אל השקט ששורר היום בשבילי קיבוץ דן צריך להתרגל מחדש. שנה חלפה מאז הפסקת האש שסימנה את תחילת השיבה הביתה, וכשמסתכלים היום על המטעים הירוקים ועל זרימת הנחל, קשה לעיתים לתפוס שלפני זמן לא רב, הנוף מהחלון של עשרות מאיתנו היה עצי קוקוס, חול לבן ומים בצבע טורקיז. זהו סיפורה של "קופנדן" – מושבה זמנית, ספק סוריאליסטית, שהקימו מפוני קיבוץ דן על חופי תאילנד הרחוקים.

כמי שהיה חלק מהקהילה הזו במשך ארבעה חודשים וחצי עם משפחתו, אני זוכר את הרגע שבו המונח "קופנדן" הפך מכינוי בוואטסאפ למציאות חיים. השם הזה, הלחם של האי המפורסם קופנגן והקיבוץ שלנו, דן, לא היה סתם הלצה. הוא היה עוגן. הוא נולד מתוך ההומור הישראלי שנאחז במשהו מוכר כשהקרקע נשמטת, הצהרה שאומרת: אנחנו אולי במרחק 8,000 קילומטרים, בלב ים, אבל ה-DNA שלנו נשאר DAN. למרות שחלק מהמשפחות התמקמו באי השכן קוסמוי, "קופנדן" הפך לשם הגג לכולנו. זה היה ניסוי חברתי מרתק שבו בדקנו, בעל כורחנו, מה קורה לקהילה קיבוצית כשהיא נעקרת ממקומה ומושתלת בלב המזרח הרחוק.

ה-DNA נשאר DAN

המסע לקופנדן (כבר לא במירכאות, מעתה ואילך) לא התחיל בגעגוע לחופש, אלא בחרדה קיומית. עבור טלי שנן צחורי (37) נשואה לשקד ואימא לשתי בנות בנות חמש ושנתיים, בעלות השמות ההולמים ים וריף, 7 באוקטובר דרש תגובה קיצונית. "נבהלנו מאוד", היא משחזרת בכנות. "כבר באותו ערב ארזתי תיקים. שקד אמר לי 'קחי דרכונים, זה הדבר היחיד שחשוב'. יצאנו מהבית ב-8 באוקטובר ופשוט לא חזרנו. תוך עשרה ימים הרגשנו שהולך להיות פה כאוס, חשבנו על איראן, על משהו אזורי מטורף. היה לנו כסף ששמרנו בצד ל'יום הדין', ואמרנו – זהו, זה היום. אנחנו יוצאים מפה ונראה מה יהיה".

טלי שנן צחורי: "כשהבנו שזה יהיה ארוך, חיפשנו מקום שיהיה לנו נעים לחכות בו. תאילנד הייתה הבחירה השפויה בתוך עולם משוגע. לא רצינו שהבנות יחיו במציאות של טילים ואזעקות"

הדרך של משפחת צחורי לתאילנד לא הייתה ישירה. הם נדדו ליוון ולפורטוגל, מנסים לעכל את גודל השעה. "חשבנו שזה יהיה קצר, כמו תמיד בישראל," היא אומרת, "אבל כשהבנו שזה הולך להיות ארוך, חיפשנו מקום שיהיה לנו נעים לחכות בו. תאילנד הייתה הבחירה השפויה בתוך עולם משוגע. לא רצינו שהבנות יחיו במציאות של טילים ואזעקות".

מנגד, אצל משפחת גריידי, המעבר היה תוצר של שחיקה איטית במלונות הפינוי. "היה לנו טיול מתוכנן לתאילנד לפברואר 2024, שתיכננו עוד ביולי 2023," מספר שחר גריידי (43 וחצי). "כשפרצה המלחמה חשבנו שהכול יתבטל, אבל בסוף חזרו הטיסות. בינתיים הקיבוץ התפנה למלון 'דן כרמל' בחיפה. גרנו חמש נפשות בשני חדרים במשך ארבעה חודשים. זה לא נופש, זו מלחמה יומיומית על מרחב נשימה. כשהגיע זמן הטיול המקורי, הוא כבר לא היה חופשה, הוא היה הצלה. כשהגיע רגע החזרה המתוכנן לארץ, פשוט לא יכולנו לדמיין את עצמנו חוזרים שוב לצפיפות של המלון, כשבבית בדן עדיין אין אופק".

כבר עקורים ממילא

טלי שנן צחורי ומשפחתה היו מחלוצי קופנדן, אלו שהגיעו כשהכול עוד היה מעורפל, בדצמבר 2023. מנגד, משפחתה של יעל רדושיצקי אילת (41), הנשואה לאיתי (46) ואימא לאריאל (10), גיא (8) ועומר (5), הייתה בין האחרונים ששבו מתאילנד לדן, במאי 2025.

יעל, שגדלה בדרום אפריקה, מביאה זווית של מי שתמיד פלירטטה עם המחשבה על חו"ל: "תמיד הקסים אותי הרעיון של רילוקיישן, אבל החיים בדן היו פשוט טובים מדי בשביל לעזוב. איתי ואני גלגלנו את זה שנים, אבל כל פעם אמרנו שטוב לנו פה. המלחמה יצרה הזדמנות מוזרה כי אנחנו כבר עקורים ממילא. אמרנו לעצמנו: בואו נבדוק אם אנחנו באמת יכולים לחיות במקום אחר".

שחר גריידי: הקיבוץ התפנה למלון 'דן כרמל' בחיפה. גרנו חמש נפשות בשני חדרים במשך ארבעה חודשים. זה לא נופש, זו מלחמה יומיומית על מרחב נשימה. הטיול כבר לא היה חופשה, הוא היה הצלה

רוב ההורים המרואיינים לכתבה, חמישה מתוך שישה, לא נולדו בדן. הם הגיעו מכפר סבא, מבית שאן, מהרצליה, מדרום אפריקה. הם אנשים שבחרו בקהילת דן כבוגרים והבחירה הזו עמדה למבחן קיצוני. התקופה של ראש השנה 2024 הייתה כנראה ה"פיק" של קופנדן, שהכילה אז בערך 14 משפחות. "מצאנו את ה'ביחד' בתאילנד בצורה הכי חזקה שיש", מספרת יעל. "בערב ראש השנה שכרנו אולם בקוסמוי ל-14 משפחות מדן. זה היה רגע סוריאליסטי – בחוץ מפרץ תאילנד ובפנים תפוח בדבש, ברכות ב'קיבוצית' ותחושה של משפחה אחת גדולה. לא היינו צריכים להסביר לאף אחד למה אנחנו שם. כולם חלקו את אותה מועקה ואת אותו ווטסאפ קיבוצי שמעדכן על נפילות בצפון. הגלות הזו רק הדגישה כמה הקיבוץ הוא האנשים, לא הקירות".

ימים של תסכול, של בכי

בתקופה הממושכת של העקירה מהבית, משפחות מדן מצאו את עצמן לפרקי זמן קצרים בוויאטנם, סרי לנקה, גואה, יוון, פורטוגל… אלו היו טיולים. בסרי לנקה היו, למשל, שלוש משפחות, לשלושה שבועות. אבל רק בתאילנד נוצרה קהילה שהחזיקה למעלה משנה, ולכל משפחה שהגיעה היתה עזרה בשכירת רכב ודירה, למשל, או סיוע במתן אינפורמציה חיונית על מעבורות. אבל החיים בקופנדן היו רחוקים מהקלישאה של "בטן-גב". המשפחות ניסו לייצר לעצמן מבנה בתוך הכאוס, כאשר ילדיהן, קטנים כגדולים, נאלצו להתמודד עם כניסה לגנים ובתי ספר בינלאומיים נוקשים.

"זה היה שילוב הזוי," אומרת יעל. "מצד אחד חופש מוחלט, ומצד שני ילדים שצריכים ללכת לבית ספר עם תלבושת אחידה בתוך חום אימים, בלי להבין מילה באנגלית. הבת שלי עומר חזרה משם דוברת אנגלית שוטפת, היא פשוט נזרקה למים. אבל היו ימים של תסכול, של בכי, של קושי להסתגל למסגרת שכל כך שונה מהחופש הקיבוצי".

יעל רדושיצקי אילת: "זה היה שילוב הזוי. מצד אחד חופש מוחלט, ומצד שני ללכת לבית ספר עם תלבושת אחידה בחום אימים, בלי להבין מילה באנגלית. היו ימים של קושי להסתגל למסגרת שכל כך שונה מהחופש הקיבוצי

גריידי מוסיף זווית על אובדן העצמאות של הילד הקיבוצניק: "בקיבוץ הילד הוא מלך, הוא עולה על אופניים ונעלם לחברים. בתאילנד הם הפכו לתלויים בנו לחלוטין. כל נסיעה לחבר דרשה הסעה ברכב. הם חוו את תאילנד ככלוב של זהב. הילדים הגדולים שלי היו הראשונים שרצו לחזור. הם אמרו לי: 'אבא, מספיק עם הים, אנחנו רוצים את החברים שלנו בדן'".

אי אפשר לדבר על קופנדן בלי לדבר על הצד הכלכלי, נושא שרבים נוטים להתחמק ממנו. המשפחות בדן קיבלו החלטה מושכלת: במקום לשרוף את כספי המענקים והפיצויים על דירות יקרות במרכז הארץ או לגור בצפיפות במלונות, הם העבירו את הכלכלה שלהם למקום שבו השקל שווה הרבה יותר.

"בערב ראש השנה שכרנו אולם בקוסמוי ל-14 משפחות מדן. זה היה סוריאליסטי – בחוץ מפרץ תאילנד, ובפנים תפוח בדבש, ברכות ב'קיבוצית' ותחושת משפחה. כולם חלקו את אותה מועקה

"החלטנו להשתמש בכסף של הפיצויים כדי לחיות ברמה גבוהה יותר ממה שיכולנו בארץ באותה תקופה," אומר שחר בכנות. "זה היה הניצחון הקטן שלנו על המצב – להפוך את הלימון ללימונדה. בתאילנד יכולנו להרשות לעצמנו מרחב, אוכל טוב ושקט נפשי שהמדינה לא יכלה לספק לנו בחיפה או במרום גולן".

כלוב של זהב

החזרה של קופנדן הביתה הייתה הדרגתית וטעונה ברגשות מעורבים. עבור טלי שנן צחורי, הרגע המכונן היה המפגש של בתה הקטנה עם המציאות הישנה-חדשה: "ריף הייתה בת שנתיים כשעזבנו. כשחזרנו היא לא זכרה כלום מהקיבוץ. היינו צריכים להראות לה איפה החדר שלה, איפה הגן. הסיטואציה עצמה הייתה משמחת, אבל היה מוזר להבין כמה זמן עבר, כמה חודשים קריטיים של ילדות עברו בנדודים".

המרחב הפיזי של הקיבוץ השתנה גם הוא עבור החוזרים. "החזרה הייתה סוריאליסטית," אומרת טלי. "פתאום אתה רואה ביצורים בכניסה, מקלטים משופצים, בטונדות. הקיבוץ הרגיש פתאום הרבה יותר כמו אזור מלחמה ממה שזכרנו. אבל לצד זה, הייתה התרגשות עצומה. כשראינו את סבא וסבתא, שהיו אצלנו בקופנגן וחזרו לדן לפנינו, הכול התחבר. פתאום הבית חזר להיות מקום פיזי, לא רק זיכרון".

שחר גריידי: בקיבוץ הילד הוא מלך, הוא עולה על אופניים ונעלם לחברים. בתאילנד הם הפכו לתלויים בנו לחלוטין. הילדים הגדולים שלי היו הראשונים שרצו לחזור

שחר גריידי רואה את המסע הזה כשיעור לחיים. בביקור "קלוז'ר" שערך בתאילנד לאחרונה עם בת זוגו טליה, הוא הבין עד כמה הבחירה בדן היא הנכונה עבורו. "הבנתי שאני כבר מחוץ ללופ התאילנדי. היה תענוג לבקר במסעדות ובחופים שהיו הבית שלנו לכמה חודשים, אבל בסוף – טוב לי בדן, וטוב לי בארץ. הייתה חוויה, וטוב שהיה".

אצל משפחת אילת, החזרה הייתה כמעט קתרזיס. יומיים (!) בלבד לאחר שנחתו בארץ, הם כבר החלו ליצוק את היסודות לביתם הקבוע בקיבוץ. "חזרנו למקום הנכון ברגע הנכון," מסכמת יעל בנחישות. "השהות בתאילנד רק חיזקה בנו את ההבנה שאין לנו מקום אחר. אין לי שמץ של תחושת פספוס. להפך, הריחוק הבהיר לי כמה השורשים שלנו פה חזקים".

סיפורה של קופנדן הוא עדות לחוסן של קהילה שלא נשברת תחת לחץ הנדודים. הוא מוכיח שקיבוץ דן הוא לא רק נקודה גאוגרפית על המפה במפגש הגבולות, אלא רשת ביטחון אנושית שנודדת עם חבריה – ממלונות בחיפה ועד לחופים של קופנגן.

היום, כאשר הולכים בשבילי הקיבוץ, רואים את הילדים שוב על האופניים, שומעים את העברית המוכרת ואת רחש המים בנחל, קופנדן נראית כמו פנטזיה רחוקה. האם הנחיתה הייתה קשה? בהחלט. האם יש רגשות מעורבים? תמיד. הגעגוע לשקט של קופנגן קיים, אבל הוא מתגמד מול השמחה של החזרה לבית האמיתי. קופנדן תישאר לעד פרק ייחודי בתולדות הקיבוץ – תזכורת לכך שהשורשים של קהילת דן עמוקים מספיק כדי לצמוח בכל חו"ל בעולם, אבל הלב תמיד ימצא את הדרך חזרה הביתה, אל הגליל.