנהלות החינוך החברתי, רכזי החינוך ויושבי ראש ועדות החינוך בקיבוצים.

את הכנס פתח אורי ברזק, ראש אגף החינוך בתנועה הקיבוצית, ברגע מזוקק של ישראליות וקיבוציות. במקום נאום פתיחה סטנדרטי, עלה ברזק לבמה ושר בקול צלול וחשוף את "החליל" של לאה גולדברג. המילים הנוגות התערבבו בתפילה שקטה, כואבת ומלאת תקווה לשובו של רס"ל רן גואילי, מגן קיבוץ עלומים, השבוי האחרון שנותר בעזה.

הפתיחה הזו ניבאה בדיוק את הטון ששלט בחדר ביומיים הבאים. שילוב בין הכאב הלאומי לבין העשייה החינוכית שלא עוצרת לרגע. מקהלת "מעבר לקול", מקהלה משולבת ייחודית בניצוחו של אורי שחר, המשיכה את הקו בביצועים מוזיקליים מרגשים לשירים ישראליים יפים וגם לתרגום מקורי לעברית של השיר "תודה לחיים" (gracias a la vida) של מרסדס סוסה, והזכירה לכולם שלמרות הקולות השונים, הלב הוא אחד.

בכנס נפתח גם דוכן של חברת "המצמד" – חברת השמה המתמחה בצרכי הקיבוץ והמרחב הכפרי, בהשקה מיוחדת של שיתוף פעולה עם אגף החינוך בתנועה הקיבוצית למציאת פתרונות למשבר הקשה ביותר כיום בחינוך הקיבוצי – המחסור בצוותי חינוך.

"אתם העוגן, החוסן והאוויר לנשימה"

בתוך המציאות הישראלית המורכבת, ביקשה לירון כרמלי, ראש אגף חינוך, רווחה וצעירים בשלטון האזורי, להזכיר ליושבים באולם את גודל השעה ואת גודל תפקידם. "בשנים כל כך קשות ומורכבות, אתם העוגן, החוסן והאוויר לנשימה של הילדים ובני הנוער ושל כולנו", אמרה כרמלי בהתרגשות. "כשהכל סוער ושוצף בחוץ, יש פה יציבות מסוימת שבזכותכם הילדים שלנו קיבלו. בזכותכם הם יכולים לומר שיש אוויר, שיש לאן לשאוף. רק בזכות אנשי ונשות החינוך שיושבים פה".

נגה בוטנסקי, המשנה למזכ"ל התנועה ואשת חינוך בעצמה, בירכה את באי ובאות הכנס והבהירה שחינוך זה לא רק הוראה. "מדיואי למדנו שהחינוך אינו הכנה לחיים, החינוך הוא החיים עצמם. המעשה החינוכי לא נעשה רק בכיתה – הוא נעשה בשביל, בחצר, ביציאה לרחובות, בלמידה מעמיקה של המחלוקות, בקביעה מחודשת של כללי משחק המבוססים על הקשבה וכבוד הדדי."

גבי שמיר, מנהלת החינוך לגיל הרך בקיבוץ בית הערבה, נתנה מילים לתחושות הבטן של מנהלות רבות כשדיברה על הצורך לעבוד "מהקישקע" מול מדינה שהסירה ידיה מחינוך ילדיה. "מצב הגיל הרך הוא כבר לא 'אתגר תקופתי', הוא משבר אמיתי", זעקה שמיר את זעקת המערכת כולה, הקיבוצית והישראלית הכללית. "כל מי שיושבת פה יודעת כמה אנחנו נדרשות לעשות ניסים יומיומיים, עם תקנים חלקיים ושחיקה עצומה".

אך באותה נשימה, שמיר הזכירה גם את הדור הישראלי הצעיר הצומח בחינוך החברתי בקיבוץ, ואת המקום האדיר שתופסים אנשי החינוך בו. "זה דור ערכי שמחפש זהות ומשמעות. אם אנחנו לא נהיה שם בשטח – משהו אחר ייכנס לשם במקומנו".

עוזי לוינבך ממערך ההדרכה באגף החינוך, אמר שנושא הכנס השנה נוגע בלב העשייה החינוכית של התנועה. "הוא מזמין אותנו לעצור לרגע, להתבונן בזהות הקיבוצית, בערכים שמלווים אותנו לאורך השנים, ולשאול כיצד הם מתורגמים הלכה למעשה – בשגרה החינוכית, בהחלטות היומיומיות, ובמפגש שלנו עם ילדים, בני נוער, צוותים וקהילה".

"בעולם משתנה, רב קולות ומאתגר, הבחירה לעסוק בבירור זהותי וקהילתי אינה מובנת מאליה", הוסיף. "היא דורשת אומץ, פתיחות ונכונות לדיאלוג כנה – ואלה בדיוק האיכויות שאתם מביאים איתכם לתפקידכם. החינוך הקיבוצי תמיד היה יותר ממערכתן הוא היה ונשאר ביטוי חי לערכים, לשותפות ולאחריות ההדדית".

דבי ברא"ס, ראש אגף החינוך היוצאת של התנועה הקיבוצית, הפתיעה את היושבים בקהל בנאום פרידה שהרגיש כמו חיבוק קולקטיבי. היא עזבה את האגף כשהיא משאירה אחריה "צוואה" אחת: אל תהיו לבד. "אל תהיו לבד. אל תחלמו לבד. אל תנסחו לבד. אל תנשמו לבד", אמרה ברא"ס בדמעות. "כשקל וכשקשה, כשעצוב למות, וכשלא מצליחים להפסיק לצחוק, כשרוצים לעשות מפגש הורים או כשצריך לפגוש הנהלת קהילה, אל תהיו לבד. היכולת לחבר אליכם אנשים לחלום שלכם – זה הדבר היחיד שיבטיח שהוא ימשיך להתקיים".

בין משמעות לאתגרים

תוכנית ההשתלמות של הכנס החלה בפאנל בהנחיית נעה שחר פיצר, מנהלת מערך ההדרכה והייעוץ של אגף חינוך, בו הציגו נשים אמיצות מחמישה יישובים שונים את התהליכים המורכבים שהן הובילו בקיבוציהן – החזרת עבודת נוער לענפי המשק; סגירת מערכות בגיל הרך בימי שישי לצורך שימור צוות החינוך; הקמה מחדש של מרחבי נעורים ועוד. פאנל זה בא להדגים ולעודד יוזמות ויכולות בין אישיות לקיום דיון ולהנעת ציבור מגוון להסכמות אשר תחוללנה שינוי מרענן מתוך מערכת החינוך אל הקהילה כולה.

לאחר מכן, זכו המשתתפים לשמוע שתי הרצאות מרתקות, לאחריהן יצאו למפגש העשרה והכשרה מעשית ברוחן. פילוסף החינוך ד"ר שמעון אזולאי דיבר בהרצאתו "משמעות בחינוך וחינוך למשמעות" על הצורך הבסיסי האנושי של כולנו לחפש משמעות ולחוש משמעותיים בסביבה שלנו, ועל הדרך הנכונה להיות "סוכני משמעות" עבור הילדים והחניכים שלנו – ביטוי שעם סיום ההרצאה של אזולאי נכנס עמוק לשיח החינוכי בכנס.

שני מרצ'בסקי, יועצת ארגונית מהטריבונה למנהיגות השתתפותית – חברה המתמחה בתהליכים שעוזרים לקבוצות להיות חכמות יותר ולהרבה אנשים לקחת חלק ולהשפיע על המציאות שלהם, בנתה עבור אגף החינוך בתנועה ואיתו פרוטוקול ייחודי לפיצוח אתגרים.

הכלי הוא כלי משחקי המאפשר יציאה למסע מעמיק של "פיתוח השתתפותיות", דרך האתגרים המורכבים של הזהות הקיבוצית בשנים האחרונות.

מקום מיוחד בכנס קיבלו יושבות ויושבי ראש ועדות החינוך בקיבוצים, תפקיד רוחב התנדבותי או בשיעור משרה קטן, אותו מבצעת חברת קיבוץ, המחבר בין מנהלי הקהילה למנהלי החינוך בקיבוצים, ובין המערכת לקהילה עצמה.

בהתכנסות משותפת שלהם יחד עם אנשי אגף החינוך בתנועה, הם שיתפו אחד את השנייה בהצלחות ובאתגרים בקיבוצים השונים ודיברו על הקשר מול ההורים, הקהילה וממלאי התפקידים בקיבוץ, על השאיפות, הפשרות והחזון, על המשבר החמור בהעסקה לשימור של אנשי החינוך במערכת, ועל הרצון להיות גורם משפיע ומניע של תהליכי עומק, בהתאמת המסגרות המסורתיות למציאות, מבלי לוותר על הסיפור הייחודי של כל קיבוץ ועל כל ילדה וילד הגדלים בו.

בבוקר השני לכנס התכנסו נשות ואנשי החינוך לסדנאות מרתקות במגוון נושאים, בניהן ציור מנדלות, אימון וספורט, נשימה, משחקי חברה, קולאז', משחקי כדור, טיול, יער ועוד ועוד.

לאחר מכן, התכנסו המשתתפים למרחבי עבודה של "פיצוח אתגרים" יחד עם מערך ההדרכה התנועתי, והתנסו בכלי שהציגה מרצ'בסקי. שם, המשתתפים לא רק הקשיבו, אלא הפשילו שרוולים, תרגלו וקיבלו כלים יישומיים כיצד להוביל תהליכים משתפים בקהילותיהם הלכה למעשה, בקבוצות דיון באתגרים השונים העומדים בפניהם: התמודדות עם טראומה, כינון יחסי שותפות עם ההורים, אתגרי גיל הנעורים, אתגר המחסור באנשי ונשות צוות חינוכי אתגרי תקציב ומשאבים ועוד.

את הכנס חתמה הרצאתו המטלטלת של אלמוג בוקר, "הקרב על הבית", שהחזירה את כולם מהמרחב המוגן של הכנס אל המציאות הבוערת שמחכה בחוץ. אך נדמה שהפעם, הם חוזרים אליה מעט אחרת: מצוידים בכלים של זהות, עטופים בשותפות, והפעם – יודעים שהם לא לבד.